לראשונה בישראל האופרה "הנוסעת"

יצירת המופת של המלחין היהודי מייצ'יסלב ויינברג על סיפורן של אסירות באושוויץ המנסות לשמור על אנושיות במקום חסר כל צלם אנוש

קובי פינקלר , י"ט באדר ב תשע"ט

הנוסעת
הנוסעת
צילום: יח"צ

"הנוסעת מאת המלחין מייצ'יסלב ויינברג היא יצירת מופת!", כך הגדיר אותה המלחין הרוסי הדגול דימיטרי שוסטקוביץ' כאשר שמע אותה לראשונה בשנת 1968.

כך גרסו גם מבקרי מוסיקה שצפו בבכורה הקונצרטנטית שנערכה רק בשנת 2006 וכך הוכיחו בשנת 2010 אולמות גדושים בקהל מרותק בפסטיבל ברגנץ היוקרתי שם הועלתה לראשונה בהפקה מלאה ולאחר מכן במדריד, ורשה, לונדון, יוסטון, שיקגו ועוד.

עכשיו, לקראת יום השואה, תתקיים הבכורה בישראל של האופרה בהפקה שמביים דייויד פאונטני ובניצוחו של סטיבן מרקוריו.

עם העלאתה בישראל של האופרה "הנוסעת" ייסגר מעגל עבור היוצרים: המלחין היהודי מייצ'יסלב ויינברג שהצליח להימלט מאימת הכיבוש הנאצי אך איבד את כל משפחתו בשואה, זופיה פוסמיז ניצולת אושוויץ, שחוויותיה כאסירה בצריף 45 באושוויץ שימשו בסיס לאופרה, וגם עבור הקהל הישראלי שיזכה להכיר יצירת מופת חשובה זאת.

זופיה פוסמיז' החיה כיום בפולין, היתה נערה קתולית מקרקוב כשנעצרה ב-1942 על ידי הגסטאפו באשמת חלוקת כרוזים של המחתרת הפולנית. היא נשלחה לאושוויץ יחד עם אסירים פוליטיים רבים ושובצה לעבודה תחת עינה של המפקחת הנאצית אנליז פראנץ. בשנת 1945 שוחררה וניסתה לבנות חייה מחדש כאשר הסיוטים מהמחנה אינם מרפים ממנה.

בשנת 1959 הגיעה לפריז במסגרת עבודתה כעיתונאית ברדיו הפולני. שם, בכיכר קונקורד חוותה טלטלה כאשר היה נדמה לה ששמעה את קולה של המפקחת הנאצית מאושוויץ. האירוע הביא אותה לכתיבת תסכית רדיו בשם "הנוסעת בתא 45", בו תארה את חוויותיה מהמחנה מנקודת מבט לא שיגרתית - זו של המפקחת הנאצית. מאוחר יותר הפך הסיפור לסרט בבימויו של אנדז'יי מונק, מהבמאים הצעירים הבולטים בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן עיבדה פוסמיז' את התסכית לרומן .

המלחין הרוסי הנודע דמיטרי שוסטקוביץ' נתקל ברומן והציע לידידו המלחין ויינברג ולכותב הליברית אלכסנדר מדבדב לכתוב אופרה על פי הסיפור. היצירה תוכננה לעלות לראשונה בתיאטרון הבולשויי ב-1968, אך הבכורה בוטלה, ולמעשה ויינברג, שהיום זכה להכרה כאחד המלחינים החשובים ביותר במאה ה-20 לא זכה לראותה מוצגת מעולם.

ויינברג נולד ב-1919 למשפחה יהודית בוורשה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט ויינברג לברית המועצות. משפחתו שנותרה בפולין נרצחה בשואה. הממסד המוסיקלי הסובייטי התעלם ממנו כליל והוא נאלץ להתפרנס מכתיבת מוסיקה לתיאטרון ולקרקסים. ב-1953 נאסר באשמת 'לאומנות יהודית בורגנית'. לאחר מותו של סטלין הוא זכה לרהביליטציה אך רק מאוחר יותר זכו יצירותיו להכרה ונוגנו על ידי מבצעים בולטים בברית המועצות, ביניהם דוד אויסטרך, לאוניד קוגן, מסטיסלב רוסטרופוביץ' ואמיל גיללס. בשנת 1996 הוא הלך לעולמו ורק בעשור האחרון הלכה וגברה ההתעניינות בו ברוסיה ומחוצה לה.

העלילה מתרחשת בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 על אניית נוסעים. דיפלומט גרמני ואשתו ליזה יוצאים לשליחות דיפלומטית בברזיל. באנייה בה הם מפליגים מזהה ליזה אישה מוכרת ובמהרה נזכרת שמדובר במרתה, אסירה ששלחה אל מותה באושוויץ בעת היותה קצינת אס. אס. במחנה. מרתה נשלחה למותה על סירובה להפוך למנהיגת הצריף מטעמה של ליזה. הופעתה של מרתה, או בת דמותה, מציפה את זיכרונות העבר וכופה על ליזה להתמודד מולם. גם בסופה של האופרה לא ברור אם מרתה אכן נמצאת על האנייה או שמדובר במצפונה של ליזה הרודף אותה.

ויינברג שילב באופרה מוסיקה רוסית עממית עם תחושת הקדרות ההרמונית המאפיינת אותה. הוא לא "נפל" במלכודות הטמונות ליוצר העוסק בשואה ולא התפתה לרגשנות יתר או דרמתיות מוגזמת. להפך, הוא בחר בליריות מלודית בליווי הרמוניות מודרניות. הוא שילב בתוך האופרה המודרנית, מבנים קלאסיים כמו דואטים, טריו ואריות. האופרה נעה בין מרחבים של זמן ומקום בקלידוסקופ של סגנונות מוסיקליים: ג'אז, וואלס ווינאי, מוסיקה ברזילאית או שירי עם. המקהלה מביטה על המתרחש לעתים כאסירים, לעתים כנוסעים, לעתים כקצינים, ולעתים כצופים מהצד מזמן אחר. הדמויות באופרה שרות כל אחת בשפתה שלה ובסך הכל בשבע שפות :פולנית, צרפתית, יידיש, יוונית, רוסית, גרמנית וצ'כית.

הבמאי דיויד פאונטני והמעצב יוהן אנגלס יצרו הפקה הנעה בין הווה לעבר. ההווה מתרחש בחלק העליון הלבן –האנייה, בעוד העבר מתרחש בחלק התחתון, המחנה החשוך, הבנוי לבנים חומות עם דלתות מתכת המזכירות באופן מצמרר את דלתות המשרפות במחנה. את שני חלקי התפאורה מחברות מדרגות. הדמויות העולות במדרגות הן מידע וזיכרונות שעולים מן העבר אל סיפון האנייה, אחרי שנים של הדחקה ומאלצים את ליזה להתוודות בפני בעלה על עברה כקצינת אס אס.