בשבע מהדורה דיגיטלית

פרשת שקלים

מקבצי הנדבות של בית הכנסת הם חלק מהנוף המוכר לכל מתפלל. מתברר שיש להם שם ומשפחה וגם סיבות טובות מאוד למשלח היד שבחרו לעצמם

מנדי גרוזמן , ז' באדר ב תשע"ט

אנחנו מעדיפים להתעלם מהשכבה הזאת בחברה. קבצן בשוק מחנה יהודה
אנחנו מעדיפים להתעלם מהשכבה הזאת בחברה. קבצן בשוק מחנה יהודה
צילום: נועם מושקוביץ, פלאש 90

בוקר גשום זרח על פתח תקווה. תושבי העיר מיהרו לבתי הכנסת לפתוח את היום בתפילת שחרית.

עשרות מניינים מתקיימים ברחבי העיר. באף אחד מהם לא נראה שינוי, המתפללים שרדו את הדרך מביתם לבית הכנסת. אבל היו אחרים שדרכם הייתה מפותלת הרבה יותר. בוקרם של מבקשי הנדבות עמוס מאוד. סיור זריז בשכונות העיר מלמד שעשרות מסתובבים בין בתי הכנסיות שבה ומבקשים נדבות. חלקם הגדול אינו מתגורר בפתח תקווה, אולם שבילי העיר נהירים להם, וכך גם כתובות בתי הכנסת ושעות המניין הקבועות.

זמן התפילה עצמו אינו מאפשר איסוף. הוא מתבצע מעט לפני תחילת התפילה, אבל אין ספק שהפריים טיים של המגבית היומית מתקיים עם סיומה. בשעה שהמתפללים מקפלים את הטלית והתפילין, המקבצים מסתובבים בין הספסלים ופושטים יד. מיד לאחר מכן הם מתמקמים בפתח בית הכנסת ומציעים לסרבנים הזדמנות נוספת לשלשל לידיהם מטבע בדרכם החוצה. מי שמיומן במלאכה יודע לכוון את עיתותיו ולהגיע לכל בית כנסת בדיוק עם סיום התפילה.

מבקשי נדבות בבתי כנסת הם מחזה שגרתי. כל מי שמורגל בבתי כנסת נתקל בהם. אולם כמו כל מחזה יומיומי מוכר, הוא חולף לידינו מבלי שנשים לב לאופי האנשים שמבקשים מאיתנו סיוע, לכללים ולדינמיקה הפנימית שמתקיימת ביניהם, להבדלים בין קבצני עיר אחת לקבצני עיר אחרת ובין אלו שבישראל לאלו שבחו"ל. אולם איסוף הנדבות בבתי הכנסת הוא עולם ומלואו. היכולת לתכנן מסלול יומי על פי שעות סיום התפילה בכלל בתי הכנסת הסמוכים היא רק אחת התכונות שנדרשות ממי שמתמחה בתחום. הוא צריך גם לזהות במי כדאי להשקיע וממי להתייאש מראש, להביא לכך שיבחינו בנוכחותו אבל לא להפוך למעיק, וכמובן להיזהר מלהסיג את גבולו של אוסף אחר. איסוף נדבות הוא אולי לא עבודה, אבל הוא לחלוטין מקצוע.

קבצנים מתואמים

התחנה הראשונה במסע הלמידה שלי על עולם השנור הייתה בית כנסת בשכונת כפר גנים בפתח תקווה. כשנכנסתי בשעריו, התפילה אחזה בחזרת הש"ץ. בתחילה לא הבחנתי בנוכחות של אוסף נדבות בהיכל. כולם היו שקועים בתפילה, מלבדי ומלבד אדם נוסף, שדבר במראהו החיצוני לא העיד עליו שהוא, כמוני, לא הגיע רק כדי להתפלל. אדם חביב בשנות השלושים לחייו, לבוש מעיל ארוך ועטור זקן. רק כשהושיט יד לאדם שישב בספסל האחורי של בית הכנסת, הבנתי שמצאתי את מבוקשי. הוא סקר את האזור, הבין שהתפילה מתארכת ופנה לעבר היציאה. ניגשתי אליו, שלשלתי לידו מטבע וסיפרתי לו את האמת: נשלחתי להכיר את עולמם של מבקשי הנדבות. הוא לא התבלבל והזמין אותי בשמחה להצטרף אליו. הגשם עוד ירד כשהתחלנו לצעוד אל בית הכנסת שמעבר לכביש, התחנה השנייה במסלול שלו, ולמעשה גם שלי.

כשהגענו אל בית הכנסת, התפילה זה עתה נגמרה. אני תפסתי לעצמי פינה שקטה וחברי נעמד סמוך לכניסה, על יד שניים נוספים שביקשו נדבות. חברי, כבר אמרתי, נראה כמו השכן שמתגורר לידכם. המקבץ השני נראה גם הוא כבעל בעמיו, ורק השלישי התאים לדעה הקדומה על קבצנים ונראה מעט מוזר. המכנה המשותף שחיבר בין כולם הוא החזות החרדית שלהם. מתפללי בית הכנסת עצמו היו בני הציונות הדתית. אל תכעסו, אין כאן ניסיון להסית ולפלג את העם, רק הבנת תמונת המצב. עוד נגיע להיבט המגזרי בסוגיה.

ההתבוננות בהם הייתה מרתקת. בלי שהוחלפה ביניהם מילה, כשהראשון יצא לסיבוב בין המתפללים השניים האחרים נותרו עומדים. כשהוא השלים את הסבב וחזר אל הכניסה, יצא השני. מיד אחריו - השלישי. האחרון היה בעל התדמית המוזרה, והנחיתות שלו ניכרה גם בהמשך. היה ברור שהם השתדלו שלא להידחף זה לשטחו של זה, אבל בעוד את הסבבים אפשר לקיים בזה אחר זה, כשהם הושיטו יד לעבר כל מתפלל שיצא, התחרות קיימת ממילא. השניים הראשונים הושיטו יד בבטחה יחסית, השלישי נראה אבוד. על פי הבדיקה שלי, כמחצית מהמתפללים נענו לבקשה.

כשבית הכנסת התרוקן מיושביו, ביקשתי מחברי להישאר מעט ולספר לי על עולמו ועל הווי חייו. הוא התנצל ואמר שהוא ממהר לבית כנסת נוסף, והציע שאקח את מספר הטלפון שלו ואתקשר אליו בשעות הצהריים. "כשאני מסיים כאן אני יוצא חזרה לביתי. דרך ארוכה, אני גר בצפת", הוא הפתיע, "כשאהיה בבית תוכל להתקשר". אל התחנה השלישית שלו, אגב, הוא נסע יחד עם אחד המתפללים שהציע לו טרמפ. מתברר שיש כמה סוגים של תרומה.

בינתיים האוסף השני מיצה גם הוא את יכולת התרומה של יושבי בית הכנסת, אבל הוא דווקא לא מיהר לתחנה נוספת אלא התיישב על ספסל בית הכנסת והחל להתכונן לתפילת שחרית יחידנית. בשולחן הסמוך ישבו כמה שנותרו וניהלו שיחה. הבחור שלנו היה חלק ממנה, היה ניכר שבינו לבינם יש היכרות ארוכה. מי שהיה נכנס לבית הכנסת באותה שעה לא יכול היה לדמיין שלפני רגעים קלים החבר הדומיננטי בשיחת הרעים הזאת עמד בכניסה וביקש נדבות.

חיים בסרט

כשביקשתי לתהות על קנקנו, התרצה גם הוא. "בוא רגע איתי לרכב ונדבר, אני הולך אליו כדי להביא משהו". הפתעה. לדבריו, הוא אינו אוסף בשביל עצמו אלא בשביל תלמידים בכולל ערב. לרגע חשבתי שטעיתי בכתובת ובן שיחי איננו הקבצן שאני מחפש. אבל בהמשך השיחה הבנתי שלא ממש טעיתי. ואתה, ממה חי? שאלתי, והוא השיב: "קצת ממה שאני אוסף, קצת מסתדרים. אוכל במקומות שאני עובר בהם, אצל אנשים שמזמינים, בישיבות או בבית כנסת כשיש סעודת מצווה. בגדים אני לוקח מאנשים שסיימו להשתמש בהם. מעבודה אפשר לחיות היום?"

יש גם נוכלים בתעשייה?

"ברור שיש. כתוב בגמרא שרוב הקבצנים שקרנים. יש נרקומנים שמשקרים וכל מיני. הם עושים לנו בעיות. בגללם חושדים בכולנו. ודווקא הם מצליחים הכי הרבה, כי הם מסוממים ויודעים לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו וכולם מתרגשים. לנו, הנורמליים, קשה לפנטז".

ביקשתי ממנו לאפיין לי את עולמם של אוספי הנדבות. בתחילה הוא תיאר זאת כמי שאינו שייך לסצנה, הוא הרי אוסף לכוללים, אבל ככל שהשיחה התמשכה הוא החל לדבר בגוף ראשון והיה ברור שהוא מתכוון לעצמו. כנראה שהגבול בין מגייס כספים לכוללים ובין קבצן אינו דיכוטומי כל כך.

איך מתחילים לאסוף נדבות?

"לאט לאט, כמו סמים. זה עולם מטורף. זה לחיות בסרט. זה כיף. אתה מסתובב במקומות, פוגש אנשים, ישן פה ישן שם, אוכל טוב כי נותנים לך אוכל. הרבה פעמים מסתובבים ברחוב, מתחברים לאיזה אחד שכבר אוסף ומתרגלים. אתה מתרגל לזה ומרוויח הרבה יותר מעבודה".

האוספים מכירים זה את זה?

"אתה יודע שיש קבצנים ותיקים שמדריכים חדשים בתחום תמורת תשלום? הם לוקחים על זה כסף. כי הוותיקים יודעים איפה בתי הכנסת שאנשים נותנים בהם, ולפעמים הם מוכנים לתת את המידע רק תמורת אחוזים מכל מה שתאסוף".

אתה חרדי שמסתובב בבתי כנסת דתיים לאומיים, זה מורגש?

"זורקים לי לפעמים הערות, מה אתה חרדי, לך לעבוד. אבל חלילה, אין לי מה להתלונן. אנשים תורמים יפה. אני משתדל לא ללכת לבית כנסת אחד יותר מפעם בשבוע. אני מסתובב באיזה עשרה בתי כנסת ביום, כל פעם הולך לבית כנסת אחר. יש בתי כנסת שבהם נותנים לי אנשים קבועים. הם יודעים שאני בא פעם בשבוע ונותנים לי".

הוא עצמו גדל כחילוני, חזר בתשובה ולדבריו "התחבר לתורת הקבלה".

התחתנת?

"כן. עשר פעמים".

ילדים?

"יש, הם כבר גדולים".

מה אתה עושה כשאתה לא אוסף?

"לומד. הוצאתי חוברות על קבלה".

יש קהילות שנותנות יותר ויש שפחות או שאין הבדל?

"בטח, למשל עדות. בלי שמות, ספרדים נותנים יותר".

משנתו הייתה סדורה. בלי שמץ של ציניות, אדם חכם שמיטיב לדבר. "עם ישראל זה עם של התרמות", הוא אומר. "צה"ל זה התרמות, קק"ל. כולם מתרימים. הכסף הגדול נמצא איפה שיש רבנים. מפעילים את הרבנים. לוקחים יותר מדי אחוזים. איפה שיש כסף יש ניסיונות ואיפה שיש ניסיונות יש תקלות. בכל מקום זה ככה. אחראי על קופה צריך להיות ירא שמיים בתכלית. רוב הכסף הולך לנוכלים, מהקצת שנשאר עם ישראל חי".

הנותן מרוויח יותר

בינתיים החבר מצפת כבר הגיע לביתו. התקשרתי אליו בשעות אחר הצהריים. ברקע השיחה נשמעה המולה משפחתית רגילה, קולות של בית בזמן שהילדים חוזרים מבית הספר. הוא גדל כחילוני, חזר בתשובה והפך לחסיד ברסלב, נשוי ואב לחמישה ילדים.

שווה לך להגיע מצפת עד למרכז כדי לאסוף כסף?

"זה לא בדיוק ככה. אני לא מגיע במיוחד. אם יש לי משהו לעשות במרכז ואני נוסע גם ככה, אצא כמה שעות מוקדם יותר כדי לאסוף".

ולמה דווקא במרכז?

"בצפת לא אאסוף. הילדים שלי לא יודעים שאני אוסף, רק אשתי יודעת. בצפת יש הרבה בתי כנסת אבל זו עדיין עיר אחת. במרכז יש הרבה יותר בתי כנסת, וכן, אנשים במרכז יותר מבוססים מאשר אצלנו ויכולים לעזור".

אתה מפרנס את המשפחה רק מהאיסוף?

"מה פתאום. אני עובד במה שיש, אבל לפעמים חסר עוד כסף לבית אז אני מסתייע באנשים".

ואנשים נותנים, מצטברים סכומים?

"לא משהו משוגע. אנשים נותנים כמה שהם יכולים, אי אפשר לחיות מזה. אולי אלה שאוספים כל היום ומסתובבים הרבה בארץ חיים מזה. אבל אני לא אוסף כל הזמן, ובטח שלא מסתובב יותר מדי בארץ. יש לי משפחה, אז אני מבקש קצת כשאני צריך".

יש לך מסלול קבוע?

"כן, את ערי המרכז אני מכיר טוב. ובכלל, יש אנשים שבודקים באינטרנט את הזמנים של המניינים ולפי זה מגיעים".

אתה בסדר עם זה שאתה אוסף או שהיית רוצה להפסיק עם זה?

"צריך להבין משהו. מבחינה תורנית, אין עם זה בעיה. אני יודע שהרבה אנשים מתנגדים לאלו שאוספים, אבל יש מקום שבו חז"ל אמרו שהעני גם עושה חסד עם בעל הבית. הוא מקבל כסף ובעל הבית זוכה במצווה. ברור שצריך להגיד תודה, אבל האמן לי שהוא נותן לעני חיי עולם הזה והעני נותן לו חיי עולם הבא. אז אני לא יכול להגיד לך שאני ממש כל הזמן רוצה לפרוש מזה וזה מאוד מפריע לי, אבל ברור שהלוואי שלא היו דאגות פרנסה בכלל והייתה אפשרות לשבת בנחת על התורה".

איך אשתך עם זה?

"זה לא מפריע לה. אמרתי לך, אם מסתכלים מהזווית התורנית אין עם זה בעיה".

יש הבדל באיסוף בין בתי כנסת חרדיים לבתי כנסת דתיים לאומיים?

"אני לא רואה הבדל. בכל מקום יש כאלה שנותנים קצת, יש כאלה שיותר, יש שלא נותנים בכלל".

ישראל היא למתחילים

בשעת תפילת מנחה וערבית מבקשי הנדבות כמעט לא נראים בבתי הכנסת השכונתיים. המעטים שכן, מתרכזים בשטיבלך מרכזיים בבני ברק ובירושלים. "בדרך כלל בן אדם לא אוסף בעיר שלו ולא במקום מרכזי, כי רואים אותו", הסביר לי בבוקר אחד מהם. "הוא יסתובב בבתי כנסת שהוא מכיר אבל שלא יודעים כל כך מי הוא ומאיפה הוא בא. נוכל לא יאסוף בשטיבל איצקוביץ' בבני ברק, כי מישהו שמכיר אותו עלול להופיע. גם הישרים לא יאספו שם, כי הם מתביישים. ולהסתובב בשעות הערב בשכונות זה מורכב יותר. רק אנשים קצת מוזרים ילכו לאיצקוביץ', או כאלה שלא אוספים בשביל עצמם אלא לאיזה ארגון צדקה או כולל".

הוא דייק. בשעת ערב מאוחרת הגעתי לאיצקוביץ', ואם לשפוט על פי מראה עיניים, אלו שאספו שם היו טיפוסים שונים לחלוטין מאלו שפגשתי בבוקר. אחד מהם היה מקבץ שראה עולם. ממנו הבנתי שאיסוף נדבות בישראל הוא השלב למתחילים. האקסטרים זה בחוץ לארץ, בעיקר בארצות הברית. "שנים הייתי בחו"ל", סיפר, "יש הרבה שעוזבים את הארץ ומתגלגלים באמריקה. כל מה שקורה פה, קורה שם בהרבה יותר גדול. זה בעייתי גם. חלקם אנשים נשואים עם משפחות. נוסעים לכמה חודשים כדי להביא כסף הביתה, אבל זה בעייתי שהבעל בלי האישה. הם אבודים שם. לפעמים הם פוגשים שם מישהי בודדה והבית מתפרק. צריך להיזהר".

אשאל אותך בכנות את מה שכולנו רוצים לדעת: אלו שאוספים נדבות הם אנשים נורמליים שנקלעו למצוקה כלכלית או שיש פה משהו מעבר לכך?

"מה זה נורמלי? לך תגדיר. אבל אני מבין מה אתה שואל. תראה, יש אנשים שבאמת נמצאים באיזה פלונטר בחיים והם חייבים את העזרה הזאת כדי לשרוד. יש כאלה שהתחילו ככה ואז התרגלו, הם היו יכולים להתפרנס בלי זה אבל לך תחפש. יש כאלה שהם בין לבין. אבל תגיד לי, בן אדם שאין לו גרוש על הנשמה והוא בבעיות קשות אבל בגלל הכבוד שלו לא יבקש שקל מאף אחד, זה נורמלי? אז לך תגדיר נורמלי".

חירות ממרוץ החיים הקפיטליסטי

הפסיכולוג והמטפל רונן יעקובסון מנסה לסייע לנו לאפיין את מקבצי הנדבות.

האם יש למקבצי הנדבות קווים פסיכולוגיים משותפים, או שמדובר באנשים שפשוט נקלעו למצוקה כלכלית?

"אין לנו הרבה מחקרים על קבצנים בבתי כנסת", אומר יעקובסון, "המחקרים שיש לנו הם על קבצני רחוב בעולם המערבי. אין ודאות שאלו אותם מאפיינים. לגבי קבצני רחוב בעולם, הנתונים די ברורים: 70 עד 80 אחוזים מהם מכורים לסמים, אלכוהול או כדורים. ככל הנראה רוב הכסף שהם מקבלים הולך לסמים. לפני כמה שנים הייתה באנגליה יוזמה ממשלתית שקראה לאנשים לא לתת כסף לקבצני רחוב. הסלוגן שליווה את הקמפיין היה שאם תיתן לו כסף – אתה עלול להרוג אותו, מכיוון שההבנה היא שהשימוש שהם עושים בכסף מוביל לסיכון והמשך ההידרדרות. האמירה היא שאם אתה רוצה באמת לסייע לאנשים הללו, או שתתרום לעמותות או שתפשיל שרוולים ותתנדב בחילוץ שלהם מהרחוב. לפעמים שיחה קלה יכולה להחזיר את האדם אל הנורמטיביות. אבל כמו שאמרתי, המחקרים הללו נעשו ביחס לקבצני רחוב בעולם בכלל. אנחנו כן יודעים שבחברות שבהן יש ציווי דתי ושבהן הדבר מקובל ומאורגן יותר, סביר שיגיעו לשם לא רק אנשים מכורים אלא כאלה שבאמת זקוקים לסיוע".

יש תהליך נפשי שעובר על מי שיוצא לאסוף כסף ברחוב?

"מאוד קשה לחקור את זה, כי קשה ליצור קשר עם המקבצים, הם מאוד חשדניים ואחדים מהם יהיו מניפולטיביים. אבל ממחקרים שכן נעשו עלה שחלק מהקבצנים מעדיפים את החיים האלה על פני חיים לגיטימיים, שהם חיים מלחיצים שבהם יש שעות עבודה מוגדרות, בוס שאומר לך מה לעשות, יעדים שחייבים להגיע אליהם, ביקורת ומדידה. באופנים מסוימים באיסוף הנדבות יש איזו חירות ממרוץ העכברים הקפיטליסטי שרבים מאיתנו נמצאים בו. חלקם של אוספי הנדבות אוחזים בתודעה אנרכיסטית, גם אם הם לא ממשיגים את זה כך. בקליניקה הזדמן לי לטפל באנשים שהיו קבצנים ויצאו מזה. הרבה פעמים אני רואה שמדובר באנשים עם ליקוי בכישורים החברתיים, שיש להם יכולת נמוכה להסתגל ולהבין את הקודים החברתיים. כמובן שרבים רבים מהם מגיעים מרקע קשה, אבל לא כולם. חלק הסתבכו במהלך החיים".

יעקובסון ממשיך ומספר על מחקר של פרופ' דן אריאלי, שעסק באסטרטגיית קיבוץ הנדבות היעילה ביותר. "אריאלי גילה שכאשר הקבצן הוא אקטיבי, עומד ומסתכל בעיניים לאדם שמתבקש לסייע ואף לוחץ לו את היד – אנשים רבים יותר נותנים והסכומים שניתנים גדלים. החוקר מסיק מכך שאנחנו כפרטים וכחברה מעדיפים להתעלם מהשכבה הזאת בחברה, אבל כשהם מצליחים לחדור לתודעה שלנו אנחנו כבר לא יכולים לסרב".

מה הדרך הטובה ביותר לסייע למי שמבקש תרומה?

"המחקרים ממליצים לתת לו אוכל, ולא תמיד כסף. לקשר אותו למישהו שאתה מכיר באופן אישי שעוזר לאנשים כאלה. כמובן ששיחה וקרבה הם דבר טוב, אני לא יודע אם כל קוראינו ירגישו בנוח לעשות זאת. אבל אפילו שיחה קצרה, גם אם לא תציל את כל עולמו, היא בוודאי משהו שיוכל לעזור ואולי להחזיר אותו למעגל החיים האנושי".

בסיומו של הסבב היומי, הגיעה העת למסקנות. כל מיני שאלות שאלתי את הקבצנים שפגשתי, אבל למעשה, שאלה אחת ליוותה אותי ואותה ביקשתי לברר: האם הם באמת זקוקים? נניח רגע לשאלה ואספר לכם מה גיליתי על עצמי במהלך השיחות. כשנתקלתי באדם מוזר, התעוררה בי חשדנות טבעית ולא נתתי אמון בהזדקקות שלו לסיוע. כשנתקלתי באדם שפוי לחלוטין, אולי שפוי יותר מדי, וגיליתי שהוא מנהל אורח חיים שגרתי במקביל לאיסוף, התעוררה בי התמיהה למה הוא לא יכול להסתדר בלי הקבצנות. בסיכומו של דבר, הבחנתי ששום הסבר לא באמת יספק אותי. המצב שבו אדם מסתובב בינינו ומבקש כמה שקלים נדמה לנו כל כך מופרך, שאנחנו מתקשים להבין כיצד הגיע אליו ומה באמת מניע אותו. אז האם הם באמת זקוקים? אני לא יודע איך מגדירים אמת, אבל הם בוודאי זקוקים.

================================================================

================================================================

לתת בסבר פנים יפות

חג הפורים מתקרב, חג שבמרכזו עומדת מצוות מתנות לאביונים. בדקנו עם הרב דוד סתיו, רבה של שהם ויו"ר ארגון רבני צהר, אשר מלווה גם את ארגון 'פעמונים', על היחס לאביוני בתי הכנסת.

האם ראוי לתהות על קנקנו של מי שמבקש מאיתנו צדקה?

"בהלכות פורים נכתב שכל הפשט יד נותנים לו. מכך מובן שהכלל הזה חל רק בפורים, אבל בדרך איננו קיים. אנחנו משתדלים לא לתת לכל אדם בלי שאנחנו יודעים עליו שום דבר. מצד שני אנחנו גם לא רוצים להיות כאלה שמדקדקים עוד ועוד, כי אין לדבר סוף. מה שראוי זה שלא לקפוץ את ידך, כל אדם שמבקש צריך לתת לו קצת. אבל אם אדם רוצה לתת סכום משמעותי בוודאי שראוי שיבדוק שאכן האדם הזה ראוי ומגיע לו".

מה זה אומר ראוי ומגיע לו?

"כשמדברים על שיעור העוני, הגדרים ההלכתיים ברורים אבל התרגום שלהם הלכה למעשה מורכב. מיהו עני? האם אדם שיש לו דירה הוא עני? כשאנחנו פוגשים אדם שתלמידי חכמים אומרים שאכן הוא זקוק ואין לו איך לכלכל את עצמו בוודאי שהדבר כלול בהלכות צדקה. צריך לומר שבהקשר של מהו עוני אנחנו נתקלים בפערים תרבותיים בין הקהילות. כשמדובר על אדם שלומד תורה ולפיכך זקוק לסיוע, יהיו קהילות, למשל הקהילה החרדית, שיאמרו שהוא ראוי לקבל צדקה, ויהיו קהילות שיאמרו שלמרות שערך הלימוד תורה חשוב מאוד, עליו לעבוד ולא לבקש סיוע".

יש הלכות שהמקבצים עצמם צריכים לדעת, למשל מתי לאסוף?

"ייאמר לשבחם של רבים מהמקבצים שהיום הם מחכים עד סוף התפילה ורק אז אוספים. כשהייתי ילד בשכונת רחביה בירושלים היו עוברים במהלך התפילה עצמה וכל אחד היה שם כמה מטבעות. הרב משה פיינשטיין כתב שברוסיה כך היה נהוג, וגם נשים היו עושות כן. היום הנוהג השתנה וראוי לחזק את המנהג שאוספים בסוף התפילה ולא בעיצומה, במיוחד כשיש רבים. נקודה נוספת היא שלפעמים באים אנשים שמקבצים נדבות ונותנים דרשות ארוכות. לא כדאי לתת דרשות ארוכות. כדאי להעלות את המקרה בתמצית ולהסביר את חשיבות התרומה, והקהל יבין וייתן".

יש דיני הסגת גבול באיסוף תרומות? בית כנסת שקבצן כבר אוסף בו אסור לאחר לבקש גם?

"אין בבקשת תרומה עניין של הסגת גבול. יש מושג של עניי העיר, לפיו אדם שמקפיד על מתן צדקה ראוי שייתן יותר לעניי עירו. אבל אין חזקות ואין נחלות. לפעמים יש מריבות בין העניים על מקומות איסוף, וזה חבל. זה לא מוסיף להם שום דבר ונדמה לי שאפילו גורע".

האם האדם צריך למצות את כל האפשרויות לפני שיבקש צדקה מאחרים או שזו אפשרות לגיטימית?

"זו שאלה אידיאולוגית. אני חושב שאיסוף צדקה הוא מוצא אחרון. כך גם כתב הרב מאיר מאזוז, שבקשת צדקה היא מוצא אחרון ולא מוצא ראשון. כשאני רואה קבוצות שלמות של אנשים שיכולים ללכת לעבוד ומבקשים צדקה, אני חושב שבראש ובראשונה הם גורמים רעה לעצמם. הם מרגילים את עצמם להתפרנס מן הצדקה כשהם בעצם לא זקוקים לה. הדבר לא טוב גם לעולמה של תורה, כאשר מגדלים אנשים שכל הזמן רגילים לחיות מהיד לפה ולהתקיים בעוני. התורה לא התכוונה שבני התורה יחזרו על הפתחים. לרוחב דעתם של רבים, כשרואים ראשי כוללים ואברכים מחזרים על הפתחים זהו חילול השם".

"אבל ברצוני לומר דבר חשוב לבעלי הבתים ומי שיכולים לתרום ולסייע. הרמב"ם כותב שמצוות הצדקה היא מצוות עשה החשובה והגדולה ביותר בתורה. בתורה נכתב כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". צדקה היא עיקרון מרכזי בתורה. הרבה פעמים אנחנו הנותנים, דעתנו גסה באלה שמקבצים. אנחנו כועסים עליהם, הם מפריעים לנו בשלוותנו ולכן אנחנו לא תמיד מתייחסים אליהם בסבר פנים יפות. כשנותנים בסבר פנים כעוסות, העני מתכווץ. צריך לתת לעני הרגשה טובה. אני חושב שמוטל גם על הגבאים וגם לחנך את עצמנו להיות הכי מאירי פנים לאותם אנשים שגורלם מר להם והם צריכים לבקש צדקה. מאוד לא נעים לאדם לעמוד ולבקש צדקה. אני בטוח שכל אדם שעושה את זה, הדבר גורם לו בושה גדולה. זה המבחן שלנו, להתייחס בכבוד גדול".