בשבע מהדורה דיגיטלית

חשבון נפש מגזרי

הציונות הדתית צריכה לשאול את עצמה האם מדובר במגזר שיש לו קיום פוליטי עצמאי, או שאין יותר מקום למפלגות מגזריות

שלמה פיוטרקובסקי , ז' בניסן תשע"ט

מכה לא פשוטה למגזר. יום הבחירות
מכה לא פשוטה למגזר. יום הבחירות
צילום: פלאש 90

1

את חשבון הנפש האישי נפתלי בנט ואיילת שקד יעשו לבד, אין צורך לערוך אותו בשבילם.

אבל לצד העניין האישי, יש כאן ללא ספק גם עניין מגזרי מאוד משמעותי שצריך לדון בו: שאלת הביטוי הפוליטי של המגזר הדתי-לאומי. אולם כדי למקד את השאלה הזאת צריך קודם כול להסיר מהשולחן כמה רעשי רקע. קודם כול צריך להוריד מעל הפרק את הטענה המטופשת שהיה כאן דרבי בין חרד"לים לליברלים והחרד"לים ניצחו. נכון, לפני הבחירות בהחלט היו מי שניסו להציג כך את הדברים. בלט בהקשר זה במיוחד איש התקשורת חנוך דאום, שלפני כמה שבועות הקדיש את הטור שלו להחלטתו להצביע לימין החדש תחת הכותרת "לדרבי חוקים משלו". אבל דאום כמובן לא היה היחיד. הרבה מאוד עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים התייחסו למהלך הזה של הימין החדש כאל הזדמנות לדרבי שיסמן מחדש את יחסי הכוחות הפנימיים במגזר - מי חזק יותר, החרד"ל או הליברל.

אלא שמי שינסה להציג את האירוע כניצחון החרד"ל על הליברל, ייתקל בקשיים משמעותיים מאוד בדרך. נכון, הנהגת איחוד מפלגות הימין היא חרד"לית מובהקת. מומחי חרד"לים כמו כותב שורות אלו יודעים אומנם להסביר שהבית המגזרי של סמוטריץ' שונה לגמרי מהבית המגזרי של הרב רפי פרץ, אך בסופו של דבר שניהם חרד"לים הארד-קור, לטוב ולרע. שניהם חרד"לים בהשקפת העולם שלהם, באידיאולוגיה שלהם ובאורח החיים שלהם. אבל הרב פרץ וסמוטריץ', עם כל הכבוד והאהבה, הם לא המפלגה. שניהם, באחת ההחלטות האסטרטגיות הכי מוצלחות שהיו במערכת הבחירות הנוכחית, הצליחו לגרום לקהלים רחבים מאוד בציונות הדתית להרגיש שמדובר בבית משותף של הרבה גוונים. ההחלטה להבליט בקמפיין את כל גוני הרשימה הביאה בסופו של יום רבים מאוד להצביע לרשימה, גם מחוגים שאפשר לכנות אותם ליברליים או לייטיים. אין בציונות הדתית חמישה מנדטים חרד"ליים, ספק רב מאוד אם יש שניים וחצי. הרב פרץ וסמוטריץ' הצליחו לרכוש את אמונם של רבים מקרב המיינסטרים המגזרי בואכה המחוזות הליברליים, אבל זה אמון על תנאי. הם הצליחו כי הם הבטיחו לתת בתוך המפלגה מקום אמיתי לכל הקולות הללו, וכעת הם ייבחנו בשאלת הביצוע. האם הם לא יתפתו להפוך את איחוד מפלגות הימין לאיחוד מפלגות החרד"ל, ויידעו לא להזניח בצד הדרך את מי שלא חושב ולא חי בדיוק כמותם?

אבל עם כל הכבוד להישג המסוים של איחוד מפלגות הימין, באוויר מרחף סימן שאלה גדול מאוד על הקיום הפוליטי של הציונות הדתית. רבים הזכירו בחודשים האחרונים, ובהם גם כותב שורות אלו, שהמסגרת הפוליטית הוותיקה ביותר בתנועה הציונית היא תנועת המזרחי, הסבתא רבתא החוקית של הבית היהודי. בשיאיה הגיעה מפלגת הבית של הציונות הדתית עד ל-12 מנדטים, עשירית מחברי הכנסת. זה קרה בזכות חיבורים פוליטיים טובים ובזכות סיטואציות מסוימות, אבל גם באווירה חברתית שונה לגמרי. הציונות הדתית הייתה באותם הימים הרבה יותר "מגזר" ממה שהיא היום. ברבות השנים המגזר התחזק מאוד בזיהוי החברתי שלו מצד אחד, אבל עבר שינוי תודעתי ברמה הפוליטית. ממגזר שעוסק קודם כול בעצמו ופרט לכך בעיקר בזהותה היהודית של המדינה, עבר המגזר לעיסוק פוליטי בכל סוגיות ההנהגה. כיום סוגיות מדיניות וחברתיות מעסיקות את המגזר הרבה יותר, אולי אפילו הרבה יותר. במצב כזה לארגן את המגזר סביב מסגרת פוליטית זה דבר שהוא על סף הבלתי אפשרי. במיוחד לנוכח התחושה שהמגזר יוצר תקרת זכוכית להשפעה שאפשר להשיג על דרכה של המדינה. לכן דווקא ככל שהמגזר מתפתח, מתרחב ומעמיק את השפעתו על החברה הישראלית, כוחו הפוליטי יורד.

אין דוגמה טובה יותר למציאות הזאת מהעובדה שכיום יש בליכוד חמישה ח"כים סרוגים, בדיוק כמספר חברי הכנסת באיחוד מפלגות הימין (אם נניח את בן דהן בצד ולא נשלב אותו באף אחת משתי הספירות), ואם הליכוד יצליח לגרד עוד מנדט המספר הזה יעלה לשישה, עם עמית הלוי שמוצב במקום ה-36 ברשימת הליכוד לכנסת. זו גם התחושה שהובילה להקמת הימין החדש. המהלך עצמו הסתמן ככישלון, אבל התחושה שהובילה למהלך היא בדיוק אותה התחושה - ניסיון לפרוץ את תקרת הזכוכית המגזרית לעבר מעגלים רחבים. מה יקרה בסוף? האם המגזר יצליח להתאושש מהמכה הפוליטית הנוכחית? ברגע זה עדיין מוקדם מאוד לדעת.

2

והמלאכה מרובה

מי שחיכה בקוצר רוח ליום הבחירות בשעה עשר בלילה בתקווה שאז ייגמרו הבחישות, הספינים וכל יתר ה"גועל נפש" שמלווה מערכות בחירות, צפוי להתאכזב מרה. למעשה, שלושת החודשים האחרונים היו רק פרומו לחודש וחצי עד חודשיים הנוראים באמת: התקופה שבין הבחירות ובין הרכבת הממשלה והשבעתה. אם יש תקופה מאוסה במחזור החיים הפוליטי, זו התקופה הזאת. אין תרגיל פוליטי שלא ייעשה בו שימוש בחודשיים הקרובים, לא יהיה ספין שלא יופרח לחלל האוויר התקשורתי בתקופה הזאת. כל הטריקים יהיו כשרים וכל התרגילים יתרחשו בדרך לרגע הנכסף של השבעת הממשלה ה-35 של מדינת ישראל, ממשלת נתניהו החמישית. אם אין לכם כוח לכל זה עדיף שתנתקו כבר עכשיו את ערוצי המידע ותיקחו חודשיים חופש מהאינטרנט, הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות המודפסת (חס וחלילה, חופשה מ'בשבע' אתם לא לוקחים אף פעם).

הנחמה היא בכך שאין שום קשר בין תקופת הרכבת הממשלה ובין מידת היציבות ואיכות הפעולה המשותפת של הקואליציה שמגיעה לאחר מכן. בסופו של דבר גורלה של ממשלת נתניהו ה-35 יוכרע בלשכתו של היועמ"ש מנדלבליט הרבה יותר מאשר בחדרי המשא ומתן הקואליציוני. המשוכה הגבוהה בפני הקואליציה הבאה תגיע עם הגשת כתב האישום נגד נתניהו, בהנחה שכתב אישום שכזה באמת יוגש. כלל לא בטוח שהרעיונות שמופרחים כעת באוויר כדוגמת חוק צרפתי או החייאת חוק החסינות מהעבר, יצליחו באמת לבלום את הגשתו. כאשר כתב האישום יוגש יהיה קשה מאוד להחזיק קואליציה יציבה. כחלון כבר אמר את שלו, ולא בטוח שהוא יהיה היחיד שלא יתאים לו לשבת בקואליציית כתב אישום שכזאת.

העובדה שזו עלולה להיות קדנציה קצרת ימים מחייבת את מפלגות הימין, ובראשן איחוד מפלגות הימין, לתעדף את המשימות לקראת הקדנציה הקרובה הן בתחום המדיני והן בתחום הסדרת היחסים בין מערכת המשפט לדרג הנבחר. לא הכול יקרה בקדנציה הקרובה וחשוב להחליט מה דחוף יותר ומה דחוף פחות, מה אפשר להשיג ומה אפשרי פחות.

ניקח לדוגמה את הנושא השני, הסדרת מערכת היחסים בין מערכת המשפט לדרג הנבחר. בנושא הזה יש שלוש משימות גדולות על הפרק: שינוי שיטת בחירת השופטים, פסקת התגברות מורחבת והסדרת מעמד הייעוץ המשפטי כמייעץ ולא כפוסק אחרון. לא ניתן יהיה להשלים את שלוש המשימות בקדנציה הקרובה, זה פשוט לא יקרה, ולכן צריך במהלך המשא ומתן הקואליציוני להבין מה יהיה קשה אבל אפשרי ומה לא יעבור, ולהעמיד על האפשרי את מלוא כובד המשקל. אם הקדנציה הבאה תסתיים כשאחת משלוש המשימות הללו טופלה באופן מלא הדבר יירשם כהישג, אם לא – אז המשפטנים ימשיכו לשלוט בחיינו ועולם כמנהגו ינהג.

*** הפינה הכלכלית ***

הולכים לקיצוץ

המשימה הכי מורכבת בחלקה הראשון של הקדנציה הקרובה תהיה ייצוב פיסקלי של מדינת ישראל. זה יהיה קשה, וכל מי שייכנס למשרד האוצר ישלם על הקדנציה הזאת מחיר פוליטי אישי כבד מאוד. כבר כעת ברור שהממשלה הבאה תצטרך לבצע קיצוץ רוחבי משמעותי לטובת יישום ההסכם בנוגע לשכר השוטרים והסוהרים, ובעיקר גמלאות השוטרים והסוהרים. מדובר כזכור בהסכם יקר מאוד שנחתם בלחץ פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, אבל נכון לרגע זה אין לו שום מקור תקציבי מלבד קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה.

זה, חשוב להבין, רק הספתח. עוד לפני ההסכם הזה מדינת ישראל עומדת בשנים הקרובות בפני גירעון צפוי שחורג מכל נורמה שנקבעה כאן ונחשבת למקובלת במדינות מתוקנות. הגירעון התקציבי יצא משליטה כבר ב-2018, והעובדה שבאוצר הצליחו בעזרת כל מיני תרגילים להכניס ברגע האמת את הגירעון אל תוך היעד, לא משנה את העובדות. בסופו של דבר כחלון כשר אוצר הנהיג מדיניות תקציבית גירעונית במודע, מתוך תפיסת עולם שיש שיכנו אותה חברתית ויש שיכנו אותה פופוליסטית.

אם לסכם את מדיניותו של כחלון במשפט אחד, זה יהיה "לתת יותר, לגבות פחות". כחלון חילק כאן הרבה מתנות לקבוצת האוכלוסייה של הצעירים בני מעמד הביניים, אך סירב באופן עקבי לנקוט צעדים מעשיים כדי להגדיל מנגד את צד ההכנסות. כל ניסיון להעלאת מיסים התנפץ על דלתו של שר האוצר, גם במקומות שהיה ברור בהם שמדובר לא באמת בהעלאה אלא בתיקון עיוות (אתם באמת יכולים להעלות בדעתכם סיבה טובה לפער בין המיסוי על סיגריות ובין המיסוי על טבק לגלגול?).

כעת התוצאות של ארבע שנות הפקרות יונחו לפתחו של שר האוצר הבא, שייאלץ לחתוך בבשר החי של התקציב. החינוך, הבריאות, הרווחה וגם מערכת הטבות המס הנדיבה שכחלון הנהיג כאן, כולם יושפעו מהמציאות שנוצרה. מאחר שמדובר במדיניות קשה במיוחד, שתגבה מחיר לא פשוט ממי שיצטרך לעמוד מאחוריה, תרשו לי להעלות רעיון מעט מקורי. ראש הממשלה נתניהו מקפיד זה זמן רב להחזיק בידיו עוד תיק מרכזי. הוא עושה זאת, ויש שיאמרו גם בהצלחה סבירה. נתניהו נחשב גם לאחד משרי האוצר המוצלחים שהיו כאן. שר אוצר שהוביל מדיניות כלכלית קשוחה מאוד, אבל גם יעילה מאוד, שהוציאה את ישראל מהמשבר של ראשית העשור הקודם. אולי המענה הנכון לשאלה מי צריך להיות שר האוצר הבא של מדינת ישראל הוא בנימין נתניהו? בסך הכול, הצירוף "ראש הממשלה ושר האוצר בנימין נתניהו" לא נשמע כל כך נורא.

לתגובות: shlomopy@gmail.com