בהיעדר תקציב, מתמקדים בעבודת השטח. השקת קמפיין איחוד מפלגות הימין
בהיעדר תקציב, מתמקדים בעבודת השטח. השקת קמפיין איחוד מפלגות הימיןצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

יש רגעים שנוגעים עמוק אפילו באנשים הפסימיים והציניים ביותר. השקת קמפיין הבחירות של מפלגת הבית היהודי-האיחוד הלאומי, בנפרד מקמפיין עוצמה יהודית, הייתה רגע כזה.

נזכיר שרק לפני זמן לא רב הבית היהודי חטפה מכה חזקה במיוחד, ויחד עם האיחוד הלאומי הייתה על סף אחוז החסימה. יהיו אולי מי שיחלקו עליי, אבל ראיתי אותם, את ראשי הבית היהודי, ברגעים האלה, עם חיוכים של "הכול בסדר" שמאחוריהם הסתתרה דאגה אמיתית. ברגע השפל הזה בבית היהודי נכנס מזכ"ל המפלגה ניר אורבך, מי שתכנן בעצמו להיות מועמד במקום ריאלי לכנסת הנוכחית, לנעלי ההנהגה. הוא אחד האחראים המרכזיים לכך שהמפלגה עומדת היום היכן שהיא עומדת. ברגעי הנפילה, למרות אינספור ניסיונות להצר את צעדיו, הוא פעל כדי שהמפלגה תמשיך ותתרומם. אחר כך לקח צעד אחורה ופינה את קדמת הבמה להנהגה החדשה והמשולבת.

אין ספק ששיתוף הפעולה הנכון שנרקם בין הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' מתחיל להוכיח את עצמו ולוקח את המפלגה קדימה. החיבור השינוי במחלוקת עם עוצמה יהודית וההתלהמות כלפי הכהניסטים, בינתיים נראים רק כבאזז חיובי.

הצגת הקמפיין המחישה כיצד ראשי המפלגה משלימים זה את זה. הרב פרץ מציג חזון בלתי מתפשר, וסמוטריץ' מתווה את הדרך הפוליטית ודורש בלי שום בושה את תיק ביטחון הפנים, המשפטים והדתות. לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף, הבית היהודי סימן יעדים. סימון תיק החינוך יצר עליהום, אבל בציבור המצביעים הפוטנציאלי הוסיף נקודות למפלגה. כך גם האמירה הברורה שהמפלגה לוטשת עיניים גם לתיקים משמעותיים, כאלה שיש בהם אמירה במגוון תחומים. כך לא נראית מפלגה שלפני חודשיים תהו אם תצליח בכלל להרכיב נבחרת שתעבור את אחוז החסימה.

הקמפיין מתנהל תחת הכותרת "מחויבים ליותר". הכוונה להגיע לרובד יותר גדול של מצביעים, גם כאלה שאינם חובשים כיפה או מהווים חלק אינטגרלי מהציונות הדתית. אבל המבחן האמיתי יהיה דווקא בקרב דתיי הרצף, כפי שהם מכונים. איחוד מפלגות הימין, כפי שנקראת המפלגה המאוחדת לצורך הבחירות, צריכה לדעת להכיל את כל בני הציונות הדתית. הסרטון המשעשע בכיכובו של מתן צור מספר על כך שלכל גוני הכיפה יש מקום תחת הגג של המפלגה. אם יידעו בבית היהודי ובאיחוד הלאומי ליצור הרגשה כזאת, בזמן הקצר יחסית עד לבחירות, זה יהיה מהלך משמעותי.

כשרוצים שמישהו יחזור לבית פוליטי, מזמינים אותו, מארחים אותו, מכבדים אותו ומשכנעים, גם אם הוא לא בדיוק דומה למה שמוצג כלפי חוץ. לבית היהודי ולאיחוד הלאומי יש נציגים מאוד מגוונים. יש שם פנייה אפשרית למגזרים צעירים, שכרגע נראה שבחלקם מעדיפים לזלוג לזהות או לימין החדש. שם המשחק הוא לנסות להחזיר אותם הביתה. לנסות, כי הם כבר לא מרגישים שזה הבית.

בשביל מפלגה שקמפיין הבחירות שלה לא יכול להתחרות במפלגות אחרות מבחינה תקציבית (ע"ע החובות שהשאירו הפורשים לימין החדש) נותרה בעיקר עבודת השטח. ומדובר הפעם בהנהגה שיודעת לעשות את זה. היא יודעת להתחבר לשטח. היא רק צריכה לעשות את הסוויץ' הנכון ולחבר עוד. לא את מי שאינם חובשים כיפה, אלא את חובשי הכיפה שמשהו במפלגה מרתיע אותם.

מאות אנשים בהשקת קמפיין עם הרבה התלהבות, חודשים ספורים אחרי תחושה של לפני חורבן, הם התחלה טובה. ההמשך תלוי בעיקר בכמה הבית הזה יוכל להכיל באמת. לא באמירה מהשפה ולחוץ, בקריצה או בהשלמה. להבין וגם לייצג עמדה בלתי מתפשרת שלכל הגוונים כולם יש מקום תחת המטרייה הזאת. הצלחה תיקח את הבית היהודי-האיחוד הלאומי למקום שאליו היא שואפת ואולי גם ציבור המצביעים שואף – מקום מכובד של שותפות ליד שולחן הממשלה הבאה.

איבדו כיוון

מתקפה כוללת. שתי מלים לא ארוכות מדי שמנסות לסכם שבוע אחד של מפלגת הימין החדש במערכת הבחירות. נסו לחשוב מי לא חטף השבוע מהשר נפתלי בנט. הליכוד הוזכר שם בשמו ולצידו גם "מפלגת הסטלנים", מפלגת "החרד"לים", יו"ר מפלגה שהוא "חלומם הרטוב של אנשי החמאס", וקריצה ל"צעירים שרוצים חירות" (שאגב, לפי ציטוטי בנט, מדובר במי שכרגע מזוהים דווקא עם "מפלגת הסטלנים").

מפלגת הימין החדש מחשבת מסלול מחדש, וזה לא פשוט בשבילה. מי שנחשבה למרעננת הרשמית של הימין בבחירות האלה בתחילת המרוץ, מאבדת בינתיים את התואר למפלגת זהות. נתניהו, שבחדרים סגורים אמר למקורביו שהוא מעוניין שבנט יעבור את אחוז החסימה אבל לא יהיה רחוק מדי משם כלפי מעלה, פועל כמתוכנן.

הימין החדש איבדה קצת את הכיוון מהרגע שהחל מסע ציד המנדטים של הליכוד. יש לה נבחרת מצוינת, אולי האיכותית ביותר שיש למפלגה להציג. היא גם מגוונת מאוד. אבל איכשהו כל זה לא זוכה לתרגום חיובי מדי בסקרים. כי יותר משהישראלים אוהבים לשחק עם המספרים, הם אוהבים את המאבקים הפוליטיים – ובשבוע הזה אין כמעט מאבק שנפתלי בנט לא היה חלק ממנו. הביקורת על הליכוד מובנת – אבל ההיסטריה מהדברים של יו"ר האיחוד הלאומי סמוטריץ' בסוגיית התיקים הייתה פחות מובנת. אגב, כל עקיצה ומתקפה של הבית היהודי על הימין החדש ולהפך, מיותרת. האינטרס הציבורי הימני הוא ששתי המפלגות יהיו חזקות כמה שיותר.

ובחזרה לעניין עצמו. במקום לתת את כל הבמה לנבחרת המנצחת, בנט נקלע והופך לגרסת בחירות של בנימין נתניהו, שמגיב בעצמו או דרך צוות התגובות של הליכוד. המון תגובות, כיפופי ידיים וחילופי מהלומות פוליטיים. נכון, צריך לדעת להיאבק במערכה כזאת, אבל התחושה שהיא שהכיוון מעט אבד.

ובעוד בנט מדבר על "סטלנים", השרה איילת שקד מספרת שהמפלגה בוחנת את נושא הלגליזציה. אחרים מדברים בתקשורת, אבל נבלעים בתוך בליל המתקפות. "בפוליטיקה צריך לדעת לבחור את הקרבות שלך ומתי", אמרה השבוע השרה איילת שקד בריאיון באחת מתחנות הרדיו. נראה שהאסטרטגיה של הימין החדש לא הפנימה את המשפט הזה עד הסוף, או שהחליטה במקום לבחור את הקרבות ואת העיתוי, ללכת על כל הקרבות בכל זמן.

בשורה התחתונה זה מאבק די מתיש, שגם עלול להבריח מצביעים. זה בדיוק הזמן שעוד נותר לשינויים ותיקונים בקמפיינים. ההבלטה של העשייה ושל הנבחרת היא יתרון גדול מאוד שיש לימין החדש, על פני נניח הליכוד, שמציג בעיקר את נתניהו ועשייתו. אם המפלגה רוצה לעלות מעלה כדאי שתאמץ את הגישה הזאת. זה גם יוכיח שהיא נמצאת מעל המפלגות האחרות שתוקפות אותה אבל שוחות בעומק הביצה. בנט ידע לסחוף עם "משהו חדש מתחיל". הפעם המשהו התחיל, אולי מוקדם מדי מבחינה פוליטית, אבל הוא עוד יכול להניב פירות. זה רק עניין של גישה. איך אומרת איילת שקד? לדעת לבחור את הקרבות שלך.

לא חזק

לא לחינם בסביבתו של ראש הממשלה ממעטים לדבר על המשבר סביב שער הרחמים. למצביעי הימין ההתנהלות הישראלית והוויתורים לא נראים כמו משהו חיובי. נתניהו יודע את זה וגם שרים בליכוד מדברים על כך בשיחות סגורות. זה לא מצטייר טוב בתקשורת, שלא מניחה לנושא ולא עושה טוב לקמפיין של הליכוד, שמתרכז בעיקרו בנתניהו עצמו.

כל פשרה שתיעשה סביב המתחם תוציא את ישראל כמי שנכנעה לתכתיבים ירדניים. כלי תקשורת פלשתיניים אף ציירו את ההשתלטות המחודשת של הווקף על המתחם כאירוע מתוכנן היטב, וייתכן שאף מכוון על ידי גורמים במשטר הירדני. על פי הדיווחים הללו, בירדן הבינו שהבחירות בישראל הן הזדמנות לעשות מעשה מבלי שיצטרכו לשלם מחיר. הבנה פשוטה שנתניהו לא יכול להדליק את העיר העתיקה חודש לפני הבחירות - וההערכה התממשה במציאות. היו דיבורים, יש אפילו פה ושם תגובה בתקשורת, אבל סביבת נתניהו מעדיפה למקד את העיסוק בדברים אחרים.

גלעד ארדן, השר לביטחון פנים ונושאים אסטרטגיים, שחרר השבוע קצת קיטור כשהצהיר כי "לא יהיה מסגד נוסף בהר הבית". הוא הזכיר כי העימותים החלו לאחר שצו שסגר את מתחם שער הרחמים בהר הבית ב-16 השנים האחרונות פקע, ואמר כי מתקיימים דיוניים מדיניים וכי צו בית המשפט שסוגר את המתחם יחודש. אלא שנכון לעכשיו אין מסגד. הערבים עובדים בשיטת הפיחות הזוחל ומנהלים מאבקי התשה. עכשיו לא יהיה מסגד? אז הניסיונות יימשכו.

כשנתניהו בא למצביעים הוא מדבר על "ימין. חזק". זו הסיסמה. בינתיים בשער הרחמים, בחאן אל אחמר, בגרירת רגליים בהסדרת ההתיישבות שכבר הייתה יכולה להיות מוקדמת משמעותית, זה נראה, אפעס, ימין מעט רופס. מוחלש. זה לא עניין שישתקף בסקרים, אלא עניין של דעת הקהל. של סדרי עדיפויות. מי שבתקופת הבחירות לא עושה כדי להוכיח ולהצהיר כוונות, לעיתים רבות נטו בשביל רווח פוליטי לאותה מערכת בחירות, לא יזדרז לפעול גם מאוחר יותר.

איש הימין הממוצע צריך לשאול את עצמו מה שווים היחסים עם מדינות ערב, אם בסופו של דבר כל מערכת יחסים כזאת עולה בוויתור במקום אחר. כן, יש חשיבות אסטרטגית, אבל יש גם מחיר. כשאתה משלם מחיר אתה לא ימין חזק. אתה לכל היותר ימין פרגמטי.

לתגובות: [email protected]