בשבע מהדורה דיגיטלית

גדול עליהם

קשה לקבל את היומרה של רבני ארגון בית הלל לחדש פסקי הלכה מקילים. תגובה לכתבה עם יו"ר ארגון רבני בית הלל הרב נהוראי, גיליון 835

מאיר דורפמן , ז' באדר ב תשע"ט

הרב מאיר נהוראי
הרב מאיר נהוראי
צילום: לירון מולדובן

כבני ישיבת הכותל זכינו, במישרין או בעקיפין, להתחמם לאורו של אחרון גאוני ליטא, הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, שכניצול שואה חיבב מאוד את ההסדרניקים. הוא היה דיין בבית הדין של גדול הפוסקים ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, ופעם אמר: "אילו הציבור התורני בווילנא היה יודע אילו פסקים מקילים פסק ר' חיים עוזר, היו סוקלים אותו באבנים בלכתו ברחוב".

זהו תפקידו של פוסק גדול בכל דור. אלפי פעמים הבאתי שאלות חדשות של הדור הזה, על כל תסבוכותיו, לפני גדולי הפוסקים ונוכחתי לדעת עד כמה עמוקה הבנתם במציאות והופתעתי מכוח ההיתר הרחב. אני מתכוון לכל הקשת של הפוסקים. כן, גם ראב"ד העדה החרדית ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל, בעשרות פסיקות מפתיעות לכאורה.

גם בכתבה פורסמה דרך פסיקתו האנושית של הגרש"ז אוירבך זצ"ל. כשיש לפניי שאלה קשה, אני הולך לגדולי תלמידיו ממשיכי דרכו, אשר קוטנו של כל אחד מהם עבה ממותני כולנו גם יחד. אין חידוש הלכתי שהוזכר בכתבה ובפרסומי ארגון בית הלל שלא שמעתי מרבותינו הפוסקים הרבה לפני כן, בהקשר הרלוונטי לפי הצורך. באמתחתי פסקים כתובים לאלפי שאלות קשות שבהן מתנגשים, לכאורה, החיים והתורה, ומי שהתיר את הסבכים הם רק גדולי הפוסקים, אשר מסתתרים בבית המדרש הישן, עושים את המלאכה הגדולה ובלי דגלים ואג'נדות, ממשיכים את המסורת הזאת מדור לדור. חלק מפסקים אלו אני חושש מלפרסם.

בלב הרב מאיר נהוראי, איש תורה מיוחד ובעל מידות, ובלב אנשים נפלאים מארגון בית הלל בוער הרצון להאהיב תורה ומצוותיה ולקרב. בכך תהיה חשיבותו של ארגון זה, אם יתמקד בהסברת היהדות, ללמדה ולהאהיבה על הציבור הרחב, כשמו וכדרכה של תורה מאז. אבל את היומרה של חידוש פסקי הלכה, כאילו אין פוסקים בישראל, לגמרי לא הבנתי. ערך מקודש היה בכל הדורות, שפסיקת הלכה נתונה לגדולי עולם. בכל השו"תים מצאנו שגם הגדול ביותר מתנה את היתרו בהצטרפות עוד שניים מגדולי הפוסקים. זה החמצן הקיומי לחייה הארוכים של התורה שבעל פה, זה סודה ומהותה. כל זה מעבר להיגיון הפשוט של מקצועיות, כשם שתלמיד תיכון במגמת רפואה, ואפילו סטז'ר לרפואה, עדיין לא מבצע ניתוחי לב.

הזדהיתי עם החלק שבו תוארו בכתבה התפקידים הרבים שיש לרבנים ומורים היום, וכל כך הרבה טוב שנעשה בעולם מהארת פניהם, משיפור תדמית ההלכה, מהרבצת תורה והלכה בדרכי נועם ואהבה. אבל לשם מה לכם ליטול גם כתר פסיקה, יכולת השמורה לגדולי התורה, לתלמידי חכמים מופלגים ברמת הרב ליכטנשטיין זצ"ל ודומיו? מה טוב יוצא לתורה, כשנרמז שגדולי התורה אינם אנשי בית הלל, אלא מחמירים, חשוכים וקנאים? הזהו חינוך להלכה? סיפר לי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, אחרי פגישה שקיים עם הרב עובדיה יוסף בנושא של אתיקה רפואית, איך הוקסם מעומק הבנתו ודרכו ההלכתית, אפילו למעלה ממה שהכירו דרך ספרי השו"ת הגדולים שלו. מי מתיימר להיכנס לנעליו? אלא מאי, חסרה מיומנותם בדרכי ההסברה והתקשורת? אדרבה, הנה מקום לכם להתגדר בו, מקום רחב לפעול בו בכלי הדור, למען אהבת תורה ומצוותיה.

לאחרונה נפטר פוסק חשוב, הרב לוי יצחק הלפרין. האם ניצל הארגון, בחייו, את רוחב דעתו וידיעתו ואת כוח ההיתר הנפלא שלו? כשעלתה שאלה הלכתית במהלך שירות מילואים, היינו מתקשרים אליו והוא היה משיב בשמחה רבה וברוחב דעת, מוצא פתרונות הלכתיים למצבים השונים בפתיחות וביצירתיות. באיזו הארת פנים הוא קיבל את באי ביתו. האם חסרו לו מסורות פסיקה, שימוש תלמידי חכמים, הבנת המציאות המורכבת, החלק החמישי של השולחן ערוך? האם יש לנו הרבה בעלי ניסיון פסיקה כהרב יעקב אריאל והרב דוב ליאור? אוכל להמשיך בדוגמאות מהפסיקה האישית של הרב מרדכי אליהו (שאלו גם את רבני פועה), הציץ אליעזר, ר' אברום שפירא ופוסקים רבים בעבר ובהווה. סיפר לי הרב אריה בינה זצ"ל, ראש ישיבת נתיב מאיר, מזיכרונותיו על אחד החידושים הקיצוניים של ר' חיים עוזר, היתר שלא נהג מאז משה רבנו (!), כשהוא סמך לרבנות גם כאלה שלא בקיאים בכל הש"ס וארבעת חלקי השו"ע עם נושאי כליהם, ובלבד שתהיה בהם יראת שמיים לשאול פוסקים ולא לפסוק לבד. מאז הורחב מאוד ההיתר, אבל זה היה תנאי מוחלט להיתר ולסמיכה.

הכותב מרצה ב'המקום' תל אביב, מחבר הספר 'פעמיים באהבה' וסדרת ה'מרבדים'