בשבע מהדורה דיגיטלית

נתן את הנשמה

הרב משה שפירא שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון היה הרוח שמאחורי הכנסת האופי החסידי לעולם התורה הציוני-דתי.

יוני רוטנברג , י"ג באדר ב תשע"ט | עודכן: 23:47

גיבש פרופיל של עובד ה' ציוני. הרב משה שפירא
גיבש פרופיל של עובד ה' ציוני. הרב משה שפירא
צילום: הדס אפיק

בבית משפחת שפירא בעפרה לא מרגישים אווירה סטנדרטית של שבעה. ר' משה שפירא, שנפטר ביום שישי שעבר, השאיר אחריו סוללה של בנים מלאי חיות לא פחות ממנו.

"אבא היה אופטימיסט חסר תקנה, מלא שמחה וחיות", אומר בנו, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן. "בזה שהוא נפטר דווקא עכשיו, הוא כאילו אומר לנו: אתם רוצים לשבת עליי שבעה? אז שיהיה לפחות בפורים", וכולם צוחקים.

הוא ממשיך ומספר סיפור על אביו, שמבטא את הכנות ואת האש שבערה בו. "במלחמת יום הכיפורים, היה שלב שבו צה"ל כיתר את הארמיה השלישית המצרית בתוך סיני, סדר גודל של 100 אלף חיילים מצריים, והיה יכול פשוט לחנוק אותו שם בלי אספקה. התחילו לחצים מברית המועצות ליצור איזה מסדרון להעברה של אספקה למצרים. גולדה התנתה את זה בהחזרה של כל השבויים, אבל היה חשש שהיא תתקפל מול הלחצים. אבא הלך לרב צבי יהודה, ושאל אותו אם לעשות הפגנה מול בית ראש הממשלה. הרב צבי יהודה ענה לו: 'מי שגר בבית מזכוכית, שלא יזרוק אבנים'. אבא מאוד התלהב מהמשפט הזה, אבל לא באמת שינה את דעתו.

"אני זוכר איך באותו בוקר אבא, עטור בטלית ותפילין, לקח אותי – הייתי אז בן עשר – יחד איתם", הוא מצביע על אחיו הרב איציק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי, ועל מתניה שפירא, תושב עמיחי וסמנכ"ל מועצת יש"ע. "עמדנו מול בית ראש הממשלה להפגין. מהר מאוד התאספה שם התקשורת, והדבר קיבל פרסום. שמעו על זה פעילים ממפא"י ומהשומר הצעיר, ובאו להפגין יחד עם אבא. אחרי זמן מה גולדה קראה להם הביתה. אבא נכנס, ראש המדברים בכל מקום, והתחיל לנאום בהתלהבות ובהתרגשות כזאת. העוזר של גולדה, בחור צעיר, התחיל ממש לדמוע שם. אבל גולדה הסתכלה עליו בפרצוף חתום לגמרי. אחרי שיצאנו אבא אמר: צריך שיהיה לפחות גבר אחד במדינה הזאת".

"תחשבי מה טוב לך"

הרב משה שפירא נפטר בערב שבת והוא בן 84. תחנות רבות עבר בחייו, אבל זו שמזוהה עם שמו יותר מכול היא מדרשת 'שובה' בעפרה, שהקים לפני 35 שנים יחד עם אשתו רבקה תבדל"א. במשך השנים שלימד במדרשה הותיר חותם בל יימחה על התלמידות. בלי לתאם מראש, כל מי שהכירה ופגשה את ר' משה מתארת את הכנות ואת האש שבערה בו, כתכונות מידבקות שפותחות את הלב ומשפיעות יותר מאלף תורות.

"הייתי עוד לפני חזרה בתשובה כשפגשתי את ר' משה", מספרת דבורה נוב, תלמידה של ר' משה עוד מהימים שלימד במכון אורה, שבהמשך גם לימדה במדרשת 'שובה'. "אני זוכרת שהייתי במין הצפה של רגשות ואור תוך כדי התהליך, ובאתי להתייעץ איתו. הוא אמר לי: 'את צריכה לחשוב מה טוב'. אני מיד חשבתי בליבי שעכשיו יבוא הסבר למה התורה היא הדבר הכי טוב לי, ושאני צריכה להמשיך בתהליך. ואז הוא הפתיע אותי ואמר: 'את צריכה לחשוב עם עצמך בכנות אם זה מה שטוב לך עכשיו או לא'. הדיבור הזה שלו, הפתיחות והכנות, פתחו אותי ברגע אחד למקום רגוע ושמח בתהליך שלי. זה היה סוד הקסם שלו".

"הגישה של ר' משה לכל תלמידה הייתה על משקל הסיפור החסידי על ר' זושא מאניפולי – בשמיים לא ישאלו אותך למה לא היית ר' משה, אלא למה לא היית את", ממשיכה נוב. "הוא היה פותח לכל אחת את הנתיב שלה. היו לו הקשבה ופתיחות למצוקות ולתהליכים של בנות, דברים שייתכן שרבנים אחרים היו סוגרים ודוחקים החוצה. תוך כדי שיחות ושיעורים הוא היה משתף בקשיים ובלבטים אישיים שלו. זה בנה אצל כל אחת נביעה משלה בעבודת ה'".

נוב מספרת גם כיצד היו הניגונים חלק משמעותי בעבודת ה' שלו, וממילא במדרשה. "כשהוא היה שר ניגון, זה היה מחזה מרטיט. בעצימת עיניים הוא היה נכנס לכזאת התלהבות, כולו שקוע בפנים. היה סדר ניגונים במדרשה, והוא היה מקפיד עליו מאוד. היה אסור לדבר באמצע, זה היה כמו תפילה. בכלל, עניין התפילה היה משהו מאוד מרכזי אצלו. הוא לימד אותנו לחיות את התפילה, להגיע למצב של מפגש חי עם השכינה".

ציונות עם נשמה

גבולות ההשפעה של ר' משה חרגו הרבה מעבר למדרשה. אומנם לא הייתה זו השפעה ישירה, או כזו שאפשר להצביע עליה בצורה מדויקת, אבל ניכר שלר' משה היה חלק גדול בהחייאת החסידות ובשילובה בעולם התורה של הציונות הדתית. אומנם היום קשה לתאר ישיבה או מדרשה שאין בהן לימוד חסידות מסודר, אבל בזמן שהוא נכנס לעומקה של החסידות, בשנות החמישים של המאה הקודמת, הישיבות הציוניות היו ליטאיות לחלוטין בסגנון ובתוכן.

"אומנם לאבא היו שורשים חב"דיים", מספר הרב יהושע למנחמים, "אבל לא משם הגיע לו החיבור לחב"ד. זה הגיע לו מהחברות עם הרב עדין שטיינזלץ. שניהם היו 'מבקשים' כאלה, והרב עדין חשף אותו לתורת חב"ד. הוא הלך ללמוד חב"ד בהתחלה בלוד, ואז בקלויז במאה שערים. הם נדבקו בחב"ד מאז, אותי אבא לימד תניא בגיל חמש. היו לו הסברות מדהימות בתניא, פלאי פלאות. בגיל הרבה יותר מאוחר, לאמא הייתה שנת שבתון והיא הלכה ללמוד במכללה בירושלים. היא למדה שם אצל הרב ישעיהו הדרי זצ"ל שיעור בשפת אמת. פעם היא חזרה הביתה עם ספר של שפת אמת. אבא הסתכל, נשאב פנימה ומאז חב"ד התאדתה כמעט לגמרי. מספרים על האדמו"ר מגור שאמר פעם ש'לחב"ד יש הסברים מופלאים באלוקות, אבל לנו יש וורטים הרבה יותר טובים'. 'וורטים' הכוונה תורות שנוגעות בנקודה עצמה, ממוקדות וממצות. לאבא היו הרבה הסברים בחב"ד, אבל כשהוא ראה את השפת אמת – הוא מצא את הנקודה הפנימית יותר של הדברים". במהלך השנים כתב ר' משה את סדרת הספרים 'פניני שפת אמת', העוסקת בביאור תורותיו.

הרב יהושע ממשיך ומתאר את השינוי התפיסתי שעבר אביו בבגרותו, דרך סיפור: "כשהוא בא בפעם הראשונה לישיבה שלי, הוא דרש בליל שבת ואני דרשתי בסעודה שלישית. הוא דיבר בקצרה על יוסף ויהודה, ואני הרחבתי ופלפלתי בדרוש שלו. נגמר הדרוש שלי, זאת הפעם הראשונה שהוא שומע אותי ככה מול התלמידים, והוא אומר לי: 'מצוין מצוין, ככה צריך לעשות שיהיה הרבה הסברים והרחבות, אבל אני טוב לי עם הנקודה עצמה. אין לי זמן לטפל, חייב לעסוק בעיקר'".

יחד עם הרב עדין שטיינזלץ, אך עם ההבדלים האישיותיים והתפיסתיים ביניהם, גיבש ר' משה פרופיל חדש של עובד ה' ציוני, שמאמין בעקרונות הגאולה אך פועל עם חיות והתלהבות שלקוחות מעולם החסידות. "אצל ר' משה החסידות לא הייתה עיקר. הייתה לו ביקורת גדולה על מי שהלך לחסידות במובן של חזרה אחורה בזמן אל מזרח אירופה", אומר הרב ראובן טבול, תלמידו ומי שמכהן היום כראש המדרשה שהקים. "הכוונה שלו הייתה להשתמש בחסידות ככלי, כדי לחזור איתה לתורת הרב קוק עם חיות ועבודת ה'. התפיסה שלו הייתה שעבודת ה' של האדם צריכה להיות המרכז כל הזמן, אדם צריך לשים לב שהוא עומד מול ה' כל רגע, ומתוך זה לצאת אל כל הנושאים האחרים של ארץ ישראל, עבודה וציונות".

"אבא הרגיש כל הזמן שיש איזה חלל ריק, איזה חוסר בעולם הציוני-דתי", אומר לי הרב יהושע. "בימית הוא אמר שאולי הצרה הזאת באה עלינו כדי ללחוץ אותנו עוד ועוד, כך שנבין שאנחנו חייבים איזו התחדשות, משהו שימלא את עבודת ה' שלנו בחיות ובעירה. הרבה מאוד מהמהפיכה של החסידות והחיות בדור שלנו הוא בזכותו. הוא היה איש מדליק, איש מלא בעירה, והדליק אין ספור לבבות".