כיסא לאברה

קודם היא סיננה אותי, אחר כך הבהירה שהיא לא מוכנה להיפגש איתי. טלפון או שניים אחר כך אמרה: "בסדר, אבל תצטרכי לקרוא כמה מאמרים. בלי זה אנחנו לא מתראות". רשימת המאמרים שאסתר פולארד נתנה לי הייתה ארוכה ושפתם הייתה אנגלית. כל אחד היה פרק בסיפור חייו של בעלה, יונתן.

עשיתי שיעורי בית ולא האמנתי לעובדות שדיברו אליי מהמסך. עשרה מאמרים שמפרטים את בגידתה של מדינת ישראל בסוכן הישראלי שלה בארצות הברית. העיניים הלכו והתכווצו, הנשימה שלי הפכה כבדה. האם יכול להיות שמדינת ישראל תנהג כך? המדינה האהובה שלי? 15 שנים אחורה, הזמן שבו הסיפור שלנו מתרחש, היו ימים אחרים, טרום התנתקות. הייתי תמימה. כעבור שבוע שוב הרמתי טלפון לאסתר, הפעם בקול מהוסס יותר, ביראת כבוד. הודעתי לה שעמדתי ביעדים, האם אפשר להיפגש?

התשובה הייתה חיובית. עליתי לירושלים באוטובוסים והגעתי לבית ירושלמי עתיק ויפה, בית של חברה של אסתר שנתנה לה חדר להתאכסן בו בעת ביקוריה בישראל. הדלת נפתחה, נשמתי עמוק. "באתי לשמוע על יונתן", אמרתי. התיישבנו, ושאלתי שאלה ראשונה. נסערת, היא הודיעה לי בו במקום שהריאיון מבוטל, שהיא מתחרטת שבכלל הסכימה, שאני צריכה ללכת עכשיו הביתה. לקח לה זמן לתת בי אמון, כך אמרה, אבל הוכחתי שאני כמו כולם, כמו כל העיתונאים שלא אכפת להם מיונתן.

ללכת? באמת? חוסר האונים הביא איתו דמעות, אבל המארחת המקסימה התגלתה כמגשרת. אסתר נרגעה. "הדקות שלפני דלקת נרות, לפני הוספת הקדושה בחיינו, הם הזמן שבו השטן מקטרג ומבלבל. כך קרה גם לנו. אני יודעת שמהשיחה שלנו ייצא משהו טוב", היא אמרה.

אסתר סיפרה על איש שהיה אכפתי ומסור למדינת ישראל, סיכן את הקריירה שלו ואת ראשו כדי להתריע מפני הסכנה שבהתחמשות עיראק. היא סיפרה על הבגידה הגדולה שחווה יונתן כשנזרק מהשגרירות הישראלית בוושינגטון, בגידה ראשונה בשרשרת שקרים, הכפשות, התעלמות של ראשי המדינה, התקשורת, ולבסוף של העם. אסתר, שקשרה את גורלה עם אדם שמאסר העולם שלו לא היה קצוב, סיפרה על תנאי המאסר הקשים, על הצינוק, על שלילת המשקפיים ועל השותפים הקשים שאיתם הוא חולק את התא. היא שקלה את המילים. אמירה לא במקום עלולה להחזיר את בעלה שוב לצינוק. לפתע נשמע צלצול. יונתן על הקו. הוא מתקשר מהכלא. אסתר זינקה על הטלפון, ואפילו הגישה לי את השפופרת, שאשאל, שאקשיב. הוא אמיתי. כך נחשפתי לסיפורו של איש אחד מסור למדינה, שכולנו העלינו לעולה על מזבח האינטרסים בין ישראל למעצמת העל הפטרונית - ארצות הברית.

גיליון 'בשבע' של ערב פסח ההוא עסק בעיקר בפולארד. כתבה אחת תיארה לקוראים את מסע הייסורים שלו, והשנייה הייתה ריאיון מכמיר לב עם אסתר. המאבק למען פולארד, שהחל לבעור כמה חודשים קודם על אש קטנה, הגביר את הלהבות. מי שנאבקו למענו הרגישו שהוא כמו יוסף המודרני, ששוב זרקנו אותו לבור, אבל הפעם אפשר לתקן.

אך המאבק היה מאוחר מדי ומעט מדי. יונתן שוחרר לביתו אחרי 30 שנות כלא. חופש אמיתי יהיה לו רק בעוד שנה וחצי, כשישוחרר מהתנאים המגבילים ויוכל לעלות לישראל. 30 שנה היה יונתן בכלא. שלושה עשורים שלא היו צריכים להיות. אם היינו מגבים אותו אי אז כשנתפס, אם היינו יודעים לומר לנשיא ארצות הברית שהוא שלנו, הכול היה אחרת.

בלי קשרים

בעוד שבוע, כשאשב עם משפחתי לשולחן הסדר, אדבר איתם על עבדות ועל חירות, ויחד נדמיין איך זה להיות ברשותו של מישהו אחר, נתונים לגחמות שלו, לא יודעים מה ילד יום. בשעה שנודה לה' בהתרגשות על שגאלנו וגאל את אבותינו מעבדות לחירות, המחשבות שלי יהיו עם אדם אחד, יהודי, ישראלי, אח ששרוי בחשיכה. אני מתכוונת לאברה מנגיסטו, שמוחזק בידי חמאס כבר ארבע וחצי שנים. את אמו, אגרנש, פגשתי בביתה באשקלון לפני כמה חודשים. אם גרושה ששכלה בן אחד, ובעקבות המוות ההוא איבדה גם את אברה. געגועיו לאחיו טרפו את שפיותו.

אגרנש דיברה איתי באמהרית שוטפת, כואבת, עצובה, אבודה. משפחת מנגיסטו היא לא משפחת שליט. אין לה אזרחות צרפתית ולא כסף לשכור משרד יחסי ציבור. היא חסרה את רשת הקשרים הבסיסית של כל ישראלי ותיק, שמכיר בכירים בצבא, בפוליטיקה או בתקשורת. אברה הוא גם לא חייל. הוא סתם צעיר בן העדה האתיופית שסובל ממחלת נפש. אין למשפחתו תקווה להיאחז בה, אין חבל הצלה.

עיניה של אגרנש נסעו איתי מאשקלון הביתה ולא הרפו כשטיגנתי חביתה לארוחת הערב וכשסיפרתי סיפור לפני השינה. איך אפשר לשתות כוס מים, כשאת לא יודעת מה קורה עם הבן שלך, האם קר לו, האם חם? האם מישהו מנצל את מצבו הנפשי? על מה הוא מניח את ראשו בלילה?

כל כך שמחנו בהשבת גופתו של זכריה באומל, כל כך נשמח בהשבת גופותיהם של יהודה כץ, צבי פלדמן, רון ארד ואלי כהן. חייבים לכפות על חמאס להשיב את גופותיהם של חיילי צה"ל הדר גולדין ושאול אורון. אבל אברה חי וזמנו שאול. על אברה צריך לצאת לרחובות, לקיים תפילה המונית בכותל, להוסיף את שמו בתפילה לשחרור השבויים והנעדרים. לא, לא כדי שהיושב בשמיים יזכור, אלא כדי שאנחנו לא נשכח. צריך לתבוע את שחרורו מכל ממשלה שהולכת ונרקמת. יותר מדי שנים השארנו כיסא ריק בליל הסדר ליונתן פולארד. השנה נשאיר כיסא לאברה, נזכיר את שמו ונחכה לו.

לתגובות: [email protected]