בשבע מהדורה דיגיטלית

האיש ששווה מיליונים

יותר ממיליון ישראלים שמו מחל בקלפי, אבל חשבו רק על נתניהו. יותר ממיליון הצביעו לגנץ-לפיד, אבל רצו בעיקר להחליף אותו

יאיר שרקי , ו' בניסן תשע"ט

המחיר היה מכה קשה למחנות האידיאולוגיים בשני הצדדים. נאום הניצחון של נתניהו
המחיר היה מכה קשה למחנות האידיאולוגיים בשני הצדדים. נאום הניצחון של נתניהו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התרסקות הייצוג של הציונות הדתית עומדת בניגוד חד לניצחון הימני הסוחף של הבחירות. הגוש ניצח באופן מובהק אבל השבט הסרוג, שתפס את עצמו כאליטה האידיאולוגית של הימין, חטף מכה סקטוריאלית קשה. בשבועות הקרובים התוצאות ינותחו, האשמים יסומנו, תמיד זה קל מאוד בדיעבד.

בנט ושקד יצאו למהלך אמיץ ומסוכן, והם הראשונים לשלם עליו מחיר אישי. זה היה עוד לפני איחוד לפיד-גנץ שהוביל למאבק דו-ראשי ולהתנפחות הליכוד, גם לפני הופעת פייגלין בזירה. בגלגול קצת שונה של הדברים הציונות הדתית יכולה הייתה למצוא את עצמה מכפילה את כוחה. אבל זאת דרכה של הפוליטיקה. וייתכן גם שקהל המצביעים מאותת שוב שהוא מאס במפלגות נישה סקטוריאליות, ויעדיף למצוא את עצמו כזרם בתוך מפלגה רפובליקנית גדולה, מה שקורה כבר עכשיו הלכה למעשה בליכוד - שצפוי למנות לפחות שני שרים סרוגים, אלקין וחוטובלי, ואולי יתרחב דווקא בעידן שאחרי נתניהו, כשכל שחקני המחנה הלאומי ינסו לשוב ולהתמודד בתוך הליכוד.

אבל יש כאן גם תהליך ישראלי מעניין: בעידן ההקצנה התנועה היא דווקא למרכז. או מדויק יותר - לבנימין נתניהו. יותר ממיליון ישראלים בחרו בו. הם הצביעו מחל אבל חשבו רק על נתניהו. יותר ממיליון ישראלים גם הצביעו נגדו. על הפתק היה כתוב לפיד וגנץ, אבל הם בעיקר רצו שינוי ונהרו למפלגה שדגלה היחיד היה ההבטחה להחליף אותו. המחיר היה מכה אנושה למחנות האידיאולוגיים בשני הצדדים. העבודה שהתרסקה לשישה לצד מרצ עם ארבעה, וכך גם מפלגות הציונות הדתית, בין אם התוצאות הסופיות יעבירו את הימין החדש ובין אם לא.

הגעוואלד הפך לגעוואלדיג

בהיעדר תחליף עברי קולע, המילה היידישאית געוואלד כבשה את השיח הפוליטי בישראל. אין לה ממש תרגום, משהו שבין "אבוי" ל"הצילו!". זעקה עם ניחוח של עיירה בוערת ברקע. ביידיש זה נשמע טוב, אבל גם בש"ס אימצו את המונח אחרי שלא מצאו תחליף במרוקאית, ואפילו במפלגות הערביות עדיין בודקים איך אומרים געוואלד בערבית.

תוצאות הבחירות מלמדות שאולי הגיע הזמן לחשוף את הציבור הישראלי למילה יידישאית דומה, אבל במשמעות הפוכה: געוואלדיג. גם אותה לא קל לתרגם, אבל בניגוד לאחותה המאיימת, היא ללא ספק שייכת לעולם של ההתפעלות וההתלהבות החיובית. חבר דובר יידיש מינקות הציע לי תרגום ישראלי מודרני ל"מדהים" או "מהמם". ואצל המפלגות החרדיות הגעוואלד הפך לגעוואלדיג.

את מערכת הבחירות הזאת ש"ס ויהדות התורה התחילו במצב לא פשוט: גם דרעי וגם ליצמן הנהיגו את מפלגותיהם עם חקירה פלילית מתוחה מעל לראשם. הציבור שלהם שבע ושאנן אחרי קדנציה נינוחה בכנסת. באין אויב חיצוני או פנימי להתאחד נגדו, בש"ס וביהדות התורה חששו שהשעמום ישאיר את המצביעים בבית, ויאפשר לצעירים לנהור ולחזק את ביבי.

יוזמת המפץ החרדי שנדונה ברצינות בתחילת מערכת הבחירות, שיקפה את התבהלה הפנימית שאחזה בהנהגה החרדית. אדי הפילוג מהבחירות המקומיות איימו לפגוע בייצוג שלהם בכנסת, והאינסטינקט היה למהר ולהתאחד. אלא שכאן גבר שיקול רציונלי, לפיו דווקא בנפרד הפוטנציאל האלקטורלי גדול יותר. מה שבדיעבד הוכיח את עצמו.

תוסיפו לכל זה את שאיבת הקולות של הימים האחרונים לליכוד, שנראתה לדרעי בזמן אמת כמו איום קיומי על ש"ס. מי שהלך על קמפיין "ביבי צריך אריה חזק" הודיע לפתע בבהלה שנתניהו "כפוי טובה". בסקרים האחרונים שפורסמו ש"ס ירדה לחמישה מנדטים, באחד מהם אפילו לארבעה. אבל בתוצאות האמת ש"ס התגלתה כמפלגה השלישית בגודלה בישראל והשותפה הבכירה ביותר של נתניהו בימין. גם יהדות התורה זינקה משישה לשמונה מנדטים, כך שהגוש החרדי הוא הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר בקואליציה שתקום לצד הליכוד, עם 16 מנדטים.

התוצאה הזאת לא הושגה בזכות קמפיין יוצא דופן, אלא בשילוב של שני רכיבים נושנים: אחדות ובייס ממושמע. ביהדות התורה ערכו את אירועי הבחירות הגדולים ביותר בישראל - הרב קנייבסקי יצא למסע עצרות בבאר שבע, טבריה, בני ברק וירושלים. עשרות אלפים השתתפו בהן. השיא היה כינוס ענק משותף בראשות האדמו"ר מגור והרב חיים קנייבסקי - שני המנהיגים הבלתי מעורערים של העולם החרדי האשכנזי. מנהיגי מועצות גדולי התורה של הליטאים והחסידים, שניהם על אותה במה לוחצים ידיים. תמונה שלפני כחצי שנה, בשיא העימות בבחירות המקומיות, הייתה כמעט דמיונית. ליצמן וגפני גם פרשו את חסותם על אלי ישי, מהלך שספק אם הוסיף קולות אבל הבטיח את הפסקת החיכוך בגזרת ש"ס-יחד.

גם בש"ס הלכו על מהלך דומה. דרעי חרש את הארץ, חכם שלום כהן גויס לציבור בני התורה, והרב הראשי הרב יצחק יוסף מתח אל הקצה את תפקידו הממלכתי. מעל כל אלה הובלטה דמותו של הרב עובדיה. התוצאה בקלפי הוכיחה שבעידן הסרטונים והקמפיינים המתוחכמים, עדיין לא נמצא התחליף לבייס מוצק ולאחדות השורות. געוואלדיג.

הפתעת הבחירות

חודשיים בלבד לפני הבחירות פגשתי את משה פייגלין בשוליו של אירוע ששנינו הוזמנו אליו. "אני מתחיל להיות קצת פחות סקפטי לגביך", אמרתי למי שנחשב אז קוריוז פוליטי שלא נצפה באף סקר רציני. "תשמור עוד קצת על הסקפטיות, זה מוקדם לי מדי", הוא ענה. באותו רגע זו נשמעה לי תשובה מרירה של מי שניסה לפרוץ לתודעה, אבל פייגלין הבהיר שהוא רציני. "אני לא רוצה לפרוץ לרדאר מוקדם מדי". בניגוד לכל פוליטיקאי שרוצה להופיע בסקרים מעל אחוז החסימה, פייגלין הבין שכדאי לו להמריא רק ברגע האחרון.

כמה שבועות אחרי השיחה הזאת, חודש בדיוק לפני הבחירות, זה קרה. זהות הופיעה בכל הסקרים של כלי התקשורת ושל המפלגות. במשאלי סטודנטים ותיכוניסטים היא הייתה הלהיט. הבאזז ברשת היה חריג. וזה לא היה פייק. הרעיונות שלו טלטלו את המערכת הפוליטית. הוא הביא בשורה רעננה ורעיונות מורכבים, אולי מורכבים מדי. ההמראה בסקרים, שגם אם אינם מדויקים הם יכולים לתת אינדיקציה למגמות, הייתה אמיתית. אבל המומנטום של משה פייגלין בא לו מוקדם מדי.

שבוע לפני יום הבחירות הוא היה בשיאו, ואז חל מפנה חד: הוא הותקף כפי שאף פוליטיקאי אחר לא הותקף. האש הכבדה כוונה אליו מימין ומשמאל. מהחרדים ומהחילונים. דתיים ורבנים הזהירו שהוא יפריד דת ממדינה, חילונים הפחידו שהוא ייסד מדינת הלכה. בימין הזהירו שהוא ילך עם גנץ, בשמאל הפחידו שמדובר בלאומן מסוכן. המפלגות זיהו את האיום המשותף ופתחו בבליץ מכל כיוון: מרצ, בנט, כחלון והחרדים, והצליחו להרתיע מצביעים. בזהות חשבו שהעיסוק במפלגה רק יחזק אותה, אבל מתברר שהמהלך הפוליטי של המתחרות היה אפקטיבי. כנראה שסרטון הרגליים גם הוא תרם. בזמן שכל המפלגות צעקו געוואלד, פייגלין הקפיד לשדר מורל וביטחון. הלהט של הגרעין הקשה שתמך בו, שגם אחרי הכול עמד על יותר ממאה אלף מצביעים, היה גורם מאלחש שמנע ממנו לזהות את הנטישה ההמונית בשוליים. הסקרים המחמיאים מדי היו מה שהרים אותו, אבל גם מה שהביא לנפילה.

הקריירה של משה פייגלין רצופה כישלונות פוליטיים, ובו זמנית הוא אחד מהרעיונאים וסוכני התודעה הבולטים בימין. כך היה עם שבירת התודעה המגזרית בתוך הציונות הדתית והקריאה להתמודד על הנהגת המדינה, וכך עם המהפיכה שחולל בתוך הליכוד, אף אם בעצמו לא נהנה ממנה. ‏גם במקרה הזה נראה שפייגלין הוציא את הימין הכלכלי מהארון, הלגליזציה קיבלה קפיצה משמעותית, אפילו בשיח על זכויות יהודים בהר הבית רשומות לו מניות יסוד. אבל לא הוא יהיה האיש הפוליטי שיוביל את הביצוע. במובן מסוים פייגלין הוא ביילין של הימין. האיש הרעיוני בקצה שמזיז את השיח, גם אם לא קוצר את הפירות. וכן, לפחות הבטחה אחת התקיימה במלואה: זהות הייתה הפתעת הבחירות.

לתגובות: 2sherki@gmail.com