עולם שמתמודד עם מציאות קיימת שמעורבבים בה הרבה כוחות סותרים.
עולם שמתמודד עם מציאות קיימת שמעורבבים בה הרבה כוחות סותרים.איור: עדי דוד

הסדק שנפער לאט לאט בשיש של המטבח, לא השאיר לי מקום לדחות שוב את ההחלטה. זה לא שלא ניסיתי. מצאנו שיפוצניק שהואיל לסור אלינו ולהדביק את השיש הסורר בדבק מיוחד, אבל שני החלקים הצליחו לשמר זוגיות טובה שנה אחת בלבד. עם הזמן שוב נפרדו דרכיהם, מה שהבטיח שלולית מטרידה בכל פעם ששטפנו כלים. לברוך הזה הצטרפה דלת חוצפנית של ארון הכלים החלביים. יום אחד כשביקשתי לסגור אותה היא התעקשה להישאר ביד שלי, ולהיפרד לנצח מהציר שהחזיק אותה בחברת הארונות. 30 שנות המצוינות של המטבח שהחלו בתקופת הדיירים הקודמים הגיעו לסיומן. המסקנה הזאת בצירוף יעדים נוספים שאנחנו רוצים לקדם בבית, הציבה מולנו תמרור חד סטרי שעליו נכתב בגדול: שיפוץ עכשיו. ארבע שנים אנחנו מדברים עליו, על השיפוץ הזה, ובכל פעם עושים משהו קטן. מתקנים את הקיר ההוא, קונים נברשות, מקצצים למיטת הקומתיים את הרגליים הגבוהות, אבל עכשיו הגיע הזמן לשבור קירות, לעקור מרצפות ולהעלות את הבית באבק. תענוג.

גולת הכותרת של הצעד הזה היא ללא ספק המטבח החדש ועיצובו. כבר יותר מעשור אנחנו מתנהלים עם כיור אחד, שיש שחור ולא גדול, ארונות לבנים מעוטרים בזהב ומגירות סכו"ם לא במיקום ולא בגודל ראוי. בעצם כמעט שום דבר שהיינו בוחרים לו רק ניתנה לנו ההזדמנות. עם הינתן האות לשיפוץ, כך הייתי בטוחה, אוכל להנדס את המטבח כרצוני: "שני כיורים, שני מדיחים, שני תנורים", הכרזתי, "וגם הכנה למקרר גדול, מזווה רחב ידיים, שיש ארוך ומקום לכל המשפחה לאכול ארוחת ערב ביחד כמו שאנחנו אוהבים". דרישות צנועות בסך הכול, לא?

אבל אז התחילה המעצבת המקצועית שלנו לעבוד. היא הצליחה להכניס כל מה שרציתי. כמעט. המטבח והשינויים האחרים שאנחנו רוצים לעשות בבית, כך התברר לי, הם הזמן לבחירות. אין הכוונה לבחירות אסתטיות. לשלב הזה של צבעים וברזים וארונות עוד לא הגענו. אני מתכוונת לבחירות ערכיות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה חשוב ממה, איזה ערך ראשון ואיזה שני. מרחב אכילה משותף לכל המשפחה או משטח להכנת האוכל בנחת? כיור נוסף לנטילת ידיים או מקום משחק לילדים? סרט המדידה (כלומר, קרני הלייזר) לא הותיר מקום לאשליה. למרות שאנחנו עומדים להשקיע סכום לא קטן ובונים כמה חדרים מחדש, עדיין צריך לבחור. ובחירה משמעותה פשרה.

כוחות סותרים

כשהיינו בני נוער הסתכלנו על העולם באופן בינארי. יש צודק ויש טועה, רע וטוב, נכון ולא נכון. זרקנו חצי חיוך מזלזל למורים שהעזו לענות "זה מורכב" לשאלה שהתשובה עליה לא יכולה להסתכם בכן או לא. היה נדמה לנו שעולם של פשרות, עולמם של המבוגרים, בנוי מאנשים שהתייאשו מלחפש אחר המוחלט. שהמושג פשרה הוא כיסוי לעייפות אידיאולוגית. מאז שהייתי בת-עשרה חלפו כמה שנים, אך אני עדיין משוכנעת שביושר הזה של בני נוער, סרגל ברזל שלא מתגמש, יש הרבה מן האמת. הוא מצפן שטוב להיזכר בו מדי פעם, כשהפשרות שלנו, המבוגרים, הופכות מאילוץ לאידיאולוגיה. נדמה שלא יזיק להחזיק בכיס מעט אבקת עקשנות נעורים לפיזור על הלשון בימים פושרים במיוחד.

אבל אחרי ככלות הכול, החיים שלנו מורכבים מבחירות ופשרות. זה טבעם. אין דירה מושלמת או עיר מגורים בלי חסרונות, וגם לא מוסד חינוכי שאין בו רבב. זו תמיד שאלה של סדרי עדיפויות, של מה חשוב ממה, מה מרוויחים כאן ומה מפסידים שם. לתופעה הזאת קוראים העולם הזה. עולם שמתמודד עם מציאות קיימת שמעורבבים בה הרבה כוחות סותרים. האמת פשוט לא נמצאת במקום אחד. כל אפשרות מחזיקה איתה חלק ממנה, וזה מה שהופך את ההחלטות למורכבות.

בעוד שבוע וחצי תגיע לסיומה מערכת הבחירות. כמו כולם, ידעתי שהבחירות יוקדמו ולא יתקיימו במועדן. השאלה הייתה רק מתי זה יקרה. בורסת ההימורים על העיתוי המדויק כללה כמה מועדים. לבסוף נפל הפור על ערב פסח, מה שהביא להתלבטות בין האפשרות לצאת עם המשפחה לטיול ביום החופשה הפתאומי הזה, ובין להקדיש אותו למיון משחקי הילדים ולחשוף חתיכות ביסלי שממתינות להיזרק לפח בסבלנות נצח. לא באמת שאלה. אופציה שתיים לוקחת. בענק.

הדילמה האמיתית שמעסיקה אותי, ההתחבטות שעדיין לא פתרתי ביני לבין עצמי, היא מה להניח בתוך המעטפה מאחורי הפרגוד. זו שאלה חדשה בשבילי, שאלה שנולדה מהאופן שבו מערכת הבחירות הזאת התגלגלה, וממפת המפלגות החדשה שנפרשה על שולחן האפשרויות האישי שלי. הקלפים נטרפו עם ההפתעה הלא נעימה של פרישת בנט ושקד, שאליה נוספת יצירת נבחרת די מרשימה. מנגד, הבית היהודי הידרדרה אל מתחת לגובה פני הסקר אך לאחר מכן התאוששה ושבה לזירה בגדול כאיחוד מפלגות הימין. וכן, יש גם את הליכוד, מפלגה קטנטנה כזאת, שיש לה 30 מנדטים ומחזיקה את הגה השלטון.

לא מעט אפשרויות עומדות בפניי, אך האם בכל אלה מצאתי את שאהבה נפשי? האם אחת מהן תקדם במדינה הנהדרת שלנו את כל מה שדורש תיקון לפי הבנתי המאוד אישית? התשובה היא מוחלטת. מילה אחת, שתי אותיות: לא. בשתי מילים: ממש לא. הצבעה לכל אחת מהמפלגות שמניתי כאן תהיה בשבילי בגדר פשרה. בכל אחת מהן יש מן האמת, כוח חיובי כזה או אחר, אך בכל אחת מהן יש גם חסרונות ובאף אחת מהן אין הכול. אצטרך לעמת יתרונות מול חסרונות, לחשב מה קודם למה גם במעגל הקטן, המיידי, של המפלגה הספציפית ומנהיגיה, וגם בתמונת הזום אאוט של הגוש הגדול.

ההתלבטות החדשה הזאת הקשתה עליי בהתחלה, בלבלה אותי ואפילו הביאה למחשבה מוזרה שאולי הפעם אדלג על הביקור בקלפי. כי אם קשה לי להזדהות עם אחת מהמפלגות, אז אולי עדיף שלא. לבסוף השלמתי גם כאן עם התובנה שאין מושלם, והחלטתי שהמצב הנוכחי לא יגרום לי ללכת ולהצביע בפחות שמחה. אני מודה על הזכות לתרום את הקול האחד שלי למשחק הדמוקרטי ועל הפריבילגיה שעד לפני 71 שנה הייתה בגדר חלום מופרך. וכן, זו המציאות שבה אנחנו חיים. כל שנותר לי הוא להתפלל שהתובנה הזאת תמשיך ללוות אותי גם בימי הבחירות הבאים עליי לטובה, בין סוגי השיש, צבעי הארונות וגודל המגירות של המטבח.

לתגובות: [email protected]