חזור שיר עברי

הוא רצה ללכת כמה שיותר רחוק מאמו. בסוף קרה שאריאל הורוביץ לא רק יוצר ושר, אלא מוביל את החזרה להאזנה לשירים עבריים

יוסף ארנפלד , כ"א באדר ב תשע"ט

"אלבום הוא סוג של מסע מוזיקלי, ואני לא רוצה להפסיק ליצור את המסעות האלה".הורוביץ
"אלבום הוא סוג של מסע מוזיקלי, ואני לא רוצה להפסיק ליצור את המסעות האלה".הורוביץ
צילום: שלומי יוסף

לפני כשנה ישב הזמר אריאל הורוביץ בבית קפה תל אביבי וחיכה לפגישה. לידו ישבו שני חיילים משוחררים. אחד מהם ביקש לשכנע את חברו להצטרף אליו לחיים בברלין. בשלב מסוים במהלך הניסיון להסביר מה כל כך טוב שם, הוא אמר לו "אח שלי, הרכבות שם... אתה לא מאמין! אם כתוב שמונה ועשרה, בשמונה ותשע דקות אתה כבר רואה אותה מתקרבת". המשפט הזה גרם לאריאל לבקש חשבון, לנסוע לאולפן ולהקליט את השיר 'ברלין' ובו אמירה נוקבת על גל הירידה הישראלית לברלין.

"זאת נקיטת עמדה", הוא מודה על הצעד הפחות מצוי במוזיקה הישראלית הפופולרית, "קיבלתי הרבה מאוד תגובות, אבל אף תגובה לא הייתה 'למה, מה הבעיה?'. היה ברור לכולם שיש בעיה. את העובדה שאנשים מחליטים לא לחיות כאן אני יכול להבין, אבל העובדה שדווקא ברלין היא היעד, יש בה אלמנט של שכחה שבעיניי הוא מטורף. אנשים מבינים בדיוק על מה אני מדבר".

כולנו יודעים שהמילקי בברלין זול יותר. בדיוק בזה, אומר הורוביץ, עוסק שיר הנושא של האלבום החדש 'כשבאנו הביתה'. "הגענו ארצה ועברנו מה שעברנו, עם התרמיל של הנדודים. בתוך התרמיל הזה היו המון דברים שאם לא שומרים איתם על קשר, עלולים להגיע למצב שמה שקובע איפה לגור זה המחיר של המילקי. אבל בעצם הפתיחה מחדש של התרמיל הזה, היא מה שחסר לנו".

התרמיל הזה, שאותו מזכיר הורוביץ לאורך הריאיון לא מעט פעמים, הוא בעצם מה שמייחד את הפעילות המוזיקלית שלו לאורך השנים. השירים שלו הם הרבה יותר משפחתיים ולאומיים מאשר הטרנדים החמים במוזיקה הישראלית. ההשקה של האלבום החדש 'כשבאנו הביתה', כמו גם של האפליקציה הטרייה 'שירי', הם הזדמנות מצוינת לשבת לשיחת עומק עם הורוביץ, אשר משפחתו הענפה מהווה חלק אינטגרלי מפס הקול של המוזיקה הישראלית לדורותיה. נקודת המפגש שלנו היא בית הספר למוזיקה 'מזמור' בגבעת וושינגטון, שם הוא מלמד. חדר צדדי בתוך מתחם חדרי החזרות שנמצאים בפעילות מלאה, מהווה בשבילנו מקום מתאים לצלול לאורכה ורוחבה של הקריירה המוזיקלית שלו.

קטונתי מצעיר בנייך

על אף ששם משפחתו מסגיר רק חצי מהייחוס המוזיקלי שלו, הורוביץ הוא בנם של הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ ושל המשוררת הלאומית נעמי שמר. למרות זאת, הוא מעיד על עצמו שבתור ילד הוא לא ממש הרגיש את זה. "האמת שלא הבנתי את המשמעות הציבורית, כי אבא שלי לא הסכים שתהיה טלוויזיה בבית", הוא ממחיש. "ראיתי בבית שאמא שלי מנגנת, שרה וכותבת שירים, אבל את המשמעות של זה בחוץ ראיתי רק באירועים נדירים יותר. אני זוכר הופעה שהתקיימה בכפר המכביה, ופתאום אני רואה את אמא שלי במרכז הבמה עם שמלה לבנה. מבחינתי, בעיקר גדלתי על מישהי שמאוד אהבתי ללמוד אצלה מוזיקה, אישה מקסימה שהייתה אמא שלי. רק אחרי הילדות הבנתי שהיא נעמי שמר האגדית".

בשלב שבו הבין הורוביץ את משמעות ההכרה שקיבלה אמו, הוא בחר להדיר את עצמו מהתחום. "רציתי להיות ילד רגיל", הוא מסביר, "לא רציתי לקבל יחס מיוחד. זה גרם לי לרצות לא להיות מוזיקאי ולהתרחק ממה שאמא שלי עשתה". אבל מתברר שזה לא ממש עזר לו, כנראה שהמוסיקה טבועה אצלו חזק בגנים. "בסוף זה התגלגל ככה. כל השנים ניגנתי בשביל הכיף ולכן גם הלכתי ללמוד בבית הספר המוזיקלי 'רימון', מקום בו אני מלמד מוסיקה כיום. שם, במסגרת קורס של הלחנת שירים, אותו הוביל יהודה עדר, גיליתי שיש הד גדול לשירים שאני כותב".

"חיפשתי איך לבדל את עצמי מהמשוררת הלאומית", הוא נזכר בתחילת הדרך. "לקח לי זמן להתחיל להתעסק באמת עם הדברים הגדולים. כשהתחלתי, היה לי יותר נוח לכתוב שירים כמו 'סיגל נחמיאס', שהפך להמנון המאבק למען זכויות חיילי המילואים באותה שנה. בעוד שהיא כתבה את 'שבחי מעוז', שיר מאוד תנ"כי על חייל במוצב בתעלה, אני כתבתי על מילואימניק בבסיס שהוא הרבה יותר מתוסכל, הרבה יותר יומיומי, וככה בידלתי את עצמי. שיר כמו 'רקפות בין הסלעים' יכולתי לכתוב רק אחרי שאמא שלי נפטרה. רק אז הרגשתי שהצלחתי ליצור סגנון משלי. המשפט של אמא שלי שהכי מבטא את איך שאני מרגיש כלפיה הוא 'קטונתי מצעיר בנייך'".

בתקופה שבה התנהל המאבק נגד הנסיגה מסיני וחבל ימית, הביעה נעמי שמר תמיכה במתיישבים. שירה 'על כל אלה', הכולל את המילים "אל נא תעקור נטוע", הפך לסמל המאבק. בשל כך, חטפה ביקורת נוקבת מחבריה בשמאל המפה הפוליטית והשירים שלה זכו להתעלמות מסוימת בתחנות הרדיו. לדידו של בנה, הבעיה היא לא פוליטית אלא אחרת לגמרי. "אנשי הרוח בדור הקודם בזבזו המון זמן ואנרגיה בוויכוח על רוחב הארץ ואיבדו את העומק", הוא קובע. "זאת הפאשלה הכי גדולה של אנשי הרוח הישראלים. אם אתה עמוס עוז וכל הזמן צועק די לכיבוש, אתה לא שם לב שבעצם נוצרת בישראל חברה שמעט מאוד אנשים בה מסוגלים לקרוא את 'סיפור על אהבה וחושך', מבחינת השפה. החמצת את הקרב האמיתי. בעיניי הקרב הוא איך לוקחים את הלמדנות היהודית, התכונה שהביאה אותנו עד הלום, וגורמים לה להכות שורש גם היום, בישראל המודרנית. איך גורמים לטיסה לירח לנצח את טיסת השוקולד. זה התפקיד של אנשי הרוח".

מתוך הנקודה הזאת, הוא לא חושש להביע את העמדות הפוליטיות שלו, שמתברר שבשורשן אינן רחוקות במיוחד מהשקפת העולם של אמו. "המפתח האמיתי בכלל לא נמצא אצל הפלשתינים", הוא מבקש להצביע על הנקודה. "הסכם אוסלו התחיל עם 'עזה ויריחו תחילה'. אם הייתה מתפתחת בעזה ריביירה פלשתינית, שאנחנו מוזמנים אליה, הימין בארץ היה נמחק. היו מעט מאוד אנשים, כולל חבריי המתנחלים, ויש לי לא מעט כאלה, שהיו עומדים מול ההתממשות של שלום אמת ואומרים 'אבל עדיין אף שעל'. כשקורה ההפך, כשמה שנהיה בעזה זאת מדינת טרור שבה זכויות האדם של התושבים עצמם נרמסות, אז השמאל נמחק. זה הכול".

"אנחנו לא פונקציה", הוא ממשיך, "אנחנו צריכים לומר קבל עם ועולם: 'חבר'ה, רצועת עזה זאת ריבונות פלשתינית מלאה. בבקשה תסדרו שזה יהיה נורמלי ואז נמשיך. זאת צריכה להיות העמדה הישראלית. אחרי שהסכמנו איתה, גם בינינו לבין עצמנו, אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לעומק".

הורוביץ מדגיש שגם אחרי פינוי ימית, אמא שלו לא התנגדה לשלום אלא לפינוי יישובים. "זו הייתה פגיעה באתוס הציוני שהיא גדלה עליו", הוא מחדד. "בעקבות החתימה על הסכם השלום, היא יצאה במשלחת הראשונה של הנשיא נבון למצרים. ברגע שהיא ראתה שפינו יישובים, למרות שהיא שמה על זה את כל כובד משקלה וחטפה, היא עברה צד ובחרה להתעסק בעומק, כי היא הבינה שהיכולת שלה להשפיע קטנה מאוד".

המצב הזה ממשיך גם היום. אריאל זילבר חוטף על השמעת עמדות ימניות.

"גם אחינועם ניני חטפה, בגלל עמדות שמאלניות", הוא מזכיר. "בתור אנשי רוח ותרבות, אנחנו צריכים להשתדל להילחם בשיח הדיכוטומי. אני לא אוהב את תופעת החרמות, שאומנים לא מופיעים בכל מיני מקומות. אני מופיע איפה שמזמינים אותי. צריכים להבין שהציונות היא כמו ניסוי, שבו בכל ניסוי יש מבחנה ומבחנת ביקורת. יש שתי אסכולות, וכך השמאל והימין צריכים להתייחס זה לזה. ברגע שיש את החוסר סובלנות שאמא שלי סבלה ממנו, משהו נדפק. חייבים ליצור דיאלוג".

לא הכול כסף

האלבום החדש והשביעי במספר של הורוביץ, 'כשבאנו הביתה', מכיל לא מעט שירים משפחתיים בניחוח נוסטלגי במיוחד. גם השירים האחרים באלבום הם חברתיים כלליים. מה שבעצם חוזר למוטיב של "אנחנו" ולא "אני", שהולך ונמוג במוזיקה הישראלית. האלבום משתייך לז'אנר של פולק-רוק, כזה שמתאר תופעות חברתיות בשירים מתובלים בכתיבה אישית. "גם האלבום הקודם, 'הגיבורים שלי', הוא מאוד חברתי ואישי", מזכיר הורוביץ, "הכתיבה החברתית מעניינת אותי ואני אוהב אותה. בסוף שיר אמור לרגש. אם אתה לא מתרגש, אתה לא יכול לרגש. אולי בגלל המקום שגדלתי בו אני מאוד מתרגש מהסיפור היהודי-ישראלי, לכן אני כותב עליו. כמו שגם הילדים והמשפחה שלי מרגשים אותי, לכן אני כותב עליהם. הסיפור שלנו סופר-מעניין. אני חי אותו, וכשיש לי מה להגיד אני אומר".

התחלת עם להיטים והיום פחות. אתה פחות מכוון לגלגלצ?

"המשמעות של להיט היום היא לא כמו פעם. אין היום שירים שכל המדינה שרה. מצד שני, הגיוני שזה קורה כך בתחילת הדרך. המדיה מחפשת את המגניב והחדש. אבל כמה אפשר להיות מגניב וחדש? מתישהו צריך להתבגר בכבוד. אני לא ממליץ לסטטיק ובן-אל לנסות ולהיות בעוד שלושים שנה סטטיק ובן-אל. הם יהיו בני שישים, כדאי להתבגר בכבוד".

כחלק מהסיפור היהודי-ישראלי האישי שלו, הוא צלל לעומק הביוגרפיה שנכתבה על אמו, שם קרא בהערצה על הדמויות של סבו וסבתו שהיו ממקימי קיבוץ כנרת, אבל נשאר עם טעם חמצמץ. "יש שם פרק שמתאר את סבא מאיר נוסע לוינה, כדי לבקר את אמא שלו שהייתה גוססת. משם הוא כותב לסבתא שלי במכתב מרגש: 'אני פתאום רואה את הכיסוי של החלות ואת כל הדברים שהשארנו מאחור'. הם הגיעו לארץ, ובמקום למרוד רק באיסור עלייה בחומה הם מרדו בהכול. זאת החלטה שלקחו בשבילי. אני לא לקחתי אותה. עכשיו החובה שלי היא לבדוק אם היו בתרמיל דברים שצריך להחזיר, כי בלעדיהם אני נהיה באמת נטול זהות".

כיצד תכולת התרמיל משפיעה על החיים שלנו כיום?

הורוביץ מהרהר קלות ומשיב לאטו: "יש זרם של חילונים כמו ביאליק, ברנר ואחד העם - שמאוד רצה לקחת את היהדות ולהפוך אותה לתרבות. גם אלתרמן ואמא שלי היו כאלה. למרות שלעומת השאר, אמא שלי לא גדלה בבית דתי, אבל הבקיאות שלה הייתה עצומה. בדור שלה בבית ירח - בית הספר של הקיבוצניקים, לימדו אותם גמרא ותנ"ך בעל פה. זה החזיק מעמד דור אחד בדיוק. אין לזה מספיק המשך. בחיים האישיים, הדבר הראשון שעשיתי כדי להתחבר חזרה לתרמיל היה לחזק את השפה העברית.

"ממה שאני מכיר ויודע מההיסטוריה המשפחתית שלי, מדינת ישראל מבוססת על שני ניסים: הראשון הוא החזרה לאדמה - שאותה עשו החקלאים. כיום אנחנו מתנכלים לחקלאים, יש מעט חקלאים ורובם מבוגרים, כי לא שומרים על הערך ומחליטים שזה חייב להיות כלכלי. הנס השני הוא החזרה לשפה. את זה עשו אומנים ואנשי רוח. גם על זה אנחנו לא מספיק שומרים, כי מחליטים שזה חייב להיות כלכלי כדי לתחזק".

בגלל זה השירים שמייצגים את מדינת ישראל באירוויזיון אינם בעברית?

"נכון, כי לא כלכלי", הוא מסכים, "הם לא מבינים שזה מה שאיפשר את החזרה שלנו ארצה והישיבה שלנו בה. כשלא שומרים על זה וכשלא מבינים שזה חשוב, יוצא מזה שהצעירים שאני מלמד ברימון, רובם כותבים באנגלית עם הפנים לחוץ לארץ, כי הם מבינים שכאן אין להם מקום. הנוער שאני רואה לפעמים בבתי הספר בקושי יודע מי זאת נעמי שמר, נניח. אני לא מדבר על ממלכתי דתי, שם יודעים, אלא על הממלכתי הכללי", הוא מסייג את דבריו בפרגון למגזר. "כך לא יוצרים תרבות", הוא קובל.

ארבעה מיליון שירים בחודש

בניסיון לחזק את המוזיקה הישראלית השורשית, השיק הורוביץ לאחרונה את אפליקציית 'שירי', שמנגישה לציבור את האוצר של המוזיקה הישראלית ללא תשלום, "כדי שיכירו את העבר שלנו וכדי שיהיה לו המשך". דרך הפעולה של האפליקציה פשוטה ביותר. המשתמש מזין לממשק שמות של שלושה אומנים שהוא אוהב ומקבל ללא תשלום וללא פרסומות שירים שלהם כמו גם של אומנים אחרים שהאלגוריתם סבור שהוא יאהב. "בעוד שברדיו הכללי, תשעים אחוזים מהרפרטואר של המוזיקה הישראלית לא משודרים, יש מעט מאוד מקום לשירים חדשים, מכל אלבום לוקחים את הלהיטים שלו ויש מעט מאוד מקום לוותיקים, ב'שירי' המצב הפוך. יש את כל הרפרטואר. המטרה היא הנגשה. שיכירו, שיידעו".

הדרך להרמת הפרויקט לא הייתה קלה. הורוביץ הצליח לחבר בין משרד התרבות ומשרד הספורט שמשלמים את התמלוגים וכל הגורמים בתעשיית המוזיקה - אקו"ם, חברות התקליטים ובעלי הזכויות - ובין הספרייה הלאומית שעל פי חוק אמור להיות לה עותק מכל הקלטה מסחרית שיוצאת בארץ. "לקח לי ארבע שנים, והיה מאוד קשה. הייתי צריך להוכיח לגורמים ממשלתיים וליועצים משפטיים שיש כשל שוק, אחרת המדינה לא נכנסת. הקלף המנצח היה שבסופו של דבר אמרתי להם: 'אתם יכולים להגיד לי לא. לי יש אפס נזק, אבל הנכדים שלכם ישירו רק באנגלית', וזה שכנע אותם".

נכון להיום, לאחר חודש של הרצה, הצצה לדו"ח ההשמעות מגלה נתונים מרשימים ביותר: האפליקציה שידרה יותר מארבעה מיליון שירים ל-200 אלף משתמשים. "מהדו"ח רואים שהמגוון בין ותיק לחדש, בין לא מוכר למוכר ובין מזרחי למערבי – הוא עצום. הרדיו המסורתי לא ניסה להגיע לגיוון כזה ולא הגיע אליו כל השנים. מהבחינה הזאת, עשינו משהו שאני גאה בו".

המהלך של רק מוזיקה ישראלית ברשת ג' לפני עשור וחצי לא השפיע על המאזן?

"כל השידור הממלכתי הוא מכוון רייטינג. בשידור המסורתי, אנשי המדיה משפיעים על התרבות. מכיוון שהם רוצים רייטינג, הדרך שלהם לעשות את זה היא לקלוע לזרם הממוצע, לפעמים ממציאים אותו, אבל אפשר להתווכח על זה. בהתאם לכך הם מקצצים בנטיעות, הם מייצרים קו של התחנה על ידי שהם מייצרים רפרטואר. ב'שירי' זה הפוך. ישבתי כמה חודשים באקו"ם,עם איש המחשבים שלהם ואמרתי לו: בוא נבנה אלגוריתם שיהיה שוויוני לכל האומנים".

אם כולם מחפשים את אריאל הורוביץ, איך האלגוריתם הוא שוויוני?

"כמובן זה תלוי בכמות החיפושים של כל אומן, אבל השאלה איך האלגוריתם עובד. אם הוא מתעדף אומנים פופולריים, אז הוא לא דמוקרטי. אם הוא עובד לפני התכונות, כמו למשל אם אהוד בנאי הוא רוק אתני, כתיבה חברתית, קשר למקורות ומספר סיפורים – בגלל המאפיינים הללו הוא יכול להוביל לאביב גדג', שאותו פחות מחפשים. בינתיים עוד עובדים על המודל של הדו"ח, כך שעוד לא ברור מי האומן הכי פופולרי באפליקציה".

מתוך דבריו אפשר אולי להבין שהמהלך שלו נובע מתוך ביקורת על המוזיקה הישראלית העכשווית שקצת הלכה לאיבוד. אך הוא טוען שזאת לא הבעיה. "אני מלמד גם כאן במזמור וגם ברימון ופוגש את דור העתיד. אני רואה שיש המשך לכך שמיקי גבריאלוב הלחין לאריק איינשטיין את 'הכניסני תחת כנפך'. האם זה ישודר? כמעט בטוח שלא".

לדבריו, הסיבה לכך ששירים חדשים בטעם של פעם פחות משודרים היא שכיום האוריינטציה היא פופ קליט, כדי לתפוס רייטינג. "להאשים את המוזיקה הישראלית שהיא הידרדרה, זה לא נכון". הוא מבקש לסנגר. "זה העולם כולו שמדרדר, כולל אותנו, למקום מאוד מסחרי", הוא קובע, "אם נסתכל בעולם, יש באינטרנט המון קבוצות שנפתחו במטרה לענות על השאלה מה קרה למוזיקה. רואים שכל אחד יוצא מנקודת מוצא שונה, כמו להקת קווין או ג'סטין ביבר. אחד לפני 40 שנה ואחד מהיום. מה קרה? מדובר בתהליך שעבר על המדיה בעולם. אנחנו פשוט העתקנו אותו. הטענה שלי היא שהמדיה בעולם לא צריכה לשמור על העברית. אנחנו שישה מיליון דוברי עברית בארץ, זו שפה שאנחנו חייבים לשמור עליה ולתת לה אפליה מתקנת. האם קרה בישראל משהו שלא אופייני למקומות אחרים בעולם? לא. העולם נהיה הרבה יותר פופי ושטחי, אבל האם אנחנו רוצים בעצמנו ליצור בארץ תהליך אחר? אנחנו חייבים".

"אין לי בעיה שיהיה פופ", אריאל ממהר להבהיר, "אבל צריך שיהיה משהו חוץ מפופ. מה שבעצם מאפיין שיר שיושמע ברדיו זה מוזיקה שמוגדרת easy listening. התחנות גם אומרות את זה. בתור אומן, המחמאות הכי גדולות שקיבלתי על שירים שכתבתי בחיים היו 'הייתי חייב לעצור את הרכב בשביל לשמוע'. היה לו קשה לנהוג, הוא רצה להקשיב באמת. זה לא בדיוק easy listening . אנחנו צריכים לאפשר גם לזה מקום".

זה מאתגר אותך כאומן, כשהרדיו מבהיר מראש הוא ישמיע רק שירים קלילים?

"בתחילת הדרך היו לי שלושה להיטים גדולים: 'סיגל נחמיאס', 'רנה' ו'האהבה מתה' שכתבתי לתמר אשתי. מאז התנתקתי מהרצון שהרדיו יעבוד בשבילי. אני לא מצפה שהרדיו יעבוד בשבילי. היום יש את הרשתות החברתיות. כך בדיוק קרה לי עם השיר 'עשרים אלף איש'. הוא הגיע לאנשים דרך הרשתות, הוא לא נכנס אף פעם לפלייליסט של גלגלצ. בסוף אנחנו עושים אומנות שלפעמים יש בה צורך. זה לא רק הביטוי של האומן. כשיש בה צורך, היא בסוף תגיע אל האנשים".

מתנה לרב פרומן

את השיר 'עשרים אלף איש' הוציא הורוביץ במהלך מבצע צוק איתן לזכרו של שון כרמלי הי"ד, חייל בודד שנהרג במהלך המבצע, שבהלווייתו השתתפו 20,000 איש. "הערבות ההדדית ריגשה אותי מאוד", הוא נזכר, "זאת הייתה פעולה ספונטנית. לא הייתי בלוויה בעצמי. פתחתי טלוויזיה וראיתי את זה. זאת הייתה הדרך שלי להניח פרח על קברו של שון ולהצטרף להמונים. הקלטתי את השיר באולפן הביתי שלי, העליתי אותו לפייסבוק וכתבתי 'לזכרו של שון כרמלי'. זה ביטא את מה שהאנשים הרגישו. לא הייתי היחיד שהרגיש כך, אלא שיכולתי לבטא את זה בצורת שיר. אני הכי שמח שהמשפחה, ההורים והאחיות של שון, שאני בקשר איתם, ראו בזה מתנה. הם שמעו את השיר לאורך כל התקופה וראו עוד משהו שהדמות שלו והסיפור שלו עוררו. יש כמה רגעים בחיים שאתה כותב שירים ואומר לעצמך 'עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות', זה אחד מהם".

שיר נוסף שחקוק היטב בליבו של הורוביץ הוא השיר שכתב על הרב מנחם פרומן ז"ל ונכלל באלבום הקודם. השיר מתאר את החוויה שלו כמשתתף קבוע בשיעורים שנתן הרב למוזיקאים. "הכרתי אותו במאהל האימהות החד הוריות בירושלים לפני כשמונה שנים, והוא פשוט הקסים אותי. בזמן שהוא היה חולה המשכנו לעמוד בקשר ואז כתבתי את השיר. השיר מתחיל במילים 'רגע לפני שכבה אור הנר, הלהבה גדלה עוד יותר'. התביישתי שאני כותב על פטירתו כשהוא עדיין בחיים, אבל אז הוא תפס אותי באיזו הופעה ואמר לי 'איזו מתנה נתת לי'. זה כבר היה בסוף ימיו. 'אני כועס רק על דבר אחד', הוא הוסיף בצניעות, 'שבסוף אתה מסיים את השיר עם השם שלי'. זה היה עוד רגע כזה שבגללו אני שמח להיות כותב שירים".

למרות הקריירה העצמאית המשגשגת שלו, הוא בחר לערוך מופעים עם שיתופי פעולה מרתקים במיוחד. אחד מהם הוא 'לכו אתם', מופע משותף עם ג'קי לוי שרץ כבר 13 שנה. "יש בו משהו על סף הגשש החיוור. המונולוגים של ג'קי מצחיקים, אבל יש בהם גם עומק. החיבור לא מפסיק לקרות ואנחנו נהנים כביום היוולדו. עכשיו לכבוד שנת הבר מצווה, הוספנו עוד שני נגנים וג'קי לפעמים מצטרף בטרומבון. זאת פשוט חגיגה על הבמה". מופע אחר שרץ מעט יחסית הוא 'נאמנים למקור' עם הרב דוד מנחם. "שירים שלי, פיוטים וקצת שירים של אמא שלי. שנינו עושים הכול ביחד. זה נהדר. מחפשים את נקודת החיבור וגם מוצאים אותה. במופעים האלה, כשיש מוזיקה אנדלוסית, אין לי מה לעשות עם הפסנתר, לכן אני מנגן בס ומרגיש שאני הבסיסט של אום כולתום", הוא צוחק.

הורוביץ (49), נשוי לתמר גלעדי ואב לשלושה ילדיהם: ניר (22) ממשיך את הכישרון המוזיקלי, מפיק מוזיקלי מבוקש בתחום האינדי. ברזומה שלו נמצאות בינתיים גל דה-פז ותמר רדא (בת דודה של אסתר רדא) שמאוד מצליחות לאחרונה; איה (17), תלמידת כיתה י"ב, "אומנם היא רוקדת, אבל כנראה יהיה לה באמת מקצוע, כך לפחות אנחנו מקווים", ואורי הקטן (9) שמטביע את כישרונו בכדורגל.

תמר גלעדי, רעייתו, מוזיקאית גם היא. הורוביץ כתב לה את רוב השירים באלבום 'האהבה מתה'. היא מלמדת בסמינר הקיבוצים וגם מופיעה עם שירים של חמותה, נעמי שמר. למרות העיסוק המוזיקלי המשותף לכאורה, הזוגיות שלהם נטולת מוזיקה. "בשביל לשמור על החיים ביחד, אנחנו מפרידים את המוזיקה. אחרת זה מאוד קשה", הוא מנמק. "לפעמים ביקורות על המוזיקה עלולות להיכנס לזוגיות. האלבום הקודם שלי יצא ב-2013. תראה איזה נחת לקחתי כדי להוציא האלבום הזה. אם הייתי לוקח על עצמי לכתוב לתמר והייתי מעכב אותה כך, אוהו. לעצמי פחות אכפת", הוא צוחק.

יש בכלל טעם להוציא אלבום? זה הרבה פחות כלכלי מאשר פעם.

"ההחלטה להיות מוזיקאי היא לא כלכלית. אם הייתי רוצה לקחת את הכישורים שיש לי ולעשות איתם פעולה כלכלית, כנראה מראש לא הייתי בוחר בתעשיית המוזיקה", הוא שוב צוחק. "יכול להיות שיפסיקו להוציא אלבומים. אבל אני כמו במאי קולנוע. אפשר להגיד לו שהעולם עבר לקליפים וכבר אין פיצ'רים, אבל הוא עדיין אוהב לעשות סרטים. כך גם אני. אני לא אוהב לעשות רק שיר אחד, אלא אוסף של שירים שמדברים זה עם זה ויש להם התחלה, אמצע וסוף. האם לאדם הממוצע יש שעה פנויה כדי להקשיב לזה? יכול להיות שפחות. אבל אלבום הוא סוג של מסע מוזיקלי, ואני לא רוצה להפסיק ליצור את המסעות האלה. במהלך העבודה על אלבום, אני כותב 50 או 60 שירים ובסוף מכניס 10 או 11. אני רגיל לעבוד כך, כמו שיש סופרים מבוגרים שמתעקשים להמשיך לכתוב בעט".