"האסונות שהיו לנו יצאו מכל פרופורציה"

לווייתו של שלומי מרק, בנו של הרב מיכי מרק הי"ד וחתנו של אליהו בן עמי הי"ד, הובילה את תושבי עתניאל לבית העלמין בפעם ה-15.

רבקי גולדפינגר , כ"ח באדר ב תשע"ט

ילדי משפחת מרק בלוויית האב (שלומי ז"ל עומד משמאל)
ילדי משפחת מרק בלוויית האב (שלומי ז"ל עומד משמאל)
צילום: הלל מאיר, TPS

השמיים בהר המנוחות בצוהרי יום שני השבוע היו קודרים במיוחד. אלפי בני אדם הצטופפו בבית ההספדים, מבקשים לחלוק כבוד אחרון לשלומי מרק בן ה-29, שהלך לעולמו בדמי ימיו. חברים, שכנים ליישוב, בני המשפחה וסתם אנשים ששמעו על המקרה וכאבו את הטרגדיה, הגיעו בהמוניהם ללוותו בדרכו האחרונה.

בית ההספדים היה צר מלהכיל את האלפים שהתקבצו סביב, ויבבות קורעות לב פילחו שוב ושוב את האולם. "זו הייתה הלוויה העצובה בחיי", משתף ח"כ יהודה גליק, תושב עתניאל וחבר משפחה קרוב. "הייתי בחיי בלוויות. הייתי בלוויה של אשתי יפי ולצערי בעוד לא מעט לוויות, אבל אני חושב שהלוויה הזאת הייתה הכי עצובה. כל חמישה עשר הרוגי עתניאל ישבו על הכתפיים שלי. אבל דווקא משפחת מרק הנפלאה היא זאת שחיזקה ועודדה אותנו".

שלומי מרק ז"ל הוא הבכור מתוך עשרה ילדי משפחת מרק מהיישוב עתניאל. אביו, הרב מיכי, שניהל את ישיבת ההסדר בעתניאל, נהרג בפיגוע ירי בציר 60 לפני כמעט שלוש שנים. באותו אירוע נפגעה אמו חווי באורח קשה בראשה, ומאז היא בהליך שיקום לא פשוט. מאותו יום נטל שלומי את מושכות המשפחה ושימש כתף ומשענת לאחיו ואחיותיו. בכתבה שנעשתה על בני משפחת מרק לאחר שאיבדו את אביהם בתוכנית 'זמן אמת' בתאגיד השידור כאן, שיתף שלומי ז"ל בחיים אחרי הפיגוע: "כאח בכור אני מרגיש המון המון אחריות כלפי שאר האחים. זה להיות שם תמיד. יש לך ילדים, יש לך אחים, יש לך משפחה ויש לך תפקיד".

כחלק מלקיחת האחריות החליט שלומי לסיים את שירותו הצבאי, למרות העתיד המזהיר שחזו לו בצבא, כדי לסייע בטיפול במשפחתו. בני הזוג שלומי ויסכה מרק התגוררו ביישוב עתניאל. שלומי עבד בתפקיד רגיש במשרד ראש הממשלה. בליל שבת האחרון, בדרכו לעבודה, אירעה התאונה במחלף קריית גת. שלומי התנגש במעקה הבטיחות מסיבה שאינה ברורה ונפצע אנושות. כעבור יומיים הלך לעולמו.

עמוד השדרה של המשפחה

ההיכרות של יהודה גליק עם משפחת מרק היא ארוכת שנים. "הייתי חברותא של האבא, הרב מיכי, בישיבת ההסדר בגוש. בהמשך היינו שכנים במשך 22 שנים של משפחת מרק. בית ליד בית. בחברות מאוד קרובה, יומיומית. אחרי הרצח של מיכי, באופן טבעי ילדי מרק התכנסו בתוך עצמם, וגם אני הייתי בשנים האחרונות בעניינים שלי, כידוע. ואז הגיע הבום הזה עם הבשורה הקשה על שלומי. והבום הזה הוא מאוד קשה וכואב, כי שלומי מצד אחד היה הבחור הכי שקט מכולם, אבל מצד שני בחור שהיה עמוד השדרה של הבית. הוא ניהל את העניינים הכספיים אבל בעיקר היה עמוד השדרה של המשפחה, גם לאמא, גם לאחים הנשואים וגם לילדים הצעירים".

שלומי ז"ל הותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. הקטן מביניהם, גבריאל, הוא תינוק בן שלושה חודשים. אלמנתו יסכה גם היא בת שכולה. אביה, אליהו בן עמי, נרצח באירוע טרור לפני כשני עשורים. "שלומי היה עמוד השדרה גם של החותנת שלו, מזל בן עמי, שבעלה אליהו נרצח בפיגוע. ועכשיו גם החתן האהוב שלה איננו. המכה הזאת היא ערעור מאוד דרמטי, כי גם מיכי היה עמוד שדרה מאוד משמעותי לכל המשפחה, ותפס אותם ביד רמה, ואחר כך שלומי נכנס לנעליים שלו. פחות משלוש שנים עברו, הם ניסו להתייצב ולחזור לרוטינה של החיים, והנה נפלה עליהם המכה הזאת. יש כאן אינסוף התמודדויות במשפחה ועמוד השדרה הלך".

איך מוצאים נחמה?

"הייתי פעם בניחום אבלים של אדם שנהרג, והגיע הרב חיים דרוקמן לנחם. כשאמרו לו 'תראה, יש יתומים', הוא אמר: 'ברוך ה' שיש ילדים. הנחמה היא הילדים'. האובדן שובר אותך לגמרי, אני אומר את זה גם כמי שהיה תקופה מסוימת אלמן בעצמו - ומה שנותן לך כוח אלו הילדים שצומחים וגדלים. המשפחה תומכת זה בזה, ויבואו בעזרת ה' חיים חדשים, והחיים ינצחו הכול".

ח"כ גליק מסביר כי "הלוויה הייתה כל כך עצובה, כי בשבילנו תושבי עתניאל זו לא הייתה הלוויה רק של שלומי. התחושה היא שעוד פעם אנחנו באותו מסלול מוכר. כבר לא מאמינים לאמירות שהוא יהיה האחרון. לא יודעים מאיפה זה בא לנו. הבת שלי אמרה לי: 'אבא, בטוח שליישוב שלנו יש קללה'. התחושה היא של שבר. בערב היה מפגש של כל החברים, והרב רא"ם אמר למשתתפים: 'אל תצפו ממני לתשובות'. ובאמת, האסונות שהיו לנו ביישוב יצאו מכל פרופורציה. אני לא מאמין שיש עוד יישוב שחטף כל כך הרבה".

אתה מזהה איבוד אמונה בקרב התושבים בעקבות זאת?

"מי שאין לו עכשיו כעס כלפי הקב"ה הוא הלא נורמלי. אמרתי לרב רא"ם באותו מפגש: אנחנו כבר לא מוכנים לידום. בלוויה שירה מרק, הבת, הספידה ואמרה שאתה כועס על מי שאתה אוהב. זו אמירה מאוד עוצמתית. אנחנו אוהבים את הקב"ה, אנחנו בעלי אמונה חזקה, אבל עכשיו יש עצבות, יש כאב וסימני שאלה כלפי שמיים".

מה ענית לבת שלך, שדיברה על הקללה שרובצת על היישוב?

"לא צריך לענות לכל טענה. להפך, צריך לתת למילים להדהד. זו אמירה חזקה. אנחנו יותר מתמקדים ומדברים על איך מתמודדים, ועל הזכות שלנו לחיות כאן בארץ ישראל ובדור שבו העסק מתפתח".

לא נראה אותך אורז מזוודות ועוזב?

"אני באופן אישי עוד לא יודע איפה אני הולך לקבוע את ביתי החדש אחרי שהתחתנתי. אנחנו על מזוודות. אבל השאלה היכן אגור לא קשורה בשום אופן לעניין הקהילתי. אין ספק שהאסון של מרק הוא שבר, הוא מנער. אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח כאילו לא קרה כלום. כרגע, מה שיש לי זה לחבק את הילדים, לייצב ולדעת שאפשר להמשיך קדימה. כרגע אנחנו בשלב הבכי. אנחנו לא מחפשים דרכים לטייח. מי שמאמין – לא מטייח. לכן אנחנו בוכים, ולא מחפשים איך לטייח ולומר שהכול טוב. בסופו של דבר אנחנו חזקים ונתגבר, אבל עכשיו אנחנו בימים קשים".

"האנשים הכי חזקים בעולם"

הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל, הוא דודו של שלומי מרק. רעייתו יוכי קלמנזון היא אחותו של הרב מיכי הי"ד. הרב קלמנזון משתף בקושי הנורא בקבלת הבשורה בשנית: "בחיי הודעתי לדאבוני למשפחות רבות על אובדן יקיריהן. היה לי פעם מקרה שאמא הגיבה על נפילת בנה החייל באופן מאוד חריג וקשה. אמרתי לעצמי שאי אפשר לשפוט אותה, אבל תהיתי ממה זה נובע. אחר כך בשיחות איתה התברר שכמה חודשים קודם לכן היא איבדה עוד בן משפחה מהמעגל הקרוב. לפחות במשקפיים שלי, הכאב גדול מנשוא", הוא משתף. "הייתי ביחסים מאוד קרובים עם שלומי. במיוחד בשנים האחרונות אחרי הרצח של הרב מיכי, כשהוא צמח להיות מנהיג המשפחה. זה מעמד מחייב ושלומי בהחלט היה ראוי למעמד הזה".

הרב קלמנזון מתאר בהערכה גלויה את אחיינו. "הוא היה נפיל. נפיל פיזית, חסון, אחד האנשים החזקים במרחב, וגם נפיל מבחינה נפשית ורוחנית. הוא סיים בהצטיינות קורס קצינים וקיבל מהרמטכ"ל מצטיין קורס. אחר כך סיים בהצטיינות קורס מ"פ. תלמיד חכם. מ"פ עם פאות לא קטנות. תמיד בשמחה, בחיוך, אוהב חיים. לא הרבה לדבר, אבל כשדיבר כולם האזינו לו. הייתה לו נוכחות בולטת. עכשיו עם הכאב שקיים, אני יותר דואג מאשר כואב. ההתמודדות מתחילה באמת אחרי השבעה, עם החיים עצמם. אשתו יסכה אישה נפלאה, חזקה, חכמה, בריאה בנפשה - אבל היא צריכה לגדל לבדה שלושה קטנטנים, וסיפור השכול שלה הוא לבדו קשה. אני זה שהודעתי להם בבית החולים, לה, לאחותה ולאמה, שאבא שלהם נפטר על שולחן חדר הטראומה. אחרי שנים, כשהיא נישאה לשלומי, היא נהגה לומר על חמיה שהוא מהווה בשבילה את דמות האב שהיה חסר לה. ואז הוא נרצח, ועכשיו גם הלך בעלה. היא הכי חזקה בעולם, אבל כמה מכות אדם יכול לקבל?

"בלוויה היה רגע קשה במיוחד כשראיתי את הבן של שלומי, עדי בן החמש, רוכן, נשכב ומלטף את אבא שלו. ניגשתי אליו ושאלתי מה הוא חושב, והילד המתוק הזה ענה לי: 'אני לא יודע בדיוק מה לחשוב'. ילד בן חמש. אני דומע גם עכשיו כשאני מספר את זה. אבל החיים חזקים. התושבים כאן הם אנשים חזקים ועוצמתיים".

כרב, מה אתה משיב כששואלים אותך איפה אלוקים הטוב והחנון?

"אענה בחצי ציניות: יש רבנים גדולים שיודעים להסביר את הקב"ה, אני לעומת זאת שייך לרבנים היותר קטנים, שלא יודעים להסביר את ריבונו של עולם. אין לי שום הסבר. יש לי אפילו שאלות קצת תקיפות אליו. המשפחה היא משפחה מאמינה. אחד הדברים שהאלמנה אמרה בהלוויה היה מאוד חד משמעי. היא אמרה: 'אני יודעת שעם הניסיון הזה הקב"ה ייתן לי כוח. אני מאמינה באמונה שלמה שלא תיתן לי את הניסיון הזה בלי לתת לי כוח'.

"כולנו שרדנו מכות קשות ונשרוד גם את זו. אין לי ספק ביסודות האיתנים של האנשים כאן. פחדים יש, אבל לא ספקות. בנפש יש פחדים אבל גם מקום לחוסן, ולאמונה ולידיעה שהאנשים כאן הם הכי חזקים בעולם ובעזרת ה' יעמדו בזה. אני מאמין שאנחנו, בחסדי ה', חזקים. להגיד שאין נדודי שינה ואין לפעמים מורך לב? יש לפעמים. כרגע אנחנו יושבים שבעה בעתניאל בבית שנבנה בדיוק עכשיו. אנחנו בונים כאן, וגם יולדים ומביאים חיים חדשים לעולם. ומתפללים יותר. ונאחזים בחיים. זה יישוב נפלא, שמח, חברותי, ערכי, המקום הכי נפלא בעולם. מי שרוצה חיים של תורה, של חברה, של בניין, של אמונה – שיגיע לכאן".

"שני מלאכים שהצילו אותנו"

יהודה פרץ, חברו של שלומי שנולד וגדל בעתניאל, מתמודד גם הוא עם הבשורה הקשה. פרץ צעיר בשנה משלומי. הקשר בין השניים החל בעקבות לימוד משותף. "לפני ארבע שנים אבא שלו, מיכי, הציע לי ללמוד בחבורה את הספר 'אוצרות חיים' של רבי חיים ויטל על קבלת האר"י. דרך החברותא מאוד התחברנו. היינו לומדים ומדברים. מצד אחד היה לשלומי צד של אבא שלו, של המון עומק, ידע, דיוק וראייה צלולה ויפה על העולם. מצד שני, כמו חווי, אמא שלו, היה בו מין שקט, רוגע ועמידה איתנה.

"ארבעה חודשים אחרי הרצח של דפנה מאיר הי"ד, שהייתה שכנה שלי מהבית ממול, אמא שלי רבקה פרץ נהרגה בתאונת דרכים. היא נהרגה ביום חמישי בלילה, כך שיצא שהתעסקנו עם כל הנושא של להודיע למשפחה וליישוב ממש לאורך הלילה. אני זוכר את עצמי נכנס למיטה בשעה 5:55 כדי לישון. ישנתי חמש דקות והתעוררתי בבהלה. נזכרתי שעוד צריך לארגן הסעות למשפחה הרחוקה, לדאוג לכיסאות, קניות ועוד. אמרתי לעצמי שזה לא בסדר שהשארתי את אבא שלי לתכנן הכול לבד וירדתי למטה לסלון. חמש דקות אחר כך, אני זוכר את זה כמו אתמול, הייתה דפיקה בדלת. מיכי ושלומי הגיעו. מיכי התחיל להתעסק בהזמנות של ההסעות, ושלומי איתו יחד בכל מה שקשור להכנות. מבחינתי, הם היו שני מלאכים שהצילו אותנו ברגעים הכי קשים של החיים".

פטירתה של אמו, הוא אומר, הייתה קשה גם לתושבי היישוב. "אמא הייתה מורה ודמות משמעותית בחיי הנוער והיישוב, כך שזאת הייתה מכה מאוד קשה. כשזה הגיע לרצח של מיכי מרק, זה כבר הרגיש קצת כמו שותפות גורל. שלומי ואני היינו מספרים בדיחות שחורות של 'מעניין מי הבא בתור'. בנוסף לכך, שנינו בכורים במשפחה כך שזה העצים את החיבור בינינו. וכשהוא עזב את הצבא והיה יותר זמין ביישוב היינו מתראים יותר בשבתות וסתם ככה".

בליל שבת האחרון, פרץ לא ראה את שלומי בבית הכנסת וחש בחסרונו. "הוא היה חסר לי, ובשבת בבוקר שמעתי על תאונת הדרכים הקטלנית ושהמצב אצלו על הפנים. אדם שאתה מדבר איתו וחושב על חברותא איתו גם בגיל 60 פתאום נעלם. האובדן הוא עצום והחסר שלו כבר כל כך גדול".

מה עושה לך האובדן, שאתה נאלץ להתמודד איתו פעם אחר פעם?

"מי שחווה מוות חד פעמי בחיים שלו, מיד עולות אצלו תחושות של 'למה זה קורה לי'. אבל אצלי, אולי בגלל שאני נתקל לצערי בלא מעט מקרים, אני חושב שיש הכרה עד כמה החיים הם שבירים, וזו כבר לא טענה כלפי שמיים. אני משתדל כמה שיותר להיזהר ולנהוג בזהירות, אבל אני יודע שהמוות נמצא בפתח, לא משקר לעצמי שנחיה לנצח. זה לא ממקום קהה כלפי המוות אלא מהבנה שהוא חלק ממארג החיים. אני חי את החיים בהמון שמחה ומודה על היומיום".

ומול הקב"ה?

"אני חושב שזה יצר אמונה יותר בוגרת. אני לא שופט אחרים חלילה, אבל אני לא עומד מול הקב"ה בתביעות. ה' מנהל את העולם וקובע את הוויית העולם בדרכו. כשחווים מוות בודד אתה מעודד את עצמך ומתנחם ומנסה להשתקם. אבל כשאתה חווה מוות של אנשים קרובים פעם אחרי פעם – זה מנער אותך מכל אשליה שאנחנו פה לנצח ומוביל אותך לחיים מכוונים יותר, לחיים עם ערך ועשיית חסד וטוב".