בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם הניה שוחט

בת 30, תושבת בני ברק. נשואה ליהושע, אמא לשלושה. סטנדאפיסטית ויוצרת

רבקי גולדפינגר , י"ג באדר ב תשע"ט

הניה שוחט
הניה שוחט
צילום: עופר עמרם

התחלה/ לפני 30 שנה בצרפת, הבת הקטנה מתוך ארבעה ילדים. "נולדתי בעיירה ארמונטייר שליד פריז, בקהילה חרדית שברובה הייתה מורכבת מישראלים יורדים. מטבע הדברים החברים דיברו ביניהם עברית וצרפתית בסיסית".

אבא/ רפאל (56), כיום גר בארץ, עוסק במחשבים. "גרנו בקהילה שנהגו בה על פי שיטת נובהרדוק, שזה אומר עבודה יומיומית על המידות ודבקות במידת הביטחון בהשם. ולמעשה ספגתי מאבא שלי אמונה חזקה בקב"ה".

אמא/ תמי (53), אומנית, יוצרת וציירת. "מהאנשים שהקב"ה בירך אותם בהרבה מתנות. אמא תמיד דחפה אותי לעשות משהו עם הכישרונות שלי, תמיד מאוד האמינה בי. וגם היום כמעט בכל מופע שלי אפשר לראות אותה יושבת גאה בקהל".

מתגרשים/ כשהייתה בת ארבע הוריה פירקו את החבילה. אמה ארזה מזוודות ועלתה ארצה עם ארבעת הילדים. "ההורים שלי עשו את זה יחסית נכון. אני תמיד אומרת לזוגות שמתגרשים שלא ישכחו לרגע שיש בסיפור גם נשמות טהורות שלא אשמות בכלום. עד היום יש לי רגישות מיוחדת לילדים להורים גרושים. אלו ילדים של הקב"ה שנאלצו לעבור דרך".

בני ברק/ את ילדותה ובגרותה העבירה בבני ברק. "לירושלמים יש כותל, יש נשיא, יש את הרובע היהודי ומה לא. ומה לנו הבני-ברקים יש? את חברת קוקה קולה, שאפילו אותה שמו בקצה העיר?"

שונה/ "לגדול כילדה להורים גרושים בלב בני ברק של שנות ה-90 היה חוויה לא פשוטה. במחזור של שבע כיתות הייתי יחידה, אולי עוד חברה, שההורים שלה התגרשו. ילדים להורים גרושים זה סוג של יתומות להורים חיים. זה ללכת לבד לבית כנסת, להתגעגע לאבא או אמא. זה לגדול עם כאב עצום שלא מרפה".

הפרעת קשב/ למדה בבית הספר היסודי בית יעקב זכרון מאיר. "הייתי ילדה לא כל כך אהובה. קצת אאוטסיידרית. מופרעת ומבולגנת מאוד. תמיד הייתי אשמה. כנראה שאז לא ידעו לקרוא לזה בשם הפרעת קשב וריכוז".

מגלה את ההומור/ בכיתה ה' גילתה כישרון מיוחד להצחיק את סביבתה. "הייתי מדברת וכולם היו צוחקים. זה היה כרטיס הכניסה שלי. בעקבות חוש ההומור המאזן השתנה אצלי מבחינה חברתית".

טלנובלה/ בכיתה י"א החלה לפרסם תחת שם בדוי סיפור טלנובלה באתר האינטרנט הייד פארק. "מאז שאני זוכרת את עצמי ביטאתי את עצמי בכתב. בכל מוצאי שבת הייתי מתיישבת, כותבת פרק ומפרסמת. סיפור על בחור ישיבה ובחורה שמכירים אבל לא יכולים להתחתן. בזמנו זה היה מהפכני".

לא מתאימה/ עם סיום לימודיה בחטיבת הביניים ניסתה להתקבל ללימודים בסמינר, כמו יתר חברותיה, אך לתדהמתה נתקלה פעם אחר פעם בדחייה. "שוב ושוב קיבלתי תשובה: 'נמצאת לא מתאימה'. זה היה חץ בלב. ממש פוגע. תחושת חוסר שייכות מטורפת. בכיתי המון. לא הבנתי למה זה קורה דווקא לי. הייתי ילדה בת 14 שרוצה לזעוק לעולם על חוסר צדק".

תיכון/ לבסוף התקבלה לתיכון בית יעקב מחוץ לבני ברק. "תיכון שעושים בו בגרויות והוא יותר פתוח ומכיל. סגנון שונה לגמרי של בנות. התחלתי שם הכול מהתחלה. לקח זמן עד שהשתלבתי, אבל אני טיפוס שיסתדר איפה שתשימי אותו".

קבלה/ "הצוות החינוכי והבנות קיבלו אותי כמו שאני. כל אחת באה עם הסיפור שלה ואהבו אותי כמו שאני". ומה בנוגע ללימודים? "הייתי ישנה בשיעורים וילדה שובבה. למזלי, הצלחתי לעבור את הבגרויות בצורה טובה".

מחשבים/ בסיום התיכון פנתה ללימודי מדעי המחשב בסמינר לוסטיג. "שרדתי שם איזה חודש וחצי. פתאום גיליתי שמה שעובד בשלוש יחידות לא עובד בתואר, וחייבים ללמוד ולהשקיע באמת. אני זוכרת תסכול גדול. לא הבנתי שאני פשוט לא יכולה לשבת. למזלי באותו שלב התארסתי ועזבתי את הלימודים".

החצי השני/ יהושע שוחט (35), איש מחשבים, "כיום מנהל איתי את העסק. בעודי מפזזת בעולם, הוא האי היציב בחיי. הוא זוכר מה שאני שוכחת. הפוך ממני כמעט בכל דבר".

הנחת/ שלושה. הבן הבכור אפרים בן תשע, איילה בת שש ואביגיל בת שלוש. "אהבה. הם בית הספר הכי טוב שיש לי לחיים. הם המראה שלי בחדות גדולה".

לאמריקה/ לאחר החתונה עבר הזוג הצעיר לבורו פארק בארצות הברית. "הייתי חייבת לדבר אנגלית שוטפת בבת אחת. זה היה שיעור מעולה בשבילי. אחרי שלוש שנים החלטנו שאנחנו רוצים הביתה וחזרנו לארץ".

יחצנית/ עם חזרתה לישראל החלה לעבוד במשרד הפרסום גל אורן. "זה היה תמיד החלום שלי. התחלתי כתקציבאית, עבודה לא קלה והתנהלות עם לחצים מכל הכיוונים. מהר מאוד גיליתי שלמרות הדימוי היצירתי של התפקיד יש בו גם המון צד טכני, אבל היום אני אסירת תודה על מה שלמדתי שם".

התפנית/ "עם השנים התקדמתי וניהלתי תיקים ביח"צ, ואז ביום בהיר אחד החלטתי שמספיק ואני עושה תפנית בעלילה - ועברתי לעבוד בעמותה של ההסתדרות 'שחר און' במחלקת גבייה. באותו שלב בחיים הרגשתי שאני צריכה להנמיך את האקשן, לחזור הביתה בשקט בסוף היום. באותה נקודה בחיי זה היה הכי נכון לי".

להיות אמא/ "רציתי להיות נוכחת יותר בבית עם הילדים. להיות שם בשבילם. ואגב, גם שם גיליתי שלא מספיק לבוא בארבע אלא צריך להביט להם בעיניים, להיות איתם באמת. להניח את הפלאפון בחדר השני. זאת עבודת מידות שעד היום אני מתמודדת איתה".

בוחרת לכתוב/ במשך ארבע שנים עבדה בעמותה. "בחופשת הלידה של אביגיל החלטתי שאני מכוונת לעבודה אחרת. באותן שנים עשיתי במקביל עבודות כתיבה, כתבתי תסריטים למופעים ותוכן שיווקי. ידעתי שאני יכולה לכתוב וליצור. הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות וקפצתי למים".

יוצאת לדרך/ "ביום בהיר אחד הפכתי לעצמאית. יפה בר כהן, זמרת נשים, הציעה לי להעלות מופע נשים יחד. יחד עם ישראל בלק כתבנו את התסריט שהיא שרה ואני מעלה מופע סטנדאפ, ותוך חודש יצאנו לדרך עם המופע 'תשמחי עליי'".

עולה לבמה/ "לפני העלייה הייתי במתח גדול. צריך להבין שלמרות שסטנדאפיסט נראה הכי משוחרר, הוא צריך במופע רמת ריכוז גבוהה ממש. בהתחלה הייתי מעט מבולבלת, אבל לאט לאט זרמתי וזאת הייתה חוויה מדהימה".

להצחיק נשים/ מופיעה רק בפני נשים. "יש משהו במופע נשי שהוא אינטימי ועוצמתי. דרך הצחוק הזה מתגלה האמת. יש לי מאמן עסקי שאומר לי 'הניה, את זורעת זרעים'. את עושה פעולות, את לא רואה באותו רגע את ההשפעות של זה. כל מופע אני אומרת לעצמי: את באה להאיר נשמות. את לא מכירה אותן, ויכול להיות שבחיים לא תיפגשו, אבל זה עושה את שלו וזה מחייב וממלא".

להצחיק אנשים/ "להצחיק בני אדם זה וואחד משימה. יש על הכתפיים שלך המון עול. את צריכה להחזיק במה לבד, זה את נטו. אי אפשר לזייף. אנשים יושבים בידיים שלובות ומחכים לראות מה יש לך לומר. אבל כגודל האתגר גודל הסיפוק. את אומרת משהו וקהל שלם צוחק ואת יודעת שנגעת בו. זה מדהים ומרגש בכל פעם מחדש".

שליחות/ "תוך כדי למדתי שאי אפשר להגיע לוואו בבת אחת, זה הרבה התנסות ולמידה. היה לי פעם מופע עם קהל שלא שיתף פעולה. באותם רגעים שמעתי במחשבות את אמא שלי אומרת: 'הניה, קצת ענווה. את לא יודעת למה הקב"ה שם אותך כאן'. מספיק שאני אעשה טוב לאישה אחת וזה כבר שווה".

יורדת מהבמה/ אחרי כמה חודשים התמודדה עם מופע לא פשוט. "כולן דיברו, שתי בנות נכנסו מחופשות, הפעילו מוזיקה תוך כדי... לא הייתי מסוגלת להמשיך וירדתי מהבמה. זה מופע ששיתק אותי, ערער לי את הביטחון בעצמי. היה לי קשה לראות את עצמי שוב עולה לבמה".

עושה חושבים/ במשך חודשים חידדה את הטקסטים, לקחה קורס כתיבה וקורס גיטרה. "לאט לאט קיבלתי ביטחון שאני מסוגלת להופיע גם במופע יחיד. היו לי חומרים שכתבתי במשך שנים וחידדתי אותם, כתבתי דברים חדשים והלכתי על זה". לפני שנה יצאה לדרך במופע הסטנדאפ 'דברים שעיבדתי בדרך'.

חוזרת ובגדול/ "אני יכולה לומר שצמחתי מזה. בקיץ האחרון שכרתי אולם גדול של 300 מקומות והשקתי את המופע החדש כמו שצריך". המופע הצליח ובגדול והיה בשבילה חוויה מתקנת. "באותו ערב היו מחיאות כפיים סוערות וצחוק מתגלגל והרגשתי שהשם ממלא לי בחזרה את הלב".

אם זה לא היה המסלול/ "אני מניחה שבעולמות של טיפול וייעוץ, זה תחום שמאוד מעניין אותי".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ קמה בשבע בבוקר, "ולעולם לא מתייאשת מהחלום לקום בשש, להתפלל בנחת, לאפות קרואסונים חמימים ולהעיר את הילדים בחיוך מתוק". בשעות הבוקר עוסקת במאחורי הקלעים: כותבת הצגות, תסריטים וקופירייטינג בפרסום. בארבע אחר הצהריים - עם הילדים. "לקראת שש אני מתקפלת לכיוון האוטו להופעה. בימים שאין הופעות משתדלת להישאר בבית, כי אין כמו להירדם על הר כביסה בלי איפור, קצת איזון לחיי הזוהר". לישון הולכת אחרי חצות.

פלייליסט/ "אני מתה על מוזיקה של פעם, כנראה הייתי נערת פרחים שמחה בוודסטוק. מכירה את המילים והמוזיקה והכול. אוהבת גם את אדל וגם את אברהם פריד, גם את שולי רנד וגם את שריף הילד הדרוזי".

השבת שלי/ "פרידה מתוקה מהרשת החברתית ופגישה מחודשת עם החיים כפי שהם. שבת היא ריכוז מדהים של משפחה ובית וחיים. כל השבוע אני מצפה לה, וכששישי מגיע אני נבהלת כל פעם מחדש: שבת? היום? מה?! נראה לי שהיא המראה הכי מבריקה לתכונת הרגע האחרון שלי".

דמות מופת/ רחל אמנו. "העצמה נשית בלי לצעוק. הוויתורים המדהימים שלה, והכי חשוב זה שהיא נשארה על אם הדרך למען כולנו. היא נוכחת מאוד בחיי. נפטרה יום לפני יום ההולדת שלי".

מפחיד אותי/ "אוניות ענקיות, ביקורת צולבת, צירים. הרשימה הזאת הייתה הרבה יותר ארוכה פעם".

משאלה/ "משיח. אני לא יודעת איך זה בדיוק ייראה, אבל שלום בין כולנו, אנשים בריאים, תחיית המתים ופרגון הדדי נשמעים לי סבבה לגמרי".

כשאהיה גדולה/ "רוצה כבר לכתוב את הספר שלי, לשחק בתפקיד דרמטי, לתת יד לנשים לעבור דרך של פחד וגדילה, להקדיש מהזמן שלי לחסד, ולהיות כבר מבסוטה, אמן".

לתגובות: rivki@besheva.co.il