בשבע מהדורה דיגיטלית

בעיית עודף מוטיבציה

אחרי פרשת דומא החליטו בפרקליטות, בשב"כ ובמשטרה שהתארגנויות "הטרור היהודי" הן הסכנה החמורה ביותר לגורל מדינת ישראל בימים אלו

שלמה פיוטרקובסקי , ח' באדר ב תשע"ט

ההודאות לא היו קבילות. ינון ראובני
ההודאות לא היו קבילות. ינון ראובני
צילום: Basel Awidat, פלאש 90

1

השבוע נאלצה הפרקליטות לחזור בה מכתב האישום נגד שני הנאשמים בהצתה ובוונדליזם בכנסיית הדורמיציון שבירושלים.

הנאשמים הם ינון ראובני, שיושב בכלא בעקבות הרשעתו במעורבות בהצתת כנסיית הלחם והדגים בצפון, וצעיר נוסף שהיה קטין בזמן ההצתה ולכן שמו נאסר לפרסום. בעקבות הודעת הפרקליטות השניים כמובן זוכו. ראובני חזר לתאו בכלא, אך הצעיר הנוסף שהיה נתון כבר שנים תחת תנאים מגבילים יכול כעת לחזור סוף סוף לחיים נורמליים.

כדי להבין כיצד הגענו עד הלום צריך לחזור לימים שבהם נעצרו החשודים שהיו מעורבים לכאורה ברצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. כזכור, למרות שבסוף משפט דומא מתנהל רק נגד שני נאשמים, בן אוליאל וצעיר נוסף שהיה אז קטין, נעצרו בגל המעצרים ההוא כמה וכמה חשודים. נגד שניים מתוכם, מיודעינו מהפסקה הקודמת, הוגש כתב אישום בגין חברות בארגון טרור, הצתת הכנסייה ועוד ועוד. אלא שכתב האישום היה מבוסס בעיקרו על הודאה שמסר הצעיר השני במשטרה, צעיר שיוצג על ידי עורך הדין הנמרץ איתמר בן גביר. דא עקא שההודאה הזאת נמסרה במסגרת ובעקבות תרגיל מדובבים שזכה לכינוי "תרגיל כלא עכו", שכלל את הכנסת הצעיר למצב נפשי שבו הוא האמין שקיים איום ממשי לחייו. מלבד התחושה הקשה של הצעיר היו בסיפור עוד כמה מחדלים, שהביאו לכך שלפני כחודשיים וחצי החליטה שופטת בית המשפט המחוזי מרכז מיכל ברנט לפסול את כל ההודאות שמסר. לפרקליטות לקחו כאמור חודשיים וחצי נוספים, שבסיומם היא הגיעה למסקנה שבמצב שנוצר אין טעם להמשיך לנהל את המשפט.

אפשר להסיק מהסיפור הזה לא מעט מסקנות, אבל תרשו לי להתמקד רק באחת מהן, שאפשר לכנות אותה בקיצור: עודף מוטיבציה. בפרקליטות, במשרד המשפטים, בשב"כ ובמשטרה היו גורמים שלאחר פרשת דומא הכניסו לעצמם לראש שהתארגנויות "הטרור היהודי" כהגדרתם הן הסכנה החמורה ביותר בימים אלו לגורל מדינת ישראל. אז אם הסכנה כה חמורה, כל האמצעים כשרים לכאורה כדי לפצח את ההתארגנות. הבעיה היא שכשכל האמצעים כשרים ההודאות כבר לא בהכרח קבילות. וכך נוצר המצב הבעייתי שבו הנאשמים במעורבות במה שהוא לכאורה ההתארגנות הכי מסוכנת שיש יוצאים בסוף זכאים. אם החקירה הייתה מתנהלת באופן פחות היסטרי אולי יש סיכוי שהתוצאה תהיה שונה.

2

סחורה בעייתית

במפלגת זהות הודיעו השבוע שהצמידו אבטחה אישית ליו"ר המפלגה משה פייגלין ואף הגישו תלונה במשטרה. על פי ההודעה הרשמית שפרסמה המפלגה, "ההחלטה התקבלה בעקבות גל של מתקפות משולחות רסן מצד מפלגות הימין והשמאל, ליבוי שנאה, הפצת ידיעות שקריות ומניפולציות דמיוניות".

אולם כשבוחנים ברצינות את הדברים נדמה שהמניפולציה הדמיונית בסיפור הזה היא דווקא של אנשי זהות, אולי בהשפעתו של עשן הקנביס. אחרת קשה להבין כיצד הופכים שם טוקבק הזוי (באמת הזוי, אגב) מאתר 'הארץ' לעילה לתלונה במשטרה. לא ברור גם מה כל כך מזעזע את פייגלין בכינויים שהוא מקבל - פשיסט, גזען והומופוב. אולי במקום להסתובב עם אבטחה עדיף שהוא ייקח רגיעון ויתייעץ עם ח"כ סמוטריץ' בשאלה איך מתמודדים עם קצת קללות משמאל.

השאלה היא כמובן האם בזהות באמת מודאגים, או שזו בעצם, וכך אכן נראה, דאגה לצורכי בחירות בלבד. מתברר שבמפלגה הצעירה מתקשים להתמודד עם ביקורת פשוטה וסבירה על עמדותיהם ועל הסחורה הפוליטית הבעייתית מאוד שהם מבקשים לשווק לציבור הבוחרים הישראלי. ואם קשה להתמודד עם הביקורת, מה קל יותר מאשר לזעוק בקול גדול "הסתה"? טריק שמאלני ידוע שמאכזב מאוד לגלות שאומץ דווקא על ידי הליברטריאנים חסידי החירות המלאה של זהות.

ואם הגענו עד לכאן, פטור בלי להסית עוד קצת נגד פייגלין הרי אי אפשר, אז אנדב גם אני כמה הערות כדי להצדיק את משכורתו של המאבטח של פייגלין. ראשית, תרשו לי לא להתרשם ממשנתו של האיש. להציף את רחובות ישראל במריחואנה זו לא אידיאולוגיה, זה סתם חוסר אחריות. הרי המדינה הליברטריאנית שפייגלין חולם עליה גם לא תיקח אחריות על הנזקים. ואם כבר בליברטריאניות עסקינן, יש משהו מתמיה מאוד בתפיסת החירות של פייגלין. זו בטח לא תפיסת החירות של התורה. מדובר באידיאולוגיה של הפיכת המדינה לגוף חסר משמעות, והשלטת חוק הג'ונגל על חיינו מתוך אמונה כמעט מיסטית ונעדרת כל בסיס מציאותי ביד נעלמה שתסדר את הכול.

במובן הזה האידיאולוגיה הליברלית של פייגלין מסוכנת יותר מהאידיאולוגיה של מרצ, משום שהיא תפורר אותנו מבפנים, הרבה לפני שהסכנות שמרצ תמיט עלינו מבחוץ יביאו אותנו לצרה ממשית. ובכלל, לי הקטן קשה להבין איך מאידיאולוגיה של מנהיגות אמונית שמורה את דרכה לכיוון של בניית בית המקדש השלישי עבר הדגל ללגליזציה של סמים. מה יהיה הדגל הבא שפייגלין יניף? מישהו יודע לנחש או להעריך?

3

מארגון דתי לארגון פוליטי

הבחירות לכנסת זימנו לנו את הנהי הרגיל אודות היחס הבלתי נאות של המפלגות בישראל ליהדות התפוצות, נהי שיש בו גם נקודות של אמת, יש לציין, יחד עם ערימות של דמגוגיה. אולם הנהי הזה מחובר כמקובל גם לסוגיית היחס של מדינת ישראל לזרמים הלא אורתודוקסיים, יחס שנע בין התעלמות לפגיעה מכוונת. מדינת ישראל בהחלט עושה כמעט כל מה שאפשר כדי להעניק למנהיגי הזרמים ולאנשיהם את התחושה שבעיניה הם אינם מנהיגים דתיים אותנטיים, וגם זו אמת. דא עקא שלמטבע הזה יש שני צדדים כפי שאפשר היה להיזכר ממש השבוע.

ביום שלישי הגישו שורה מכובדת של שני חברי כנסת (סתיו שפיר ועיסאווי פריג'), 11 פעילים פוליטיים וחברתיים, מפלגה (מרצ) ושתי עמותות עתירה לבית המשפט העליון נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית לאשר לעו"ד איתמר בן גביר ולד"ר מיכאל בן ארי להתמודד לכנסת. בשלב זה אתם בוודאי תוהים מה הקשר בין ההקדמה ובין העתירה. הקשר הוא שאחת משתי העמותות העותרות היא זרוע של התנועה הרפורמית בארץ, 'המרכז הרפורמי לדת ומדינה - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל'. וכאילו שזה לא ברור מספיק גם ככה, שתיים מעורכות הדין שמייצגות את כלל העותרים הן עורכות הדין של המרכז הרפורמי לדת ומדינה. כלומר, התנועה הרפורמית בארץ, באמצעות אחת מזרועות הפעולה הכי מרכזיות שלה, הופכת לשחקן במגרש הפוליטי-מפלגתי הכי מובהק, לצד השחקנים הפוליטיים הכי בולטים בשמאל הישראלי. עשייה פוליטית במובן הכי צר וברור של המילה.

עכשיו, שלא יובן לא נכון, העובדה שהרפורמים בארץ (ובארצות הברית, שם עיקר כוחם) הם ב-99.9 אחוזים מהמקרים שמאלנים היא ברורה, וגם אין בה שום פגם. לכל אדם יש עמדות פוליטיות, גם לרבנים אורתודוקסיים וגם למנהיגים לא אורתודוקסיים. זה הכי לגיטימי וצפוי. הבעיה היא כשהתנועה הרפורמית כתנועה הופכת לשחקן במגרש הפוליטי. במציאות הישראלית התנועה הרפורמית היא לא זרם דתי. היא בסך הכול עוד ארגון שמאל אחד מני רבים, וכעוד ארגון שמאל היא מקבלת מהממסד הישראלי יחס כמו לעוד ארגון שמאל. אם היא רוצה לקבל יחס מסוג אחר, הצעד הראשון שהיא צריכה לנקוט הוא קודם כול להפסיק להיות שחקן פוליטי, בטח לא על ציר ימין-שמאל. בהמשך אפשר יהיה אולי לדבר על שינוי היחס הקיים מהממסד הפוליטי הישראלי.

****הפינה הכלכלית***

הגירעון של כחלון

עובדים עלינו בעיניים. זו המסקנה הפשוטה מנתוני הגירעון ב-12 החודשים האחרונים, שפורסמו על ידי משרד האוצר בחודש שעבר והשבוע. מתברר שבחודשים האחרונים של 2018 נתוני הגירעון ב-12 החודשים האחרונים היו גבוהים מ-3 אחוזים, וגם בחודשיים החולפים הנתונים עמדו על 3.1 אחוזים ו-3.5 אחוזים, ורק בסוף דצמבר, באורח פלא של ממש, התכנס הגירעון השוטף של 2018 ל-2.9 אחוזי תוצר, בדיוק לפי יעד הגירעון שנקבע מראש. אין דרך להסביר את הנתונים הללו מלבד הקביעה שמשרד האוצר עשה שימוש במה שמכונה בעגת החשבונאים "חשבונאות יצירתית". משחקים של דחיית תשלומים והקדמת רישומים, כך שהתוצאה הסופית תתאים ליעדים. כל זה כדי ששר האוצר כחלון יוכל לעמוד בטקס העובד המצטיין של משרד האוצר שהתקיים ב-6 בינואר ולהכריז בחיוך רחב "עמדנו ביעד הגירעון".

הבעיה הראשונה עם המשחקים הללו היא כמובן הגירעון עצמו. הרי הבעיה שלנו איננה המספרים והיעדים. אין שום חשיבות לעובדה שבסוף שנת כספים המספרים מסתדרים קצת ימינה או קצת שמאלה, קצת למעלה או קצת למטה. זה חסר כל משמעות. הנקודה החשובה היא ההתנהלות הכלכלית האמיתית, והמספרים מעידים באופן ברור על כך שהיא הייתה גירעונית בחריגה מהיעד. הגירעון הוא לא צחוק, זו לא בדיחה. הגירעון הזה, כשהוא עובר את השיעור הנכון, יוצר בעיות עתידיות למשק ועלול להקשות עליו מאוד להתמודד עם משברים. אם יתרגש עלינו מיתון בזמן הקרוב - והסיכוי שזה יקרה גבוה, כי חלף כבר עשור מאז המשבר המשמעותי הקודם - לא יהיה לממשלה לאן להתפרע ולא יהיה לה מרחב פעולה להגדלת הוצאות. הגירעון יזנק לגבהים מסוכנים ולממשלה לא יישארו כלים להתמודד איתו.

אבל הגירעון עצמו הוא רק חלק מהבעיה. הבעיה השנייה והקשה לא פחות היא בעיית האמינות החשבונאית של המדינה. משחקים חשבונאיים כאלה אי אפשר להסתיר. כל העולם רואה אותם ובעיקר כל העולם הפיננסי רואה אותם. הרושם שהם יוצרים פוגע באמינות של כלל הנתונים הכלכליים שמדינת ישראל מפרסמת. הסיפור היווני של יצירתיות חשבונאית שמאחוריה התגלו חובות עתק שהוחבאו עדיין צרוב עמוק בתודעת מדינות העולם, והן לא מוכנות לסלוח בקלות על טקטיקות בעייתיות כאלה. תדמיתו האמינה של משרד האוצר של ישראל שנבנתה מול המוסדות הפיננסיים העולמיים בעמל של שנים עלולה להיסדק קשות. אמון הוא דבר שקשה מאוד לבנות וקל מאוד לאבד, ודווקא בגלל זה סיפור הגירעון והניסיון להסתירו בעייתי כל כך. עדיף להגיד את האמת גם כשהיא עגומה, ולא לשחק משחקים מסוכנים מול הציבור הישראלי ומול העולם כולו.

לתגובות: shlomopy@gmail.com