בשבע מהדורה דיגיטלית

עיתונות לא אחראית

הניצחון של נתן זהבי במשפט הדיבה נגד הדס שטייף, מציב רף לא פשוט בנוגע לפרסום ידיעות שעלולות לפגוע בשמו של אדם.

יוני רוטנברג , ו' בניסן תשע"ט

בעקבות הפסיקה זהבי קרא להדיח אותה מגלי צה"ל. הדס שטייף
בעקבות הפסיקה זהבי קרא להדיח אותה מגלי צה"ל. הדס שטייף
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

תביעות דיבה הפכו לאחרונה לטרנד חם, שהתעצם עוד יותר במהלך מערכת הבחירות האחרונה. שעות ספורות אחרי שהוכפשו לדעתם על ידי יריב פוליטי או עיתונאי, מנופפים התובעים באגד עב כרס של דפים, בעיקר לעיני המצלמות. בפועל רוב התביעות לא מתקדמות הלאה, ולאחר שזכו לחשיפה בתקשורת אין בהן יותר חפץ. אולם פסק הדין בתביעת דיבה אחת שהוכרעה בתחילת השבוע בבית משפט השלום בתל אביב היה דווקא חשוב, ויש שיאמרו אפילו דרמטי.

כתבת הפלילים של גלי צה"ל, הדס שטייף, קנתה לה שם כמובילת דעה באשר לפגיעות והטרדות נגד נשים. בעיצומו של קמפיין ה-metoo עלתה שטייף שוב ושוב עם סיפורים על ידוען, פוליטיקאי או איש תקשורת שבשמו נקשרו עדויות על פגיעות מיניות. אחת הפרשיות המרכזיות שפרסמה הייתה רצף של אירועים שבהם היה מעורב לכאורה איש התקשורת נתן זהבי, אשר משדר תוכנית קבועה ברדיו FM103.

הפרסום הראשון של שטייף נגד זהבי היה בחודש נובמבר 2017. בתוכנית 'וילנסקי וברדוגו' בגלי צה"ל סיפרה שטייף כיצד הגיע אליה סיפור מבחורה לגבי הטרדה שעברה על ידי זהבי בבר, לפני 15 שנים. עם הסיפור הזה היא עלתה לשידור כמה פעמים. בהמשך סיפרה שטייף כי הגיעו אליה סיפורים נוספים ממקומות ומזמנים שונים, ומכולם עלו טענות להטרדה מינית ולעבירות מין חמורות יותר. בסך הכול, על פי פסק הדין, פרסמה שטייף 13 פרסומים במדיות השונות נגד זהבי, על עשרה מקרים שונים שבהם לכאורה היה מעורב. זהבי הכחיש את כולם, והגיש נגד שטייף תביעת לשון הרע על סך של 1.8 מיליון שקלים.

השופטת אושרי פרוסט-פרנקל מבית משפט השלום בתל אביב קיבלה את התביעה, וחייבה את שטייף לשלם לזהבי סכום של 390 אלף שקלים. התוצאה הכספית מעניינת אומנם, אולם היא החלק הקטן של הסיפור. החלק החשוב הוא תוכנו של פסק הדין, כמו גם טענות ההגנה של שטייף, אשר מעוררים דיונים חשובים ברובד האתי והמוסרי של מקצוע העיתונות.

התזה המרכזית של השופטת בפסק דינה הציבה את הזכות של זהבי לשם טוב ואת חוק לשון הרע שמגן על זכות זו, אל מול חופש העיתונות והתפקיד החשוב שהיא ממלאת במאבק נגד אלימות מינית. פרוסט-פרנקל הכירה בכך שעיתונאי אינו עורך דין או חוקר משטרה, ועל כן הוא לא מחויב להעמיד ראיות שעומדות ברף הפלילי לפני שהוא מפרסם ידיעה. אך מנגד קבעה השופטת כי עיתונאי חייב לבצע חקירה ובירור של העובדות שהוא מעוניין לפרסם במסגרת של עיתונות אחראית. רק אם העיתונאי עומד בתנאים של פרסום אחראי, קבעה השופטת בפסק הדין, יעמוד לו חופש העיתונות ויגן עליו מפני פגיעתו של חוק לשון הרע.

עוד קבעה השופטת כי על פי חומרת המעשים המתוארים בפרסום תגבר גם החובה לאמת אותם בדרישה וחקירה על מנת לקבל הגנה משפטית. זהבי עצמו בחר שלא להתייחס בהרחבה לפסק הדין, אך בתחנת הרדיו שבה הוא משדר אמר: "בעקבות פסק הדין, אני קורא למפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ להעיף את השטייפית ולרב אלוף כוכבי לסגור את גלי צה"ל".

לוודא עובדות

"הקוד האתי של מועצת העיתונות, ששטייף ככתבת גלי צה"ל כפופה אליו, הוא זה שמגן מפני תביעות לשון הרע", מסביר ד"ר צוריאל ראשי, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מומחה לאתיקה מקצועית וחבר מועצת העיתונות. "הסעיף הראשון בתקנון האתיקה הוא להעביר דיווח מדויק, אחראי והוגן. דיווח כזה עושים על פי שורה של פעולות שהן טכניות, אבל יש בהן מהות. זה יכול להיות הצלבת מקורות או בדיקת אמינות המקור אם על ידי פוליגרף או מסמך כלשהו. זה יכול להיות תיעוד כתוב או מצולם ומוקלט, שיאמת ברמה מסוימת את הדברים".

על פי פסק הדין, שטייף לא עמדה בסטנדרטים הללו. בפרסום הראשון שלה, שטייף לא נפגשה עם המתלוננת פנים אל פנים, לא אימתה את הפרטים מול חברה אחרת שנכחה באירוע והעניקה לזהבי זמן קצר מדי לתגובה, ביחס להתיישנותו של המקרה. בפרסומים אחרים המצב היה גרוע עוד יותר, כאשר שטייף הציגה טענות על ניסיון אונס בלי להביא אפילו עדות קונקרטית מפי מתלוננת. להגנתה טענה שטייף כי היא אינה חוקרת משטרה, וכי סמכה על האינטואיציה רבת השנים שלה ככתבת בתחום.

"אי אפשר לומר שבגלל שאני רק פלטפורמה לפרסום מידע של מתלונן, אני לא מחויב לבדיקת האמת", אומר ראשי בהתייחס לטענתה. "אם היא הייתה באה ואומרת 'פעלתי בצורה הכי מקצועית ועשיתי וידוא של העובדות' ומוכיחה את זה, בית המשפט היה יכול להגן עליה. זה קרה לאילנה דיין בסיפור שפרסמה על סרן ר' שירה בילדה פלשתינית. היא אמרה שתחקרה את כל החיילים ועשתה עבודה מקצועית. סולברג, שהיה אז שופט במחוזי, קיבל את הטענה שלה. פסק הדין חייב אותה על כך שחיברה קטעי ארכיון לא רלוונטיים שיצרו מצג שווא של שמחה על מות הילדה".

למרות שפסק הדין מתח ביקורת חריפה על שטייף וחייב אותה בסכום גדול, מתוך הדיון בראיות ובעדויות עולה תמונה של נורמת התנהגות מינית מאוד של זהבי בשורה של מקרים. זהבי עצמו הודה בקיומם של חלק מהמקרים, רק טען שהם היו בהסכמה או שאין לייחס להם כוונת זדון אלא רק ניסיון ליצירת מגע בהסכמה.

האם לא חלק מתפקידה של התקשורת להוקיע תופעות חברתיות על אף שאין לה את הכלים המשפטיים להרשיע בהן?

"עיתונאים יכולים להציף דברים שהם על סף הפלילי גם אם אי אפשר להוכיח אותם בראיות שיעמדו ברף הפלילי בבית המשפט", משיב ראשי, "אבל צריך להדגיש את זה בפרסום עצמו. הבעיה בפרסומים של שטייף היא לא שהיא התריעה מפני זהבי והתנהגותו, אלא שהיא טפלה עליו אשמות פליליות בלי בירור. היו באותה תקופה פרסומים על עורך באחד העיתונים המרכזיים שהתלוננו עליו על דברים שאינם ברף הפלילי, והיו תלונות על אלכס גלעדי וגבי גזית. אף אחד לא אמר שאסור לדבר בלי להוכיח שנעשה דבר פלילי, אבל צריך להדגיש את זה".

הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני 'צהר', סבור שיש היתר לפרסם כאשר מדובר בדפוס התנהגות פוגעני שחוזר על עצמו, אך צריך לשקול את הדבר למול חומרת ההאשמות: "עקרונית אפשר היה לקבל את הטיעון שהתנהגות סדרתית וחוזרת על עצמה, דפוס התנהגות של אדם מסוים, מצדיקה את הפרסום. אבל מכיוון שמדובר בנושא חמור לשני הצדדים, גם מבחינת הנפגעות - ותמיד הנפגע צריך להיות קודם במערכת השיקולים, אבל יש גם זכויות הפוגע - לכן צריך לעשות את ההגנה על הנפגעות במקסימום האפשרויות של שמירה זכויות הנילון. דווקא אנשים כמוני, שמאוד תומכים בהגנה בלתי מתפשרת על נפגעות ובאמירה שגם באירועים שלא הגיעו לרף הפלילי מותר וחובה לפרסם, מתנגדים מאוד לפרסומים מהסוג הזה. במקרה הזה, לפי מיטב קריאתי, לא נעשה הנדרש כדי לעמוד בהיתר של ההגנה על נפגעות".

רוח התקופה

הרב שרלו מסייג ומזהיר מפני הקצנה אל העבר השני: "אנחנו צריכים להיזהר מאוד מתביעות השתקה. הן יכולות לשמש ככלי בידי בעלי ממון לטרטר את הכתב והמתלוננות, כאשר לתובע לא אכפת אפילו להפסיד, מכיוון שבכך הוא עקר את יכולת ההתמודדות של מבקשי הצדק. לכן באופן עקרוני אני מסכים מאוד שצריך לעצור תביעות השתקה. אבל אין עיקרון שאין לו גבול. כאן נחצו הגבולות הכי אלמנטריים של דרישות ידיעת המקרה".

ראשי, כחבר מועצת העיתונות, חושף כי לאחר תום ההליך המשפטי נגד שטייף, שעתידה עוד לערער על פסק הדין, צפויה גם מועצת העיתונות לדון בשאלות האתיות העולות מהמקרה.

הרובד השני והמשמעותי שפסק הדין נוגע בו הוא המחיר שמוכנים החברה והפרטים שבה לשלם על קידומו של הקמפיין למען נפגעות עברות מין – קמפיין metoo. השופטת פרוסט-פרנקל התייחסה בפסק הדין במילים קצרות להקשר של הפרסומים של שטייף, שנעשו בשיאו של הקמפיין הציבורי. "מצאתי להעיר כי במסגרת פסק הדין לא התעלמתי מכך שהפרסומים נעשו במסגרת רוחו של קמפיין metoo", כתבה פרוסט-פרנקל, "בתקופה זו עולות מעת לעת טענות בדבר מעשה הטרדה מינית או מעשים לא ראויים אחרים, אשר מתייחסים לאירועים שלא הבשילו לכדי חקירה ו/או כתב אישום וממילא שאינם כאלו שהובילו להרשעה, ולעיתים, כמו בענייננו, אף לא הוגשה תלונה בגינם... יש להיזהר פן המסגרת החברתית והתנהלות תקופתית, ככל שתהיה מבורכת, לא תביא לשטף הפוגע וסוחף עמו תוך פגיעה שאינה מוצדקת בשמו של אדם". בהמשך פסק הדין הוסיפה השופטת: "רוח התקופה אינה יכולה לשנות ו/או לעוות בחינת האירועים כאשר לפניי תביעת לשון הרע ויש לבחון את טענות הצדדים בהתאם לחוק איסור לשון הרע".

הרב שרלו, שמעיד על עצמו כמי שעסק רבות בעניין ורואה בקמפיין metoo דבר מבורך, סבור שיש מקום לתת משקל במצבים מסוימים לרוח התקופה. "במבט ראשון, זה נראה כמו מצווה הבאה בעבירה, משום שאתה פוגע בזכות לשם טוב. אך במבט שני, הייתי אומר בצורה יותר מתונה, וכך גם המסקנה שלי, שכאשר נמצאים במצב ספק שקול, אז בהחלט החובה להגן על הנשים והגברים הנפגעים היא פרמטר שיכול להצטרף לספק ולהכריע שמותר לפרסם. במקרה של שטייף כנראה היינו במצב קצה ולא בספק שקול, ולכן אנחנו חוזרים לעמדה שזו מצווה הבאה בעבירה".