בשבע מהדורה דיגיטלית

גאולת קרקע

אני רואה אותן עולות על מזרן ההתעמלות לעוד תרגיל, מתקנות את הריסוק הפנימי שחווינו כשכוחות חזקים עצרו אותנו מלמצות את יכולותינו

עפרה לקס , ז' באדר ב תשע"ט

עבודת ה' היא גם עבודת הגוף.
עבודת ה' היא גם עבודת הגוף.
איור: עדי דוד

כשהייתי ילדה חלמתי להיות מתעמלת. הדמיון לא היה בלון פורח באוויר, היה לו עוגן משמעותי בדמות חוג התעמלות קרקע שהלכתי אליו באדיקות פעמיים בשבוע במשך כמה שנים.

לא קור דוקר של חורף ולא החום מחניק של שפלת החוף, אפילו לא עצלות רגעית שקופצת על כל אדם מדי פעם, גרמו לי להחמיץ מפגש. שני קילומטרים של הליכה לכל כיוון ובכל מזג אוויר כדי ללמוד קפיץ ידיים וסלטה, ולבצע שוב את הגלגלון על הקורה הגבוהה. הייתה זו עבודת גוף ועבודת נפש. לאמץ עוד קצת את השרירים, לשאוף לדיוק תמידי, לא לפחד ליפול וגם לא להסתכל אל ההיא עם הקארה השחור, שתמיד הייתה האלופה שבחבורה. לשיגעון הזה היו גם מחירים. פעם בכמה חודשים הופניתי אחר כבוד לחדר המיון, לאחר שהנחיתה מתרגיל מעופף לא הייתה מדויקת והרגל לא שיתפה פעולה עם המזרן.

האהבה הזאת מילאה אותי בימים וגם בלילות. צפיתי אינספור פעמים בסרט על המתעמלת האגדית נדיה קומנצ'י. עקבתי אחרי האולימפיאדה ואליפות העולם, אפילו אחרי המכביה. החלומות בהקיץ שליוו אותי היו ממוקדי מטרה: הופעה משמיטת לסתות על המזרן, תנועה מאלפת, התאמה מושלמת עם המוזיקה וציוני עשר מהשופטות. עמידה על הפודיום כשדגל ישראל מתנופף מאחור. התרגשות. דמעות. מדליה.

יום אחד החל החלום להיסדק. ההבנה שהלבוש הקלאסי של מתעמלת לא בדיוק תואם את ההלכה חלחלה לתוכו וציירה בקיעים. תמונת הניצחון נעכרה, אבל הדמיון מאפשר. אז חישבתי חלום מחדש. באולם של האולימפיאדה המהונדסת שלי ישבו עכשיו אבי ושני האחים שלי. זהו. חוץ מהם גדש אותו קהל נשי בלבד. באולימפיאדת החלומות שלי הייתה הסכמה מקיר לקיר שצריך להתחשב בישראלית שהגיעה מרחוק.

כך לצד כיווצי השרירים שכבר היו חלק משגרת הגוף, המשיכה התקווה התמימה לפעום בלב הקטן שלי. האמנתי שכל זה באמת יקרה, עד היום ההוא, יום לח במיוחד של תחילת קיץ, מופע סוף השנה של החוג. "היא מוכשרת מאוד", אמרה המורה לאמא שלי בחיוך ואני זרחתי מאושר. ידעתי שהיא עומדת להמליץ לבנות ספורות בלבד, נבחרות, על מסלול המשך מקצועי. "הייתי שולחת אותה לתוכנית המיוחדת במכון וינגייט", המשיכה המורה בטון חביב, "אבל חוץ מהעובדה שתצטרכו לנסוע שלוש פעמים בשבוע לנתניה, תדעי לך שכל התחרויות מתקיימות בשבת, כך שבעצם אין לכם בשביל מה להשקיע". האוזניים הפנימיות שלי שמעו קולות ריסוק. את תמרור האין כניסה הזה כבר לא היה לי איך לעקוף. זו הייתה הודעה רשמית: אורח חייך אינו מאפשר. את לא מוזמנת. המהלומה הייתה קשה והשבר גדול. על מה אחלום עכשיו?

עבודת הגוף

לא פעם אנחנו חולמים, והילדים שלנו חיים את ההתגשמות. לפעמים הם אפילו לא יודעים שהחוויה שלהם היא פלא, שלפני שנים אחדות היא הייתה אוקסימורון. נס השינוי מתחיל להתרחש, ובכל שנה הוא מקיף מעגלים גדולים יותר של בנות ונערות. מחוללות אותו נשים שלמדו התעמלות, מוזיקה ומחול ברמה גבוהה, והן לא מוותרות על עבודה קשה ומקצועית ועל ייסוד אלטרנטיבה.

נכון, זו עדיין לא אליפות העולם. אבל היום נערות דתיות יכולות ללמוד התעמלות קרקע ברמה גבוהה, להיות חברות באיגודי ספורט דתיים ולהתחרות בליגה דתית. בכל פעם שאני צופה במתעמלת בכיתה ו' שלובשת את בגד הגוף הנוצץ ועושה חימום לפני אימון, אני יודעת שהמורה שלה לא תרים בעוד כמה חודשים את כתפיה באין אונים ותבשר שאין לה לאן להמשיך. העיניים של הבנות האלה נוצצות, הן מביטות קדימה, מייחלות להביא מדליה מהתחרות. בכל הופעה שבה עולות על המשטח נערות בכיתה י' שמחלקות את זמנן בין הדרכה בבני עקיבא לגלגלון בלי ידיים, ליבי מנתר יחד איתן. נכון, הן ויתרו על קריירה מקצועית אמיתית, אבל הן מצמיחות משהו אחר.

התעמלות קרקע היא ענף אחד של עץ הכישרונות שבגוף. כמה כאב היה בעיניים של הבת שלי כשלאט לאט נשרו החברות מלהקת המחול שלה. שמונה שנות ריקוד שהתאיידו להן כי לא היה בשביל מה. כמה זמן אפשר לעבוד על מסיבת סופשנה מול האימהות של המתנ"ס, כשבנות גילן משחזרות בהפסקה את הריקוד המטורף שאיתו יופיעו על במת יום העצמאות במרכז העיר? בשנים האחרונות בוקעת מהשטח חלופה גם לזה. תחרויות של להקות מחול לבנות כבר מופיעות במרחב, ומציבות יעד למי שבשבילה הריקוד הוא החיים. הענף הזה של עץ הכישרונות כבר מבשיל פירות - אולפנות מכוונות מחול שמצליחות לגדל רקדניות-יוצרות מקצועיות.

הניצנים היפיפיים האלה לא רק מעצימים את החיבור של הנערות לגוף שלהן, הם מאפשרים להן להמשיך ולהודות לה' על הכישרון הייחודי שנטע בהן ולפתח אותו. הן כבר לא נאלצות לטמון אותו עמוק בתוך הלב ולהתפלל שלא ייצא משם בלי רשות. החלופות הללו מצמיחות אפשרות עמוקה להמשיך ולהיות חלק מחברה שאומרת כן למצוות וכן לכישרונות, שאומרת שעבודת ה' היא גם עבודת הגוף.

בשבוע שעבר היינו במופע כזה בעיר שלנו, לוד. ערב שיא של בנות ונערות מחוגי מקהלה, התעמלות קרקע, בלט ומחול מודרני. הידקנו את הצמה, יישרנו את הבגד שכובס במיוחד והכנו את הסלולרי לצילום ארוך. בשביל הבנות הנרגשות היה זה עוד מופע, אבל באוויר עמדה בשורה גדולה. חברה טובה אמרה לי: "ככה נראית גאולה".

לתגובות: ofralax@gmail.com