הרבנית ימימה מזרחי
הרבנית ימימה מזרחיצילום: גדעון שרון

"אתה יודע למה תשמח כשאתה עצוב? כי אם תהיה בשמחה, גם כשאתה עצוב, אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד", אומר המלך לבנו במעשה בשבעה בעטלירס שמספר רבי נחמן מברסלב. "כשאני רואה אותך שמחה, בת שלי, גם אני שמחה", תאמר אמא לבת שלה. "רגע", יאמרו שוחרי זכויות הילד, "היא לא נבראה למלא את צרכייך, אמא!". אבל זה סוג של כיבוד הורים, לשמח את ההורים. זה בסדר גמור. על עצמי אני יודעת ששאיפת חיי הייתה ועודנה לשמח את אבא שלי. כשהייתי רואה אותו שמח, לא הייתה לי שמחה גדולה מזו.

לא אחת אנחנו מגדלים ילדים אנטיפתיים. "אל תְּרַצֶּה אף אל תרצה אף אחד. תרצה את עצמך. תהיי שמחה עם עצמך, בין אם מרוצים ממך ובין אם לא". ואני שואלת: למה? איזה כיף זה שהמורה מרוצה ממך ולמה לא בעצם?

על המילים "אשרי העם יודעי תרועה" מפרש רש"י: שיודעים לרצות את בוראם בראש השנה בתרועה. "אשרי" פירושו אושר. איזה אושר זה, לרצות מישהו גדול. לדעת שמצאתי חן. כל מגילת אסתר היא "אם מצאתי חן בעיניך המלך", "ותהי אסתר נושאת חן". כמה פעמים בא לך לומר לילד שלך: "תמצא חן כבר בעיניי, למען ה'!". לומר לאישך, כמו דבורה הנביאה, השופטת, הרמטכ"לית שאומרת לברק, אישהּ: "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך", אני כל כך רוצה להעריץ אותך, תעשה משהו שאני אשא את עיניי אליך.

אולי זו נקודת החן שאפשר למצוא במכשירים הסלולריים וברשתות החברתיות. גם שם אנחנו קבצנים, קבצני לייק. והאמת, זה לא הכי גרוע, כי לפחות אנחנו רוצים למצוא חן. נדמה לי שאנשים על כורחם הפכו יותר חינניים. למען הלייק, הם חייבים למצוא חן – אם מצאתי חן – והם יחשבו על ניסוח שיותר מותאם לליבו של מישהו אחר, ויש בזה משהו נכון.

אני רואה גאוני עולם עומדים ומַרצים על הבמה ואין טיפת זליגה מהבמה לקהל. כי הם מרוכזים בלמדנות של עצמם ושוכחים שאנחנו נדרשים לשמוע. ללמוד – וללמד. הם חושבים שאם הם למדנים, הם אוטומטית גם יודעים ללמד ושאם הם מלמדים, הם גם למדו. אבל מסירת מסר, העברתו מהבמה למאזינים, תובעת מחיר של פשטנות.

בנו של רבי חיים מוולוז'ין מתאר כיצד היה אביו מכין שיעור לקהל מאזיניו: "את כל דבריו, הלבישם והפשיטם וגנזם". יש לו תורה מדהימה. הוא מלביש אותה בבגד מדהים, ואז הוא מסיר ממנה את הבגד הזה – וגונז אותו! ולמה? כי הזולת הוא הכי חשוב בעולם. רבי חיים מוולוז'ין היה מדבר באופן פשוט לאנשי מעמד הבעלי בתים. הוא היה מוסר שיעור בפרשת שבוע, "וכה היה דברו אליי תמיד: 'שזה כל האדם. לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחריני (לאחרים), ככל אשר ימצא בכוחו לעשות. אהוב שלום, ורדוף שלום. אהוב את הבריות וקרבן לתורה'. "וכל הנכנסים לבית המדרש", הוא מעיד, "יצא מלא, כאשר כל אחד קלט לפי דרכו".

יש פה אנשים, אל תצא למהלך אינטלקטואלי ותשאיר את הקהל שלך כל כך עלוב. איך אתה מדבר רק לעצמך? תמצא חן קצת.

אגואיזם אלטרואיסטי

פתגם השמחה הידוע ביותר הוא "משנכנס אדר מרבין בשמחה". "מרבין" זו פעולה שעושים על מישהו אחר (בניין הפעיל). מלבישין – אני מלבישה אותה (לא את עצמי), מקריאין – אני מקריאה סיפור למישהו אחר. באותו אופן, "מרבין בשמחה" – אני מרבה למישהו אחר את השמחה שלו. זו תכונה של מעורבות. כשאת יכולה, בשעת צערך, להתעשת ולעזור לאישה אחרת ששרויה בצער ולהרבות את שמחתה, את מרבה גם את שמחתך שלך.

אישה משמחת היא אישה שמחה. כשאת מצליחה לשמח אדם אחר, את משתמחת בעצמך. אחרי כל טרחתך, איזה כיף זה שקמו בניה ויאשרוה, בעלה – ויהללה: "תקשיבי, זה יצא לך מדהים". ושזה יישמע לא-פמיניסטי ככל שיישמע. ומילה לבני הזוג: אישה יכולה לקבל כבוד מכל העולם. אבל הכבוד האמיתי שלה הוא בתוך ביתה, "כבודה בת מלך פנימה". היא רוצה שבבית, קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה, וזה הכבוד האמיתי. לכו על זה.

רבי נחמן מסביר את זה נהדר. וכך הוא אומר: "כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא, כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם". במילים אחרות: אני מרכז העולם. לכן אני זקוקה לעולם, כי הוא נותן לי כוח. עליי לבדוק כל הזמן מה חסר בעולם ולהתפלל על זה.

זה הקשר הנפלא בין עוצמת השמחה שלך ובין מצב הסביבה שלך, וזה גם סוד הכלל "כל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה". זה משפט מופלא. אנחנו רגילים להבין אותו כאילו כשאדם מתפלל על דבר גדול שלא קשור אליו, וזה משהו שגם הוא זקוק לו, הוא ייענה תחילה. אבל המשמעות הגדולה יותר היא, שכאשר את מתפללת על מישהו אחר או משהו אחר כאילו את הכי זקוקה לזה עכשיו ממש בעולם ("אני זקוקה לזה שהיא תתחתן", "אני זקוקה לזה שהיא תהיה שמחה"). כל המתפלל על חברו מתוך תחושה שהוא עצמו זקוק לדבר הזה, נענה תחילה. באופן הזה את מקבלת כוחות מההבנה שאת תלויה בשמחתם של אחרים, ושמחתם של אחרים תלויה בך.

אני קוראת לזה אגואיזם אלטרואיסטי. אתם עצמכם חשובים מאוד, אבל חשיבות היא מילה יחסית, מילה של מערכת יחסים, והיא מתגלה רק כשקשורים לאדם אחר, למישהו שמחשיב אותך, שאת מחשיבה אותו.

כי מה שווה השמחה אם נשארת לבד? השמחה תמיד רוצה שיחלקו בה, שייאספו אליה המון אנשים. כך משחק החן במגילת אסתר: "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". המשפט הזה, שיכול להתפרש כפסיבי (היא פשוט מוצאת חן), מקבל בתלמוד משמעות אחרת, נפלאה: היא תישא את חינו של כל אחד לגבהים, הגם שתהיה זו נקודת חן קטנטנה ולא מורגשת. כך גם אחשוורוש המכוער ירגיש חינני מכוח מבטה. או, כדברי חז"ל, כל אחד ראה בה את יפי אומתו שלו. היא הייתה חשובה. היא הייתה מחשיבה.

שנזכה לשאת חן בעיני אחרים, ולגלות בעינינו את חינם של האנשים סביבנו.

מתוך 'הזמנה לשמחה', ספרה החדש של הרבנית ימימה מזרחי בעריכת יקרת פרידמן, הוצאת מגיד-קורן

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)