אבי סגל
אבי סגלצילום: עופר עמרם

במהלך שנת 2018 יצאו, בזה אחר זה, שלושה סרטים דוקומנטריים נפרדים על קומיקאים אמריקנים שהלכו לעולמם בטרם עת. הסרטים הם 'גארי שנדלינג: יומני הזן', 'רובין וויליאמס: היכנסו לתוך ראשי', ו'באהבה, גילדה' על חייה של הקומיקאית גילדה רדנר (חפשו בערוצי הדוקו הקרובים לביתכם). נראה שמישהו פתח את היומן האישי שלי או נכנס לתוך ראשי והעניק לי באהבה מזכרת משלושה גיבורי תרבות פרטיים. והסרטים עצמם? מוצלחים למדי, ביוגרפיות מקיפות על ההצלחות והנפילות, העושר והפרסום מול החרדות, הדיכאונות, המחלות, הספקות העצמיים והתסביכים הרגשיים. אתם יודעים, אותם סיפורים מוכרים שמאפשרים לנו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו. תודה על זה.

בשלושת הסרטים, כמו גם בסרטים אחרים על עולם ההומור האמריקני, ניכרת ומודגשת שליטתם של היהודים בתחום הקומדיה בארצות הברית. אל תלשינו בטוויטר שכתבתי משפט כזה, עדיין לא התאוששו שם מסרטון הבושם 'פשיזם' של איילת שקד. אבל זאת האמת: ההומור היהודי משפיע באמריקה מעל ומעבר לשיעורם של היהודים באוכלוסייה. אפילו רובין ויליאמס הלא יהודי השתמש במוטיבים משלנו בהשפעת סביבתו האומנותית וחבריו הרבים בני דת משה.

יש לי תיאוריה על הומור. היא לא מושלמת, אבל מי מאיתנו כן. הומור הוא שפה. יש בו חוקים וכללי תחביר וניואנסים, יש הומור גבוה ונמוך וארכאי וזר, בדיוק כמו בכל שפה. הומור אנגלי מצחיק אותנו אך לעיתים גם נשמע ילדותי, בעוד ההומור הסיני תמיד יהיה סינית בשבילנו. ברחבי העולם נמצא גם לא מעט לקויי שפה, אנשים שהם חסרי הומור או נטולי הומור לחלוטין.

בכל חברה יש הומור ששולט במרחב הציבורי, מעין שפה רשמית, ואפשר לשלוט בו ברמת שפת אם או לשבור את השיניים עם טיימינג גרוע ועילגות בניסוח הפאנץ'. בישראל, ההומור השליט במדיה שייך לקבוצה ששולטת במדיה: תל אביבים חילונים עם ארומה של אשכנזיות. קבוצות מיעוט בישראל מבינות את השפה ומשתדלות להשתמש בה נכון, אבל מיעוט שבמיעוט דובר אותה ברהיטות.

כשפמיניסטיות - ונשים בכלל - מואשמות בהיעדר חוש הומור, יש לכך סיבה טובה. גם הלעג ליכולות ההצחקה של דתיים וחרדים לא בדיוק מנותק מהמציאות. אנחנו לא אשמים, זאת לא שפת האם שלנו. אם הנשים היו שולטות במדינה ובתרבות, ההומור הישראלי המיינסטרימי היה שונה לחלוטין. נשים היו יוצרות שפה חדשה של הומור במקום לדבוק בוולגריות הגברית, כמו חלק מהמצחיקניות של היום. מה שנחשב היום למצחיק לא היה רלוונטי, ולהפך. ואם החרדים היו הציבור הפריבילגי, ההומור השולט היה משהו אחר, שונה מההומור החילוני וגם מההומור החרדי הנוכחי, אם יש דבר כזה. במקרה כזה, תל אביב החילונית היא שהייתה מתקשה לעמוד בקצב. איש לא היה מתייחס ברצינות – כלומר בצחוק – לחיקויים של ערן זרחוביץ', וגם תֹם אהרון לא היה מוציא מאיתנו חיוך. לא משנה שגם עכשיו הוא לא מוציא, הבנתם את הרעיון.

היוצאים מן הכלל, שגם מעידים על הכלל, הם היהודים האמריקנים. למרות היותם מיעוט, האחיזה שלהם בעולם הבידור האמריקני אפשרה להם להיות דומיננטיים גם בכור ההיתוך של ההומור שיצר כמה מפסגות הקומדיה. יש בזה משהו מעורר קנאה, אם כי יש גם צד שני, כמו הנצחת הנוירוטיות היהודית בתרבות ובנפש. איך אומרת גילדה רדנר בסרט הדוקומנטרי: "הומור נובע ממתח. אני חושבת שזה בהחלט שומר על המוח הקומי פעיל. גיליתי שככל שהחיים שלי נעימים ונינוחים יותר, אני מצחיקה פחות". רגע, אולי בעצם זה החיסרון האמיתי של הדתיים מול יצרני הזרם המרכזי של ההומור הישראלי? אנחנו פשוט רגועים יותר?