בשבע מהדורה דיגיטלית

כיצד מתווכחים

תקופת הבחירות צריכה לעורר אותנו למחשבה מהי תרבות דיון וויכוח יהודית, הן לפי ההלכה והן לפי אמות המוסר היהודי

מיכל טיקוצ'ינסקי , ז' באדר ב תשע"ט

הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
צילום: אלנתן גוטווירט

לאחרונה צד את עיני מאמר שכתב אדם לא מאוד מוכר ושמו מרדכי עובדיהו. עובדיהו נולד בפולין לפני מלחמת העולם הראשונה (1909). הוא היה סופר ועיתונאי, ציוני נלהב שנודע כבר בצעירותו כנואם בעברית. לימים פגש את ביאליק ונעשה לאחד מידידיו. בשנת 1931, כשמלאו לו 22 שנה, עלה ארצה. כאן בארץ הכיר את נתן אלתרמן ומשוררים נוספים שהיו לחבריו הקרובים ולסביבה שבה התפתח.

המאמר שצד את עיני פורסם בכתב העת 'מאזניים' בחודש שבט תשכ"ד ונקרא "לסגנון ויכוחינו". עובדיהו קובל בו על הסגנון האגרופני, כלשונו, שאת השתלטותו הוא מזהה אפילו בקרב סופרים אהובים: "שם רע יצא לסגנון ויכוחנו במישור המפלגתי המוניציפלי ואף בפורום הממלכתי העליון - בכנסת. עדות לכך, דפיקות הפטיש הנמרצות של יו"ר הכנסת ובייחוד המחיקות התכופות מן הפרוטוקול". בהמשך מוחה עובדיהו על השפה הקשה והבוטה שחלחלה אל מאמרי הביקורת שכותבים הקולגות שלו - אנשי הרוח, משוררים וסופרים. בכאבו הוא מצטט אחד מהם אשר מכנה את חברו "חתיכת כלום שכמוך".

היום, מנקודת מבטנו, העלבון הזה מעורר בנו גיחוך קל. הלשון הושחזה מאז פי כמה, גם הכלים השתכללו וכל אחד יכול להביע את דעתו ועמדתו בשפה בוטה, באין פוצה פה ומצפצף, בלי לתת את דעתו למילים ולמשמעותן. בסגנון השמור לעברית של משוררי אותה תקופה מצר עובדיהו על אובדן המעצורים, על היעדרה של עדינות הנפש, על חסרונה של האצילות הנדרשת כשבאים לנסח ולתאר אי הסכמה. את מאמרו הוא חותם בקריאה למובילי השפה ולקובעי כללי הדיבור, חבריו לעט: "מי כאנשי העט חייבים לדעת כי הסגנון הוא האדם, הוא העם".

בכל דרכיך דעהו

זה מכבר נכנסנו לעידן של בחירות שמביא איתו נחשול של התנגחויות ללא רסן, מפלגה במפלגה ומועמד במועמד, וגם הציבור נכנס לסערת הבחירות הזאת באותה עוצמת זילות בבני אדם. לפעמים מתחשק להתכנס ולהמתין עד יעבור זעם. אלא שהאווירה השוררת בתקשורת, במדיה החברתית ובכל במה ציבורית מחייבת לתהות אם ועד כמה להלכה ולתפיסה הדתית יש מה לתרום לנושא. האם מדובר באקס טריטוריה דתית כפי שנדמה לעיתים? האם אין לתורה מה לומר בנוגע לנושא הזה? האם אין מגבלות על השפה והשיח הנובעות ממקום עמוק של מחויבות לנוכחות ה' בקרבנו?

כמובן שהנושא הזה מציף תהייה כללית הנוגעת לתפיסת מקומה של התורה בחיינו. מצד אחד, קיימת ההנחה שהתורה התפרטה לתרי"ג מצוות, לכל מצווה כללים, פרטים ודקדוקים וכל עניין שהוא מחוץ לד' אמותיה של ההלכה, כל עניין שאין לגביו סעיף ברור בשולחן ערוך, הוא מרחב להכרעות אנושיות ולקביעת נורמות התנהגות משתנות. מצד שני עומדת התפיסה הנובעת מן העיקרון של "בכל דרכיך דעהו". בתורה אין רק מצוות והלכות. ההפך הוא הנכון, ולראיה - התורה לא פתחה ב"החודש הזה לכם" ולא במצווה הראשונה שנצטווינו בה כעם. לעומת זאת, היא פתחה בהצבעה על נוכחות שם ה' בעולם.

מתוך השקפה זו, אשר מגלה שמלוא כל העולם כבודו, אנו מחויבים לברר את גבולות השיח הנכונים גם לשעות ערניות אלו, שבהן הדעות החלוקות הופכות להיות חזות הכול והפריזמה שדרכה אנו בוחנים את כל מי שעומד מולנו. מתברר שלהתבססותה של ההשקפה הראשונה תרמו לא מעט מהלכים היסטוריים ותורניים, כמו שמתאר חיים צ'רנוביץ: "איש שלמד את כל חלקי השולחן ערוך, אם נשאלהו אחר כך איזה דעות על היהודי לרחק או לקרב לא יידע להשיב דבר" (רב צעיר).

חיים בוולטאז' גבוה

בעניין זה של "סגנון ויכוחנו" יש להדגיש כמה עקרונות שכדאי לשנן. האחד הוא העיקרון של שמירה על לשון נקייה. לפני הדיון בשאלות של בין אדם לחברו הנוגעות לעניין, יש לנו הדרכה ברורה הנלמדת מסגנונה של התורה שבכתב לשמור על נקיות הלשון. מידה זו היא חלק מהמידה הכללית של הנקיות הפנימית, המתפרסת גם אל עניינים של טוהר המחשבה וכנות המעשים. הלשון והשפה הן רק ביטויים חיצוניים להלך הנפש הפנימי.

הגמרא מספרת על שלושה כהנים שקיבלו מלחם הפנים מנה קטנה ביותר. בעקבות כך, קבל כל אחד מהם על מר גורלו בשפה שונה: "חד אמר להו: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול" (פסחים ג, ב). שפתו הבוטה של הכהן האחרון סייעה לחשוף שהיה בו פסול. מידות טובות ונכונות באות לידי ביטוי גם בדרך שבה האדם בוחר להתבטא, וגם להתלונן צריך בלשון הולמת.

שאלת השפה שבה אנו משתמשים אינה נתחמת בגבולות שבינינו לבין עצמנו. יש גם הלכות ברורות וגם אמות מידה מוסריות שמטבע הדברים עמומות יותר. ההלכות הברורות מוכרות לנו היטב והן נגזרות מאיסורי לשון הרע ורכילות. החפץ חיים בחר לדייק את ההלכות הללו, שלא היה להן ביטוי מוחש בין חלקי השולחן ערוך, אולי מפני שרוב ההדרכות נאמרו בלשון של מוסר ואתיקה. וכבר הראה ד"ר בנימין בראון במאמרו כיצד החפץ חיים הפך מוסר להדרכות מדוקדקות (ראו: דיני ישראל, כה).

כמובן שאין בכל ההדרכות הידועות הללו כדי לפסול או לבטל קיומה של מחלוקת. ידועה הבדיחה על היהודי שנמצא באי בודד ובו שני בתי כנסת, זה שבו הוא מתפלל וזה שבו לא תדרוך כף רגלו. המחלוקת היא הכרחית ונחוצה לחידוד הבדלים, לדיוק רעיונות ואידיאות שלכולם יש מקום ויש בסיס באמת המוחלטת. אלא שבעולם המעשה יש להכריע בין שני רעיונות נכונים. המושג של מחלוקת בעצמו חשוב כדי להבהיר שאין מדובר ביריבים אלא ברסיסים ובחלקים מהשלם, וכל שבר בדל אמת כזו ראוי שיתחדד על ירך חבריו. דה לגיטימציה של הזולת מעידה לרוב על מחלה באחד האיברים, ולאו דווקא בזה שנפגע.

ייתכן שאיננו מסוגלים לנהל את המחלוקת בהגינות, בכבוד ובהקשבה מפני שעוצמות החיים ושטף האירועים מכתיבים לנו חיים בוולטאז' גבוה. דבר זה בא לידי ביטוי בבחירת ביטויים משוננים וגם בזריזות ובמענה לא מחושב. אלה משפיעים על בחירה של מילים שקולן מהדהד מקצה העולם ועד קצהו. ל"זנב לטאה" יש יותר יחסי ציבור מאשר ל"כזית". בתוך הצונמי של הקולות, קולות רגועים ושקולים אינם נשמעים. הכניעה לתכתיב הרעשני שרוצה לראות דם (שאם לא כן, "אנו מפוהקים ומשועממים ורוצים את הכסף חזרה" כדברי עמוס קינן) היא למעשה עיוות של קשרים חברתיים מגוונים, של מפגשים שאין בהם ויתור על העצמי אבל יש בהם בירור אמיץ ונעדר חשש מן ההשתרגות של אלו באלו.

במאמרו הפנה עובדיהו את מבטו ואת לקחו אל אנשי העט. היום כולנו אנשי עט, אך כמובן שבראש ובראשונה מובילי דעה בציבור מוזמנים להנמיך את הלהבות ולהוביל לשינוי בשיח הציבורי. למחלוקת יש מספיק מילים והיא עמוקה דיה כדי שלא נזדקק ללכלך אותה במילים שאינן מעוררות לדיון, שאינן משביעות את הצורך האמיתי בהבנה. אנו מחויבים להנמיך את הלהבות לא במחיר שתיקה כנועה למהלכים שליליים, אבל גם לא במחיר מחירון של שפה עלובה שיש בה השמצות הדדיות והתייחסות פוגענית. אל תיתנו ל"כלום שכמוך" שבכם לפרוץ את גבולות הלב היהודי הטבעי. אל תחניקו את חותם אלוקים שבאדם.

עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי היא ראש בתי המדרש לנשים במכללת הרצוג

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)