בשבע מהדורה דיגיטלית

עובדים בצחוק

עפרה לקס וגדעון דוקוב בריאיון נוקב לקראת המופע החדש של הרביעייה הקורעת במגזר - "אנדרדוס"

עפרה לקס וגדעון דוקוב , ז' באדר ב תשע"ט | עודכן: 10:54

"אין פריחה בהומור המגזרי. אנחנו חריגה סטטיסטית". רביעיית אנדרדוס
"אין פריחה בהומור המגזרי. אנחנו חריגה סטטיסטית". רביעיית אנדרדוס
צילום: שלומי יוסף

שבע שנים בחייה של להקה הם נצח. הלהקות שהשפיעו על התרבות הישראלית בצורה הכי משמעותית, התפרקו הרבה לפני שמלאו להן שבע שנים: כוורת האלמותית שהעניקה מתנות נצח לפלייליסט הישראלי פעלה במשך שלוש שנים, בנזין גם היא שרדה שלוש ותיסלם החזיקה מעמד ארבע שנים.

קבוצת אנדרדוס לעומת זאת, סיימה לא מזמן את שבע השנים הטובות הראשונות שלה וחבריה מביטים בעיניים מצועפות אל עבר שבע השנים הבאות. סתם, לא באמת. העיניים המצועפות היו שלנו, לפעמים גם דמענו מצחוק. ככה זה כשמתיישבים בסלון של יאיר יעקבי עם נדב נוה, מתן צור ואשר בן אבו, ומקיימים איתם שיחת פנינו לאן.

הם מנשנשים רוגלך ובורקסים, משדלים אותנו לאכול ומתאפקים יפה לא להציץ במחשב שעל השולחן. מה מחזיק המחשב? הקלטה של מופע המשוב שהעלו יום קודם. הרביעייה הזמינה קרובים וחברים "ובעצם את מי שהסכים להגיע" למופע הרצה של 'גברים שהשתיקה יפה להם'. הצופים דירגו את המערכונים לפי פרמטרים וכולם סקרנים לראות את הניקוד. רבע מופע, הם סיכמו ביניהם מראש, ייחתך החוצה. השאלה היא על אילו מערכונים יונף מקש ה-delet. ובכן, זה האתגר של האנדרדוסים. האתגר שלנו הוא להבין מתי הם צוחקים ומתי הם מתכוונים ברצינות, וגם - להתאפק לא לאכול מהרוגלך. בפעם הבאה ירקות חתוכים.

סיוטה של אמא יהודייה

אנחנו מתחילים בשאלה הקשה, סקרנים להבין מה סוד ההצלחה של שבע שנות עבודה משותפת, שבמהלכן יוצרים, משייפים, קוטלים, לחוצים ועייפים.

איך שורדים את זה יחד?

יעקבי: "אנחנו מאוד מאוד נהנים זה מזה, והאמת היא שזאת הסיבה שאנחנו ביחד. לפעמים אנחנו מתווכחים, לפעמים יש פיצוצונים קטנים, אבל בגלל שבגדול אין לאנשים כאן אגו, כלומר לי יש אחד שמספיק לכולם, אז מסתדרים".

בן אבו: "אנחנו מאוד מנסים לשמור על הקיים. מדי פעם יוצא לי לחשוב על זה שבקלות זה יכול להתפוצץ ומישהו יכול להגיד: די מספיק, עכשיו אעשה את מה שאני רוצה".

אז נשארים ויוצרים יחד כי זה עובד?

בן אבו: "מכל הסיבות, זה טוב וזה טוב לנו. אבל יש רגעים שאתה אומר: אם הייתי לבד הייתי מביא למופע את כל האני שלי. ובכל זאת אתה מעדיף להתפשר כי השלם גדול מסך חלקיו".

צור: "יש לנו דינמיקה שעובדת. אני יכול לאלתר עם כל אחד ונבין זה את זה תוך כדי תנועה, וכשזה ככה כיף לך, ואתה יוצא לעבודה למרות שלפעמים לא נוח לצאת ולהפסיד את המקלחות של הילדים". כולם צוחקים. יעקבי מסכם את הנאמר במשפט מחץ: "אנחנו לא ביחד כי זה מצליח, זה מצליח כי אנחנו ביחד". נהיה כאן קצת דביק.

מאז שאנדרדוס צצה ונהייתה לעובדה קיימת, לא קמו לה מתחרים במגזר. העובדה הזאת מפתיעה מעט, במיוחד לאור העובדה שבשנים האחרונות מצמיח ציבור הסרוגים יוצרים במגוון תחומים.

יעקבי: "אנשים אוהבים להגיד שהומור יהודי הוא בפריחה אבל הוא לא. יש סטנדאפיסטים שפועלים בכל מיני במות, כמו קומדיסטאן של אור רייכרט, אבל זה רחוק מלהיקרא פריחה. בזמנו חשבנו שההצלחה שלנו תביא איתה עוד אנשים, אבל מתברר שזו לא הייתה פריצה, אלא יותר חריגה סטטיסטית". לא כולם מסכימים עם יעקבי, וצור מסביר שצריך עוד זמן. "צריך להשוות למה שהיה כאן לפני עשרים שנה ולא למה שהיה כאן לפני שבע שנים. אז היו כאן רק קובי אריאלי וג'קי לוי וכן יש שינוי בתחום".

בן אבו: "מה שהתפתח בשנים האחרונות זה שהמגזר נהיה קהל מוגדר. קובי וג'קי היו עומדים מול החילונים ומצחיקים אותם. אומרים להם המגזר הוא כזה, והנה אנחנו נותנים פייט. היום הרבה דברים פנים-מגזריים קורים בפייסבוק. יש סטטוסים של סרטונים וכאלה, וכך אנחנו בינינו מצחיקים את עצמנו". החבורה לא מגיעה להסכמה, והאנדרדוסים ממשיכים להעלות השערות למה אף אחד לא מגיע אחריהם.

צור: "מה שאנחנו עושים זו לא בחירה מובנת מאליה. זה קשוח. קשה לפרוץ וגם להמשיך להתפרנס מזה. זאת קצת התאבדות".

יעקבי: "לדעתי הפריצה דווקא לא קשה. הקושי הוא לשמור על רמה. הבעיה היא שבתחום הזה של הצחקה לא מספיק להיות מצחיקול. אני תמיד אומר שמי שמצליחים בתחום הם לא האנשים שישבו מאחורה באוטובוס ועשו צחוקים, אלא אלה שישבו באמצע וזרקו הערות ציניות בשקט". מעניין איפה ישב יעקבי בטיולים השנתיים של התיכון. הוא ממשיך לפרוש את הנימוק שלו לדלילות היחסית בשדה ההומור הדתי: "אני אחמיא לחברים שלי פה. יושבים איתי שלושה אנשים שהם מאוד חכמים. במגזר שלנו אם אתה חכם ואתה בן 21 ובמקום ללכת ללמוד הנדסת מחשבים אתה הולך על התחום של קומדיה, אתה נחשב אידיוט ויכול להיות שבצדק. אמא שלך לא תסתכל עליך ואבא שלך ינשל אותך מהירושה. הסיבה שאנחנו כאן היא רק בגלל שהיוזמה של נדב להקים את אנדרדוס תפסה כל אחד מאיתנו בנקודה בחיים שבה זה הסתדר לו".

צור מזכיר מי אחראי על הפלא: "אפשר להגיד שזה סייעתא שמיא".

נוה מסביר: "אם היינו מנסים להתארגן כקבוצה חצי שנה לפני או חצי שנה אחרי, זה לא היה קורה. לדתי ממוצע יש מסלול חיים מאוד ברור. הוא חייב ללכת לישיבה או למכינה ואז לצבא, ואחר כך אתה באיחור, צריך להתחיל פסיכומטרי ולימודים. אם אתה בישיבה התעסקות בדברים כאלה זה ביטול תורה. אם אתה סטודנט למחשבים אין לך דקה לנשום. המסלול הדתי לא משאיר זמן ומקום לעשות דברים שהם שטויות לכאורה. צריך מאוד לרצות את החלום כדי שתצליח לשכנע את ההורים שלא יציקו לך".

בן אבו: "אני למדתי קולנוע, ואפילו שיש בזה עבודה, אנשים הרימו גבה". יעקבי חושב שהיום ענפים יצירתיים כמו קולנוע הם לגיטימיים יותר בציבור משהיו עבר. אבל נוה מדייק: "האמא הממוצעת תשמח שזה יקרה לבן של השכן ולא לבן שלה".

כשאנדרדוס התחילו, נוה וצור היו נשואים עם פצפון בדרך, אבל עוד לא התקבעו על מקצוע, בן אבו סיים לימודי קולנוע ויעקבי סיים תואר שני במערכות מידע ועבד בבנק. כן, קראתם נכון, זו לא המצאה. "כשנדב התקשר אליי עם הרעיון של אנדרדוס זה היה בשיא הסבל שלי. שנאתי את מה שאני עושה, והעובדה שהייתי רווק אפשרה לי לגמרי לעזוב הכול ולהגיד אני בא. אם הייתי עדיין בתואר השני, או שהייתי כבר נשוי, זה לא היה קורה".

יעקבי מוסיף מסר שחשוב לו לומר: "אם יש מישהו שחושב לעסוק בתחום, שיידע: אפשר להתפרנס מזה. אנחנו לא מסכנים, אולי לא הייטקיסטים, אבל יש בזה פרנסה".

וואלה, אתם באמת רוצים מתחרים?

יעקבי: "אנחנו באמת מאמינים שלא יבואו".

צור: "אנחנו מפרגנים למתחרים שלנו. יש מקום לכולם. באמת".

המופע הבא – קפיצה ממסוקים

שבע שנים אחורה, מספר ערוץ ה-youtube איך נראתה אז החבורה ואילו נושאים עמדו ברומם של המערכונים. הביגוד היה בינישי למדי, העיסוק היה במצוות ובית כנסת, קידוש לבנה וכשרות, וכמובן ענייני דייטים כי אי אפשר בלי.

אתם מסתכלים על המערכונים האלה, מה אתם אומרים לחבורה ההיא?

נוה: "איזה יפים וצעירים".

צור: "אני רואה דברים שהיינו עושים אחרת, למדנו המון וגם גיששנו את דרכנו. נדב ידע לצלם ולערוך אבל גם הוא התמקצע מאז".

יעקבי: "אתה מתרחק מתקופת הישיבה אז אתה גם נראה קצת אחרת".

צור: "נראה יותר טוב בדרך כלל".

נוה השדוף מוסיף: "החולצות התמלאו".

בן אבו: "גם הנושאים הם אחרים. אני יודע שתחומי העניין שלי השתנו. פעם זה היה בית כנסת ודייטים, היום אני חושב על משפחה וילדים. אנחנו נמצאים במקום אחר".

למרות שאתם עדיין גם שם. לאחרונה יצרתם את סידרת הרשת 'ישיבת הנהלה' שעוסקת בבית כנסת.

יעקבי: "זה? זה על ההנהלה של בית הכנסת ולא על המתפללים, וחוץ מזה זה לא היה רעיון שלי".

בן אבו: "אני זוכר את ימי הצילום הראשונים. היה לי חשוב שכל פרט יהיה מוקפד. צילמנו המון מערכונים קצרים של 15 שניות כל אחד, ואני דאגתי שלכל סצנה יהיה את הביגוד המתאים, עד הנעליים. היום אני כבר יודע לומר שיש דברים שלא יראו בצילום אז אני עוזב את זה". כולם זוכרים שיום הצילומים החגיגי הראשון נערך בסוכות. צור ישן אצל נוה בסוכה ומרוב התרגשות הם לא נרדמו.

יעקבי: "היה משהו מאוד תמים אז. היום אנחנו לא יכולים להעביר יום בלי ויכוחים מקצועיים. הכול טוב וזה בסדר, אבל זה אחרת".

בן אבו: "כי אז זו לא הייתה עבודה. זה היה פרויקט. היום, גם אם אנחנו עושים סתם סרטון שהוא לא כלכלי זה עדיין נחשב כקידום של המותג שלנו. גם היום, כשיש משהו חדש כמו סידרת רשת שלא עשינו קודם או מופע חנוכה לילדים, אז יש התרגשות ויש דרייב. כנראה שכבר לא נעשה סתם מערכון ונעלה אותו לרשת".

צור: "אנחנו רוצים משהו שיאתגר, שיהיה ניצוץ בעיניים כשאנחנו עושים אותו".

נוה: "גם מבחינת הקהל צריך לחדש ולאתגר".

האנדרדוסים טבעו את הכלל שעדיף שהם ירעננו את המופע שלהם וישנו אותו, משהקהל יצביע ברגליים ויעביר מסרים לא מילוליים שמיצה את התוכן. המופע הראשון שלהם רץ במשך שנתיים, חמישים הופעות בשנה. מספר יפה גם למופע לא מגזרי. יעקבי חושב שהוא ירד מהבמות מוקדם מדי, אבל גם הוא חשש שהקהל ישתעמם. התוכנית השנייה רצה ארבע שנים. אחרי 110 הופעות הם החליטו לחדש, וכרגע נמצאים בפינישים אחרונים לקראת המופע החדש.

צור: "במופע הזה רצינו לתקן חיסרון שהיה במופעים הקודמים, שבזמן שאנחנו מחליפים בגדים ומתארגנים יש חצי דקה ריקה על הבמה, של מוזיקה וחושך. חשבנו שזה פוגע בחוויה ורצינו גם לחדש. החלטנו להציג בינתיים מערכונים וקטעי מעבר על מסך גדול. שילבנו את הכוחות שלנו במערכוני וידאו במופע".

יעקבי: "מה שהתחיל כפתרון לבעיה הפך להיות אמצעי לשדרוג המופע".

צור: "כמובן שזה מייקר את התפעול וגורם לכך שאי אפשר להגיע לכל מקום, אבל זה כן נותן חוויה שלמה שאין רגע מת על הבמה. זה גם משתלב תוך כדי המערכונים, זה גם תפאורה. אני מרגיש שניסינו להעלות ברמה והצלחנו. מי שרוצה לראות את השלב הבא באבולוציה האנדרדוסית, שיבוא".

במופע החדש, הם אומרים, יש הרבה נונסנס. הם צוחקים על בובו ועל תרבות הריאליטי, על נוער גבעות וצבא, שידוכים ורווקות מאוחרת (כי אי אפשר בלי), ואפילו על מחיית עמלק. יש גם סרט אנימציה והרבה הומור עצמי. "זאת קפיצת מדרגה", אומר שוב צור.

יעקבי: "אני מודאג ממה יהיה במופע הרביעי, נצטרך לקפוץ ממסוקים".

קודחים חור בספינה

את השקת המופע החדש הם בחרו לעשות בהיכל התרבות בפתח תקווה, הימור לא קטן ובצידו אמירה. "זה מופע שמתאים להיכלי תרבות. מבחינת ציוד והפקה ומסך זה לא יתאים למקומות קטנים. הלכנו על השקה בהיכל התרבות כי אנחנו מאמינים בקהל שלנו ומקווים שיגיעו ליהנות ממופע קומי בבמה גדולה, כמו שצריך, ולא באולם של בית כנסת. אני רוצה שזה יהיו שואו".

שמעו, בסוף המסרים שלכם חינוכיים. אתם עוקצים בחיבה, לא נושכים את הקהל. קורה שאתם יושבים על מערכון ומחליטים שזה לא מתאים, זה בועט מדי?

יעקבי: "אנשים חושבים שזה בגלל שאנחנו למלמים פחדנים, אבל אני חושב שהמטרה שלנו היא להצחיק. לפעמים אומנים אומרים לנו אתם לא בועטים. אז אני אומר, לך תבעט כמה שאתה רוצה, אני רוצה להצחיק אנשים, אני לא בא לבאס". כן, הם מקצינים סיטואציות ובכך בעצם מייצרים סאטירה שהם מאמינים בה, "אבל המטרה היא קודם כול להצחיק ואם הצלחת בזה, אז ממילא המסר שלך עובר ועובר חלק".

יש לכם המון כוח, לא מתחשק לכם לפעמים להיכנס במגזר על איזו תופעה?

בן אבו: "יכול להיות. אבל בפועל אנחנו גם ארבעה אנשים וכל אחד מביא את הדעה שלו. אם מישהו רוצה לבעוט בנושא מסוים זה הרבה פעמים משהו פרטי שלו. קורה שאנחנו מסתכלים על הדברים ואומרים אולי זה טו מאץ', נעדן את הדברים, נוריד מילה פה או שם, נתייעץ".

יעקבי: "במופע החדש יש מערכון שהייתי בטוח שאנשים יצחקו ממנו. אנשים כמעט לא צחקו. שאלתי אותם אחרי ההופעה והם הסבירו שזה היה יותר כואב ממצחיק, ואני חושב שאם כך, אז האיזון לא היה נכון". ממה לא צחק הקהל? ממערכון שהביא את העובדה שרווק בן 30 עם כמה מומים יקבל הצעות של בחורות בנות 20 פלוס. לעומתו בחורה בת 28 כבר סיימה את סל ההצעות, כי היא מבוגרת מדי. "הייתי בטוח שזה יעבוד", אומר יעקבי, "כי אנשים יזדהו, אבל זה עשה להם קווץ' ונצטרך לקחת את זה בחשבון כי הרעיון הוא קודם כול להצחיק".

צור: "אנחנו לא רוצים שאנשים ייצאו מהורהרים מהמופע ויהיה להם על מה לחשוב. אנחנו רוצים שהם יצחקו והרבה, שיבכו מצחוק. אם כך יהיה, עשינו את שלנו".

בן אבו: "לי מישהי אמרה: זה טוב, תציפו את הסוגיה הזאת. צופה אחר אמר לי: אתם לא צריכים להיות ציניים, זו לא המטרה שלכם".

נוה: "אנחנו גם רוצים לכוון לקהל כמה שיותר רחב. אם אתה נטו מנסה להצחיק ולא יורד לרזולוציה קטנה, אתה מצליח שכמה שיותר אנשים ייהנו".

אז כולם נהנים מכם בגלל שאתם באמת מיינסטרים, או שכל אחד מכם מוריד את הקוצים שלו כדי שלא ידקור לאף אחד?

צור: "כשאתה קבוצה ויש לך שם, אתה צריך לחשוב גם על זה. אבל כן, אנחנו גם מאוד במיינסטרים הדתי ולא בקצוות המאוד ליברליים או מאוד חרדלים". המשפט הזה מביא לפינג פונג של בדיחות. כי מי לא מגדיר את עצמו כראשית הצירים של הציבור הדתי. אחרי שהם נרגעים, צור ממשיך. "זה נכון שכל אחד בפני עצמו מרשה לעצמו יותר. כשהייתי אצל גיא זוהר בתוכנית 'היום שהיה' הבאתי את עצמי ואמרתי דברים שהרגשתי שאני רוצה להגיד, גם אם בחיים לא הייתי אומר אותם כאנדרדוס".

לא רק צור, כל אחד מהרביעייה שלפנינו מתחזק גם סטטוס עצמאי משלו. רובם כותבים בכל מיני במות, נוה הוציא ספר, מצלם ועורך סרטים, צור הופיע בטלוויזיה וכותב תסריט לפיצ'ר, יעקבי מתחזק מופע סטנד אפ והחבורה מנצלת את הבמה להשיק כוס קפה לכבוד היציאה של בן אבו לקריירה מוזיקלית עצמאית. הם קוראים לזה לקדוח חור בספינה.

צור מתנדב להסביר: "אנדרדוס היא ספינה, ומי שפותח בקריירה משלו קודח חור בתא שלו ומציף את כל הספינה".

יעקבי: "כך קוראים גם לקבוצת הווטסאפ שלנו. אנדרדוס קודחים חור בספינה. אנחנו מעודדים כל אחד לעשות את זה מתוך אמונה שהחורים מתאזנים".

צור: "ליעקבי יש חור מאוד גדול, אין לו בכלל רצפה בתא, הוא צף על המים". אנחנו מקמטים את המצח. לפני רגע יעקבי הבטיח שאפשר לעבוד רק באנדרדוס ולהתפרנס יופי. בן אבו מבאר את הקושיה: "אם היינו רוצים היינו מחליטים שאנחנו עובדים כל השבוע, מרחיבים את השורות וגדלים. העניין הוא אחר. לכל אחד יש עוד תחומי עניין שבהם הוא רוצה להביא את הנקודה שלו, שהיא לא מתאימה דווקא לאנדרדוס, אז זה קורה מהטעם היצירתי וזה קורה בהמון זהירות".

אתם מבקשים רשות זה מזה?

"כן, התקיימו דיונים כדי שזה לא יעורר תחושות שזה על חשבון אנדרדוס. מצד שני אנחנו לא רוצים שאנשים ירגישו חנוקים".

אבל אנדרדוס היא הבסיס?

"אני חושב שכן, ואם מישהו חושב אחרת שיעמוד ויגיד את זה עכשיו!". כולם שוב צוחקים, אנחנו מסתכלים במתח לראות אם מישהו בכל זאת נעמד. אולי ייצא לנו מכאן סקופ. לא קורה.

צור: "אנדרדוס הוא הדבר הקבוע והחשוב מקצועית בחיים של כולנו". כשהם אומרים קבוע וחשוב הם מתכוונים לזה שיש להם משרד אמיתי במודיעין, במתחם שלטק שבו יש בעיקר חברות הייטק. כן, למרות השיר העוקצני שהוציאו כלפי ההייטקיסטים, העובדים שמסביב מחייכים אליהם בבוקר ואפילו משתפים איתם פעולה בכל מיני הזדמנויות. במשרד הם נפגשים יומיים בשבוע, ובתקופות עמוסות כל יום, לחזרות. "אנחנו באים עם מחשבים, יושבים, כותבים ומתקנים. בשביל המופע הזה שיהיה בסוף שעה וחצי, נכתבו חמש שעות של חומרים. בסוף אנחנו פשוט זורקים הרבה דברים, לוקחים רק את הטוב ביותר. זו ממש עבודה בשבילנו. לא תחביב".

"הבמה היא עלמא דשקרא"

את השירים האלמותיים, שו"ת סמס, אחלה חסודה, סנדלים ושיר האהבה לעוגיית הקוקוס של פסח, הכירו לנו הילדים. בכל פעם שעלה שיר כזה לרשת הם משכו אותנו בשרוול והפצירו: "אתם חייבים לראות את זה". האנדרדוסים אומנם עוסקים בחומרים מעולם המבוגרים, אבל המעריצים הראשונים ומדקלמי המערכונים הם דווקא הילדים.

יעקבי: "זו אחת ההפתעות שלנו. לא בנינו על זה בכלל. אני זוכר שבאחד המערכונים הראשונים שלנו הייתה לי דמות שאמרה 'לעזאזל'. יוני קמפינסקי בא לראיין אותנו, וכשהראינו לו מערכונים שצילמנו והתכוונו להעלות הוא ראה את זה ואמר מין 'אוקיייי' כזה, ואז הבנו שאנחנו צריכים לעשות התאמות".

צור: "בגלל התופעה הזאת התחלנו עם חנוכה, כדי שתהיה לילדים הצגה להגיע אליה. אם הם יגיעו להצגות שלנו הם לא יבינו כלום. מופע המבוגרים מתאים לבני 16 פלוס. לא כי זה גס, אלא כי זה לא עולם התוכן שלהם". הצופים הצעירים נוהרים להצגות חנוכה עם כל המשפחה. בחנוכה האחרון צפו במופע 17 אלף איש. הרביעייה מספרת שההורים רואים בהם לא אחת אחראים על חינוך הילדים שלהם. יעקבי: "מישהו יכול לבוא ולומר 'תשנה את המערכון הזה כי הוא לא חינוכי', ואני מנסה להסביר: אתם המחנכים. אני לא ההורה של הילד שלך, אם אתה נותן לו לראות משהו ביוטיוב לפני שאתה מסנן זו בעיה".

צור: "מישהו השאיר לנו הודעה ואמר שהקליפ המקורי של שיר שעשינו לו קאבר, הוא לא צנוע. כנראה שהבן שלו הגיע לקליפ ההוא, כי הוא חיפש אותנו. אבל כמה אנחנו יכולים לשלוט בזה? הציבור הדתי אוהב להעיר".

אם כבר הזכרנו ילדים, אתם לגמרי סלבים בשבילם. מה זה עושה לכם?

צור: "נשארנו אותו דבר, לא השתנינו", כולם שוב צוחקים. "אני מעדיף לא לראות בזה הערצה אלא הערכה למה שאנחנו עושים. רוב האנשים שמצטלמים איתנו, גם המבוגרים, אומרים שאנחנו מצחיקים אותם וזה הכיף הגדול".

בן אבו: "הילדים מכירים אותנו מהמסך ומהשירים, וברגע שהם רואים אותנו במציאות זה מגניב. זה לא להיות סלב במובן של בני עשרה, זה חמוד".

נוה: "פוגש אותי נער ואמר לי: היי, אתה מהשלישייה הזאת. אני אומר לו: אנדרדוס. הוא אומר לי: כן. אמרתי לו: אבל אנחנו רביעייה. אז הוא אומר לי: התרחבתם, יפה!"

יעקבי: "בא אליי ילד ושואל אותי: איך אתה נכנס לטלפון שלי? אני אומר לו: אני מתכווץ ונכנס בלילה. הוא מסתכל עליי בכזה מבט, אני אומר אוקיי, 15 שנה של טיפול פסיכיאטרי, שיהיה בהצלחה".

מופע חנוכה שלכם יכול היה להיות לא מגזרי, אבל נשארתם בתוך הקהל הזה. אתם פותחים עכשיו במופע שלישי בתוך המגזר. לא מתחשק לכם לצאת החוצה?

מתן: "כן מתחשק לנו. חנוכה זה באמת לא היה מופע מגזרי. אבל דווקא בחנוכה לא הגיעו ילדים שהם לא מהמגזר, כי יש להם כל כך הרבה אפשרויות לראות כל מיני סלבים שהם מעריצים מסדרות בטלוויזיה". ושוב פאוזה בשביל פינג פונג של צחוקים, שבסופו צור מרצין. "מתחשק לנו, אבל קהל הבית הוא המגזר שלנו ואנחנו פונים קודם כול אליו. אולי אחרי המופע הזה שמתאים למגזר ומכוון אליו נעשה משהו אחר".

ולא ממצים בדיחות מגזר אחרי שבע שנים?

"לא, למגזר שלנו יש שק מלא שרצים".

יעקבי: "במופע החדש יש המון נונסנס. אנחנו לא צוחקים רק על המגזר, אלא על מגוון נושאים. אם אתה יצירתי ואם אתה מחדש מבחינת זוויות הסתכלות תמצא דרכים חדשות לצחוק על דברים. אולי תגיע בסוף תחושת מיצוי אבל זה עוד לא שם".

בן אבו מודה שהצורך לחדש כן מאתגר, אבל מוסיף: "המערכונים הרי התחילו מלקחת מצווה ולראות אותה מזווית שונה, לעשות לה טוויסט. העניין של תופעות במגזר הגיע רק אחר כך".

צור: "יש תרי"ג מצוות, אנחנו אפילו לא נגענו בקצה קצהו. מה עם מצוות מחזיר גרושתו?"

אם כבר דיברנו על להיות סלבים, יש משהו בלעמוד על הבמה לקבל מחיאות כפיים סוערות ואז לחזור הביתה עם כל האנרגיות לכיור מלא כלים?

בפעם הראשונה תמימות דעים מתוזמרת: "כן".

צור: "יש דיסוננס מובנה בעבודה הזאת".

יעקבי: "אתה מופיע פה בלוד. כולם רואים אותך בערב על הבמה ובבוקר פוגשים אותך בדרך לגן עם הילד, כשכל הפרצוף שלך מלא בקורי שינה".

צור: "אבל טוב שיש את הבית, זה הדבר האמיתי. הבמה היא עלמא דשקרא". יעקבי גם מסביר מה החלפת החיתולים והספונג'ה של יום שישי עושות לנפש. "אין זמן לאכול סרטים על עצמך, כי בבוקר אתה קם וצריך לקחת את הילד לגן. ב"ה שאנחנו נשואים לנשים שלנו".

צור: "זה הזמן להגיד תודה לנשותינו שתומכות בנו, מי יותר ומי פחות". כשהחבר'ה מסיימים לצחוק הם עורכים השוואה בין הזוגות מי קנה למי אחרי מופע חנוכה. סוג של משפחה מורחבת.

אז מה, חותמים לעוד שבע שנים?

צור: "אנחנו כאן כל עוד הקהל ירצה בנו, כל עוד כיף לנו ויש סייעתא דשמיא. בינתיים הגרף בעלייה, נראה מתי נצטרך לצאת מהמניה כדי לממש אותה".