מי הוביל את החקיקה הדתית?

א. התנועה הציונית

המאבק על דמותו וצביונו של הבית הלאומי התחיל כבר בראשיתה של התנועה הציונית. כדי ליצור אחדות בין הכוחות השונים בקונגרס – אמר הרצל את המשפט המפורסם: הציונות, דבר אין לה עם הדת. כוונתו היתה לנטרל את ה"מוקש" של התנגשות דתיים-חילוניים, שגרם לחיכוכים בלתי פוסקים בכל הקהילות באירופה כבר מראשית המאה ה-יט, והלך והתגבר עם השנים.

אלא שהיו כוחות חזקים שדרשו הגדרה תרבותית למדינה שעתידה לקום בארץ-ישראל. היתה זו בעיקר ה"פרקציה הדמוקרטית", בהנהגתם של אחד-העם, בובר, וייצמן ועוד, שדרשה להרחיב את פעילות הקונגרס שעסק עד אז רק במגעים מדיניים, ליצירת תרבות ייחודית שתוביל את העם היהודי לחידוש ארצו, שלא על בסיס דתי. הנציגים הדתיים בקונגרס שהיו מוכנים לשיתוף פעולה עם החילונים, על בסיס המשותף בלבד, התנגדו ל'תרבות' במובנה החילוני.

בקונגרסים הראשונים – הדף הרצל את הנסיונות לעסוק בשאלת ה"קולטורה" [=תרבות] כלומר, מה תהיה התרבות השוררת במדינת היהודים שאותה חזה. אלא שבקונגרס החמישי גברה ידם של מצדדי ה"קולטורה" להעביר החלטה בדבר הקצאת תקציבים ופעילות לטובת אופיה התרבותי של המדינה שתקום. כתגובה התארגנו (תרס"ב, 1902) הנציגים הדתיים בקונגרס בסיעה לעצמה שנקראה "מזרחי", בראשותו של הרב ריינס (שהיתה המשך לתנועה באותו שם שהקים הרב מוהליבר במסגרת חובבי-ציון, בשנת תרנ"ג 1893, מחמת סיבות דומות).

לאחר הקונגרס העשירי (1911), שהחליט להעביר כסף לפעולות תרבות וחינוך חילוניים, היו צירים של המזרחי שפרשו מהקונגרס לגמרי, ובכך הצטרפו לקבוצות חרדיות רבות שמלכתחילה לא הצטרפו לארגון שבראשו מנהיג חילוני. "אגודת ישראל" שהוקמה בשנת תרע"ב (1912), היתה לגוף המאורגן החרדי הגדול שנוסד על מנת לתת מענה לתנועה הציונית, בייחוד לאחר שזו אפיינה עצמה בנושאת תרבות חילונית. מכאן ואילך התקבע פיצול היהדות שומרת המצוות לשנים: הפועלים מבפנים לשינוי ותיקון, והעומדים מבחוץ ומתנגדים למהלכים בעייתיים.

ב. עמדתו של הראי"ה

גם בארץ נחלקו הדעות בין מנהיגי הישוב הישן והציונות הדתית. אולם גם אלו שתמכו בעשיה משותפת, ובראשם הראי"ה קוק, לא חדלו מלהיאבק על אופיה של התנועה הציונית ושל ההתיישבות בארץ. הראי"ה לחם כל שנותיו כדי שעל אדמות הקק"ל – הגורם הראשי וכמעט הבלעדי ליישוב הארץ – תשמר ההלכה בפרהסיא. מושג הפרהסיא כלל לדעתו גם את חדר האוכל הקיבוצי, שהיה עליו להיות כשר ! לכן השתדל בכל דרך שעמדה לרשותו לדאוג לכך, ואף לכפות את המתיישבים – שחלקם היו אנטי-דתיים – לשמור את ההלכה בפרהסיא. לבסוף הצליח במאבקו, ובשטרות החכירה של הקק"ל נכתב שהמתיישבים מתחייבים להיזהר מחילול שבת וחג. אמנם סעיף זה לא נכפה בפועל ע"י קק"ל, אך גם המשמעות ההצהרתית שלו אינה מבוטלת כלל ועיקר. הוא דרש ממשקים לשמור שבת וכשרות כדי שהרבנות תיתן הכשר לתוצרת שלהם, וכשבתל-עדשים חיללו שבת בפרהסיא בחליבת-פרות, פרסמה הרבנות (סיון תרצ"ב) "אזהרה גדולה" ובה "מודיעים בזה לכל תושבי עיה"ק שאסור לכל בר ישראל לקנות חלב, גבינה, חמאה ושארי תוצרת החלב מחברת תנובה ירושלים" שקבלה את התוצרת שלהם, בניגוד לעמדת הרה"ר.

הראי"ה עמל הרבה להכנסת סעיף לחוזה החכירה של הקק"ל, הקובע כי החוכרים מתחייבים שלא לחלל שבת בפרהסיה. כך אכן נקבע בסעיף מיוחד "שביתה מעבודות בנין ומלאכה בשדה ובכרם ובמפעלי תעשיה ומסחר" (ראה בספרי "להכות שורש", בייחוד הפרקים ד-ח).

הוא התאמץ במשך שנת תרפ"ג (1923) להכניס את "חוקת השבת" בעיר המתהווה תל אביב, עד שמאמציו הוכתרו בהצלחה (אוצרות הראי"ה, ד, 185).

הקבוצה האנטי-דתית התנגדה לפעילות זו, ולכן אפילו למחרת פטירתו היה מי שכתב "צבור הפועלים – גם אם לא יוכל להתעלם מצדדי הכפיה שנהגו בו בענייני אמונה – ישמרו לטובה את זכר האיש שידע בשדה ההסתכלות שלו למצוא את צד הקדושה במעשי הפועלים" (בטאון הפועלים 'דבר', ד' אלול תרצ"ה).

ככלל, גם ארגונים שהדת היתה רחוקה מסדר היום שלהם, הבינו שכדי ליצור שותפות עשייה עם הציבור הדתי בארץ – יצטרכו לשמור על חלק מסוים ממצוות לא-תעשה: שבת, יום-טוב וחמץ. כך הסכימה הסתדרות העובדים להכנסת כללי-התנהגות אלה לספר החוקים שלה, כשרצתה להכניס תחת כנפיה את הפועל-המזרחי, בשנת תרפ"ח. הסכם זה נחתם בפיקוחו של הראי"ה, והוא עומד בעינו עד היום הזה.

ג. לאחר קום המדינה

הממשלה הראשונה בישראל קבלה החלטה לשמור את הסטטוס-קוו שנהג בימי המנדט הבריטי, בסמכויות ביה"ד הרבני לשיפוט בענייני המעמד האישי, וכן בשמירת השבת הכשרות והחינוך [שהתקיימה בו מערכת עצמאית לציבור הדתי]. במועצת המדינה הזמנית התקבלה פקודת ימי המנוחה הכוללת את השבתות ומועדי ישראל.

הנושא הדתי לא ירד מסדר היום, חוק "מיהו יהודי" גרם סערה גדולה בארץ ובעולם, ובשנת תשי"ח (1958) פרשה המפד"ל מהממשלה. המאבק שהתחולל בארץ ובחו"ל נרגע רק שנתים לאחר מכן כשהורכבה ממשלה חדשה, ושר הפנים משה חיים שפירא (הפועל המזרחי) ביטל את הנחיות קודמו בתפקיד, לרשום יהודי גם מי שאמו אינה יהודיה. דוגמה נוספת למתחים סביב שאלות-דת, היא נפילתה של ממשלת רבין בשנת תשל"ו (1976), בגלל חילול השבת בהגעת מטוסי הF-15 ארצה.

כפי שהבאתי לעיל, היו שראו בחקיקה הדתית דרך ליצור שותפות בין הדתיים לחילוניים, ותו לא. כך בעיקר סברו ראשי הציבור החילוני, כשניהלו מגעים בנושאים אלה עם המפלגות הדתיות.

אך רבים מאוד במחנה הדתי סברו שהחובה שהמדינה תתנהל לפי התורה, היא מטרה רוחנית קיומית ראשונה במעלה. זו הערבות ההדדית שנצטווינו עליה טרם הכניסה לארץ, ועליה נכרתה הברית בהר גריזים ועיבל. אותה ברית שקיומה מחזק את ישיבתנו בארץ, והפרתה הרת-אסון "פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעשות... גפרית ומלח שרפה כל ארצה...על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם".

לא ייפלא, כי האישים שעסקו בחקיקה דתית ראו עצמם כמגיני האומה ומציליה. לא אחת התבטאו לאור פסוקי התורה, כי אם לא ישמרו את החוקים התורניים – אין טעם ליישוב הארץ, הארץ תקיא אותנו וכדומה.

תפיסה זו היתה נר לרגליו של הראי"ה, במאבקים רבים ועצומים שניהל כל ימי חייו, לשמירת ההלכה בהתיישבות המתחדשת, וכפי שהבאתי לעיל.

את פעולתו המשיך ארגון "חבר הרבנים שעל יד הסתדרות הפועל המזרחי (!)" שהוקם סמוך לתקומתה של מדינת ישראל, אשר נטל על שכמו את המשימה הגדולה של יצירת פסקי-הלכה לשאלות מדינה. נקודת המוצא היתה שמדינה יהודית צריכה להתנהל על פי התורה, וודאי לא בניגוד לחוקיה. בכנסים של חבר הרבנים היה תלוי שלט גדול מעל בימת הכבוד "להשלטת התורה במדינת ישראל". הרב שאול ישראלי, שעלה ארצה ע"י סרטיפיקט מהראי"ה, ואשר למד אצלו בשנותיו האחרונות, הקים וערך את קבצי התורה והמדינה, בהם התלבנו סוגיות רבות בנושאים אלה, וכרכיו מהווים עד תשתית לדיון בנושאי הלכה ומדינה. חבר הרבנים ראה עצמו כעוזר וכיוזם לצד הרבנות הראשית לישראל. היה זה גוף לא רשמי שפעל וקידם הרבה מאוד את החקיקה בנושאים הלכתיים.

היזמות לחקיקה דתית לא היו רק נחלתם של רבנים. פרופסור זאב פלק הציע בשנת תש"ח חוקה למדינת ישראל שהוקמה זה עתה ולפיה המדינה היהודית תהיה מדינת התורה, חוקי התורה הם חוקי המדינה (חוקה לישראל – דת ומדינה, ז. ורהפטיג, 63, הוצאת "מסילות"). זו היתה גם עמדתה של החזית הדתית המאוחדת בכנסת הראשונה, בשנת תש"י (1950, ורהפטיג, שם 85).

לעתים היה צורך להתפשר ולקבל חוק לשמירה חלקית של ההלכה. כבר בזמן הקמת המשלה הראשונה עלתה הדרישה לחוק שבת, ע"י חברי-הכנסת ורהפטיג פנקס ושפירא, בנוסף לחוק שעות עבודה ומנוחה. על אף הבטחות של הגורמים החילוניים – היתה סחבת בטיפול בדרישה. בשנת 1955 היה זה בן גוריון שיזם יחד עם ישראל גלילי את חוק מנוחת שבת, כנציגי מפלגת פועלים גדולה. למרות זאת, לא חלה התקדמות. בשנת תשכ"ד 1964, ניסה ורהפטיג לחוקק את החוק, ובו גם איסור תחבורה ציבורית בשבת.

אז התעוררה שאלת הויתורים במלוא עוזה. רבני חיפה ובראשם רב העיר, הרב יהושע קניאל, טענו בלהט שאין לחוקק חוק איסור תחבורה שלא יכלול עיר בישראל, ויהפוך אותה ל"עיר הנדחת", כלשונם. רבנים אחרים, ובהם הרב ישראלי, צדדו בחוק זה למרות חלקיותו. (ראה ספר עמוד הימיני, הרב ישראלי, סימן יא).

ה. שיטת הרב צבי יהודה

יש המצטטים את הרצי"ה שאמר בכנס גדול שהתקיים בשנת תשכ"א, להגנת הרבנות-הראשית מפני ניסיונות התערבות מבחוץ בפסיקותיה ובהרכב חבריה: אם זה יהיה רצוי או מופתע לכם, הייתי חבר לועד נגד כפיה דתית. אמרתי לאותם ידידים כי מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם של חרדי של כפיה פרטית. ח"ו. אכן לא פחות מזה יש לעמוד נגד כפיה אנטי-דתית (לנתיבות ישראל, א, רלט). כשהועד ההוא הפך להיות בעד כפייה אנטי-דתית, הרצי"ה פרש ממנו (משמיע-ישועה 221) . מכאן מסיקים רבים שהיה נגד חקיקה דתית.

אלא שבסימפוזיון בו היה שותף, נשאל ע"י אחד המשתתפים, כיצד הדתיים, שהם מיעוט, כופים דעתם על הרוב? הרצי"ה השיב בשאלה – "חוקי הכנסת מחייבים אתכם או לא? הכנסת לא קובעת הלכה אבל היא קובעת סדרי-ציבור. התנפלויות וזריקת אבנים אינן מדרך התורה... עם זאת יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר... בכל צבור יש חילוקי דעות, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור, ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה ומכריעה על פי רוב ומיעוט. מתוך כך השגנו כמה דברים, בודאי שאין זה מספק אותנו ואנו מקוים שמתוך סבלנות נשיג יותר. אתם קוראים לזה 'כפיה דתית', אבל זאת החלטה של הכנסת ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו" (שיחות הרצי"ה, צבא וישיבה, תשכ"ח).

נראה שאצל רבים התחלפה התנגדות לכפייה דתית, שפירושה התערבות בחיי הפרט והפעלת כח כדי שיקיים מצוות, בהתנגדות לחקיקה דתית.

מדינת-ישראל היא מדינת העם היהודי, ועליה לבטא במרחב הציבורי את ערכיו המהותיים ביותר. אין אפשרות ניטרלית – או שהמרחב הציבורי ייראה ככל העמים, או שיבטא את ערכיה של מדינת היהודים. זהו עניין קיומי לעצם חיינו כאן. לכן, על התחבורה הציבורית, בתי-העסק, בתי-החרושת ומשרדי-הממשלה – לשבות בשבת. במאמרו "קול דודי דופק" (איש האמונה, עמ' 79) כתב הרב סולובייצ'יק: יש לי תמיד רגש מיוחד של סיפוק-נפש, בשעה שאני קורא בעיתון, שתגובת מדינת-ישראל אינה ידועה כעת, כי שבת היום והמשרדים סגורים...קול דודי דופק!" מדובר בעניינים הנוגעים למדינת ישראל, ואשר אויביה כבר הביעו דעתם. שלא כמי שסוברים שתגובה לתקשורת הינה פיקוח נפש ו"מתירים" עבורו חילול-שבת, הפוגע בעצם מהותה של מדינת-היהודים.

וכאן הבן שואל – איך ניתן ליישב התנהלותו זו של הראי"ה עם מקומות רבים בכתביו, בהם הוא מדבר על תשובה מרצון? הלא תשובת הדור לא תהיה בכפיה, אלא תבוא בארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת (אורות התשובה [אור-עציון] עמ' קנו).

נראה כי אף שהראי"ה סבר שעיקר תשובת הדור תבוא מתוך הבנה ורצון, הוא השתדל מאוד לקדם "חקיקה דתית" בכל מקום שהיה יכול להשפיע עליו, כדי ליצור את הפרהסיא היהודית של המדינה שבדרך. לא מדובר על ניסיון השתלטות, אלא על ההבנה הפשוטה והיסודית כי אין קיום ליהודים במדינתם, אם זו לא תבטא בציבוריות שלה את תורתה הנתונה מסיני. גם מייסדי המדינה הכירו בצורך ליצירת אחדות בין חלקי העם, ובצורך לצקת תוכן יהודי במדינה, וכך נוסד ה"סטטוס-קוו".

בשנותיה הראשונות של המדינה, המשיכה להיות מיושמת מגמת החקיקה דתית, ושאיפה להתקדם יותר מהסטטוס-קוו הבסיסי, בהתאם להשקפתו של הראי"ה. כך פעלו הרב הרצוג, ולצדו "חבר הרבנים של הפועל-המזרחי".

עם השנים חל כרסום במפעל האבות-המייסדים ע"י מערכת המשפט הישראלית, ובמקביל חל כרסום בתודעת החשיבות של הנושא. המושג "חקיקה דתית" הפך לביטוי שאפילו חלקים בציבור שומרי המצוות מתנערים ממנו, ואף גורסים – בטעות, כפי שהובא לעיל – כי לפי שיטת הרצי"ה ואביו יש להימנע מחקיקה.

ו. כפיה וקירוב

יש הטוענים שכפיה ממאיסה את היהדות. אלא שלפי זה הכפיה ממאיסה גם את הצבא, איכות הסביבה, וכל מה שחשוב לעצם הקיום. בפועל – לא זה המצב. הכל יודעים שבלא חוקים – לא יתקיימו החברה וערכיה, והחוק אינו פוגע בהזדהות הציבור עם הערכים אותם הוא מייצג. הסיבה למתנגדי החקיקה הדתית אינה החקיקה לעצמה, ויש לחפש אותה במקום אחר.

את התורה עצמה קיבלנו בכפיה, כפי שתיארו חז"ל "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח). אך רבים הקשו – לשם מה הכפייה? מאחר וכבר אמרו "נעשה ונשמע"!

מהר"ל מפראג (תפארת ישראל, לב) ענה, שהדברים המהותיים בעולם אינם יכולים להיות תלויים ברצוננו. כיוון שקיום עולם תלוי בתורה – הרי שגם לולא היינו מסכימים היינו מקבלים אותה.

גם האברים החיוניים פועלים בהכרח: הלב, המוח, הריאות, מערכת העיכול – המערכת הלא רצונית. מה שחיוני יותר – לא יכול להיות נתון לבחירתנו.

יחד עם זאת, גם הנושאים ההכרחיים – קיומו של הפרט, קיום האומה, קיום התורה והעולם – הבחירה שלנו ושיתוף הרצון עושים אותם אהובים ומשמחים.