בשבע מהדורה דיגיטלית

הרשות נתונה

בכנסת הבאה בשלה השעה לדון באינטרס הישראלי בעניין המשך קיומה של הרשות הפלשתינית. דעה

אורית סטרוק , ז' באדר ב תשע"ט

אורית סטרוק
אורית סטרוק
צילום: יח"צ

החלטת הקבינט על קיזוז משכורות המחבלים היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. רצח אורי אנסבכר הי"ד הביא לסיומה של גרירת רגליים מתמשכת. ראש הממשלה נענה לדרישה הציבורית ומערכת הביטחון נאלצה לפעול על פי חוק ולהציג לקבינט נתונים - חלקיים מאוד למרבה הצער - על גובה הסכומים שהרשות הפלשתינית משקיעה בעידוד טרור.

לא בכדי ניסו גורמי הביטחון להתחמק לאורך חודשים מביצוע חוק שכבר נכנס לספר החוקים. הם הוזהרו מראש על ידי אבו מאזן, שאם ישראל תקזז את משכורות המחבלים הוא ישלם אותן במלואן על חשבון משכורות עובדי הרשות הפלשתינית, ובין היתר על חשבון משכורות השוטרים הפלשתינים, אלה שאמורים למנוע טרור ולהיאבק נגדו, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

החלטתו של אבו מאזן חושפת ברבים את זהותה ומהותה של הרשות הפלשתינית כגוף שמטרת העל המקודשת שלו היא עידוד טרור נגד ישראל, וכמי שאחראית בפועל לטרור אכזרי שהדעת איננה סובלת. חשיפה כזו אמורה להיות אינטרס ישראלי, כלי הסברה ראשון במעלה במסגרת המאבק הבינלאומי שאנחנו אמורים לנהל נגד אבו מאזן. העולם הנאור יתקשה מאוד לקבל מנהיג שמעדיף לשלם משכורות למי שמבצעים טרור, על חשבון משכורותיהם של מי שאמורים למנוע טרור. בעצם ההחלטה הזאת מאבדת הרשות הפלשתינית את הלגיטימיות שלה. נכון לעכשיו, הזדמנות זו אינה מנוצלת כראוי.

חשוב להבין שגורמי הביטחון שלנו אינם רואים כאן הזדמנות, אלא דווקא סכנה גדולה. בעיניהם, קריסת שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלשתינית היא איום שחייבים למנוע בכל מחיר. לאורך חצי יובל התרגלה מערכת הביטחון שלנו להתייחס למשטרה הפלשתינית כאל קבלן משנה לביטחון. התלות בקבלני משנה אלה כבר התקבעה בתפיסת הביטחון של צה"ל ולא נעשה כל ניסיון לבנות לה חלופות כלשהן. חמור מכך, שום נתון עובדתי לא מצליח להביא לשינוי בתפיסת קבלני המשנה. מעורבות שוטרים פלשתינים בפיגועים, מצבו הרפואי של אבו מאזן, הנשק שיורשיו מבריחים וצוברים לקראת מאבקי הכוח ביניהם - כל אלה אינם סודקים בכהוא זה את תפיסת הביטחון האוסלואידית.

להפך, לפני כארבע שנים, בעיצומו של גל פיגועי סכינאות, נדרשה שדולת ארץ ישראל לגייס את כל כוחותיה הפוליטיים כדי לבלום יוזמה צה"לית לחזק את אבו מאזן באמצעות חימוש נוסף של המשטרה הפלשתינית, והפקדת (או הפקרת) הביטחון בשכם, רמאללה וג'נין בידיה בלבד.

התפיסה הביטחונית הזאת יוצרת מערכת יחסים תלותית שאינה מאפשרת לישראל לגבות מאבו מאזן מחיר על פעולותיו נגדה. המתקפה הבינלאומית שאבו מאזן מנהל נגדנו באו"ם, בהאג ובזירות בינלאומיות נוספות היא הפרה בוטה של הסכמי אוסלו שעליהם חתם במו ידיו, אבל אנחנו נמנעים מגביית מחיר משמעותי על הפרות אלה. גם ההשתלטות שלו על שטחי C מנוגדת לחלוטין לכל ההסכמים, וגם עליה לא נגבה כל מחיר. אפילו על עידוד הטרור באמצעות תקציבי עתק שמועברים למחבלים הכלואים ולמשפחות השאהידים – לא נגבה מחיר עד היום.

לפני כארבע שנים, כשיזמתי דיון בנושא בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חשפתי את החוק שאבו מאזן עצמו העביר, הקובע שגובה המשכורות יהיה בהתאם לחומרת הפיגועים, ודרשתי לשנות את המצב הבלתי נסבל שבו הם רוצחים ואנחנו משלמים. ראש המל"ל הופיע בפני חברי הכנסת והסביר לנו, שפגיעה במשכורות המחבלים עלולה להביא לקריסת הרשות הפלשתינית, דבר שישראל מעוניינת מאוד למנוע. לישראל יש אינטרס לחזק את הרשות הפלשתינית, הוא הדגיש, ובשום אופן לא להביא לקריסתה.

הסיבה לשיתוק הישראלי מול הרשות הפלשתינית היא, אם כן, האיום האבסורדי שבו היא מאיימת עלינו: האיום בהפסקת קיומה. החוק לקיזוז משכורות מחבלים, שעבר בכנסת האחרונה ומחייב את הממשלה לפעול על פיו, יביא את הכנסת ואת הממשלה הבאה לצומת שבו הן יידרשו לדון ולהכריע בשאלת יסוד זו: האם יש לנו אינטרס בהמשך קיומה של הרשות הפלשתינית ובתלות הביטחונית בשוטריה? מה המחירים שישראל משלמת על תפיסה זו? והאם לא הגיעה העת לבנות לה חלופות?

הכותבת היא מועמדת ברשימת איחוד מפלגות הימין לכנסת