בשבע מהדורה דיגיטלית

שודדי הדרכים

מכל כיוון חותכים אותי, צופרים לי, נדחפים לפניי. אולי אני לא מושלם, אבל בכל זאת הייתי שמח לקצת עזרה מהמשטרה

דביר שרייבר , ז' באדר ב תשע"ט

בבעיות האמיתיות המשטרה לא מטפלת. נהגים בכביש הבקעה (אילוסטרציה)
בבעיות האמיתיות המשטרה לא מטפלת. נהגים בכביש הבקעה (אילוסטרציה)
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

תגידו, כמה פעמים עקפו אתכם מימין השבוע? לא, אני לא מדבר על פוליטיקה. אני מדבר על ההוא שנסע השבוע מאחוריי בכביש חד נתיבי, ומכיוון שהרכב שלפניי ואני נסענו לאט מדי לטעמו הוא פשוט שם גז ועקף אותנו מימין, ומה זה משנה שהנהג שלפניי נבהל וסטה בפתאומיות שמאלה ורק בסייעתא דשמיא לא עבר שם בדיוק רכב אחר. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בטח כבר היה מוצא דרך לסנגר על שודד הדרכים הזה, אבל אני, תסלחו לי, מתקשה. באמת, איך אפשר למצוא דרך כשהדרך היא מקום שכל מיני חוליגנים דורכים עליה בגסות כי מבחינתם מה שחשוב זה התוצאה, לא הדרך?

אסור לעקוף מימין. גם לעקוף משמאל אסור אם מסומן פס לבן או אם הדרך לא פנויה. בטח שאסור לעקוף על מעבר חצייה. גם אסור לגנוב, לרמות, לרכל ולהבטיח לפני הבחירות הבטחות בלי כיסוי, ובכל זאת תראו מה הולך פה. למה מה, אומר לעצמו מלך הכביש, שאני אוריד מהירות רק בגלל שמישהו האט לפניי או נתן זכות קדימה? למה שאני לא אקבל זכות קדימה? בעצם למה לקבל אם אפשר לקחת? "זמן כפול מהירות שווה דרך", הם נזכרים בדריכות ודורכים על דוושת הגז, שזה לפעמים מסוכן כמו לדרוך נשק.

כמה פעמים זה קורה לכם בשבוע? ביום? בשעה? לא, כי באמת מדובר במכת מדינה. בכל מקום ובכל זמן חותכים, צופרים, נדחפים, מהבהבים עם האורות בפראות, מזגזגים במהירות מופרעת בין נתיבים. רוב הנהגים האלה הם בכלל לא אנשים רעים, אולי הם אפילו אנשים חביבים למדי, רק כשהם מתיישבים ליד ההגה משהו בנשמה שלהם כבה. אולי המוח שלהם לא מסוגל לפעול תוך כדי תנועה. אולי הוא לא פעל מראש. אולי הם באמת לא פועלים מהראש אלא מתהומות האגו. אולי הם לא קיבלו מספיק תשומת לב כילדים ועכשיו הם מנסים לבנות לעצמם חיים על ידי קיצור חיים של אחרים. אולי. האמת היא שממש לא מעניין אותי מה עובר להם בראש, אם בכלל עובר שם משהו. אותי מעניין להגיע הביתה בשלום, לא המניעים החבויים של שודדי דרכים מודרניים.

וכאן נשאלת השאלה איפה המשטרה. באופן אישי הייתי מעדיף שהבעיה תיפתר בלי עזרת המשטרה, אם באמצעות השתלת מוח דחופה לחוליגנים ואם בדרכים אחרות, למשל להתקין על מכסה המנוע של הרכב שלי תותח קטן שישגר אליהם קרני לייזר וישמיד, או ישבית, או ישחית להם את הרכב, ממש לא אכפת לי, העיקר שמישהו יוריד אותם כבר מהכביש. רק מה, עדיין לא המציאו תותח כזה (וגם אם ימציאו, החוליגנים ישימו עליו יד לפניי), ולחוליגנים האלה לא יעזור אפילו אם ישתילו להם את המוח של איינשטיין (המוח ידחה אותם). ככה שברירת המחדל היחידה שנותרה היא משטרת ישראל. נו שוין.

מה המשטרה כבר יכולה לעשות? טוב ששאלתם. היא יכולה להעלות לאוויר רחפנים שיצלמו את העבריינים וישלחו להם הזמנה למשפט ופנצ'ור גלגלים, לאו דווקא בסדר הזה. היא יכולה לקחת את מאות החוקרים שנסעו ברחבי העולם כדי לאסוף ראיות נגד ראשי ממשלה שנשואים לאישה בשם שרה, ולהורות להם לאסוף מודיעין על עבריינים מועדים לפני שהם מועדים בשמחה ודוהרים על הכבישים כאילו אין מחר. היא יכולה לוותר על חלק מגדודי השוטרים שעומדים ביציאה מיישובים ביו"ש ומחלקים דו"חות למי ששכח להדליק אורות או סתם גר ביצהר, ולהעמיד אותם בצמתים כדי ללכוד את אלה שנדחפים לראש הטור בפקק כי מה פתאום שהם יעמדו בתור. היא יכולה להציב מארבים ולהעניש את הנהגים האלימים בחומרה, למשל לשלוח אותם לסדנת כתיבת סטורי היסטרי באינסטגרם עם רותם סלע.

היא יכולה, אבל היא לא עושה את זה. או אולי עושה אבל לא מספיק. עובדה שאני לא רואה רחפנים מעל הכבישים, אבל כן רואה את אלה שלא רואים ממטר את חוקי התנועה ואותי, זאת אומרת רואים אבל לא מסתכלים, בכל אופן הם ממש לא סופרים אותי. קצת קשה לספור כשאתה סוטה בחדות לנתיב הימני במהירות 140 קמ"ש ומשתחל בפתאומיות לנתיב השמאלי כדי לחתוך רכב אחר בנתיב האמצעי. אני רואה את זה כל הזמן עין בעין, ומשטרה איִן. כל היודע דבר על מקום הימצאה מתבקש להתקשר למשטרה.

יקום פורקן

בצלאל סמוטריץ' אמר השבוע שכשהוא יהיה שר החינוך הוא יחייב את תלמידי ישראל לקום בכל פעם שמורה נכנס לכיתה. אני כמובן לגמרי בעד, אבל מהיכרות אישית עם כמה תלמידים במערכת החינוך, לפני שמלמדים אותם לקום לכבוד המורים אולי כדאי לדאוג שהם בכלל יקומו בבוקר.

כשהספרי קרא לי חוצפנצ'יק

ציוץ תמים בטוויטר לימד אותי כמה דברים שכבר ידעתי קודם אבל לא העזתי לספר לעצמי. כלומר, קרה שבשבוע שעבר ריאל מדריד (כן, זאת שבתחילת העונה אירחה את חסידת אומות המחבלים עהד תמימי ועשתה לה כבוד) הובסה בבית על ידי איאקס אמסטרדם 4-1 ועפה בשמינית הגמר של ליגת האלופות בכדורגל. וזה אחרי שריאל (עהד) מדריד זכתה בגביע ברצף בשלוש השנים האחרונות, וגם ניצחה את איאקס במשחק הראשון והייתה בטוחה שהיא עולה לשלב הבא כמו שתמר זנדברג בטוחה שמיכאל בן ארי הוא גזען ועהד תמימי לוחמת חופש.

איכשהו גיליתי שהצדק הפואטי הזה התרחש יום לפני שריאל תמימי חגגה 117 שנים להיווסדה, מה שאומר ש-117 שנות ניסיון הן לא ערובה לכלום (מי אמר בני גנץ?). אז צייצתי את ההגיג בטוויטר והמשכתי הלאה, להתענג גם על מנצ'סטר יונייטד שהעיפה את פ.ס.ז' הקטארית, שרק במקרה האצטדיון שלה נמצא בפריז.

אז מה למדתי? שבטוויטר, כמו בחיים, הכול זה ימין ושמאל. שאנשים שהם סחים (סמולנים חסרי יכולת מצחיקוּת) לא מסוגלים לספוג אירוניה בלי לצעוק שהתזה (הלו, כולה ציוץ!) שלי מוטעית מיסודה ושאני רצוף אידיוטיזם רדוד מכף רגל ועד ראש (לא מתווכח). ושגם אנשים נורא מוכשרים יכולים להיות יבשים עד חמלה. למשל' שמואל הספרי, מחזאי ובמאי מוכשר, שפעם יצר את הסדרה הנורא נחמדה 'פולישוק' ועכשיו התפלשק עליי שמדריד זכתה 13 פעמים בליגת האלופות והפסידה בהמון גמרים ושאני, שימו לב, חוצפנצ'יק.

אז קודם כול, נורא עצוב שמי שהכתיבה היא מקצועו לא מסוגל להוציא תגובה קצת יותר מעניינת, ועוד יותר עצוב שאנשים מסוגו עדיין לא הפנימו שלא רק להם מותר לעצבן בטלוויזיה, בתיאטרון, בגלי צה"ל ובטוויטר. חוץ מזה צר לי לומר שהספרי טועה ומטעה. אני לא חוצפנצ'יק. אני חוצפן במשרה מלאה.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com