בשבע מהדורה דיגיטלית

הניצחון שלו

במערכת בחירות שאישיותו עמדה במרכזה הצליח נתניהו כמעט לבדו להביס את הברית החזקה של יריביו ולשאוב מנדטים גם משותפיו.

עמנואל שילה , ו' בניסן תשע"ט | עודכן: 14:46

בנימין נתניהו
בנימין נתניהו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

מבין חמש הפעמים שבהן הוא ניצח בבחירות, נראה שזהו הניצחון הכי גדול של נתניהו. אולי רק הניצחון הראשון שלו, על שמעון פרס בבחירות 96', יכול להשתוות אליו.

גודל הניצחון השבוע נמדד לא רק במספר המנדטים - הגדול ביותר שהליכוד בהנהגת נתניהו זכה בו אי פעם. משמעותית לא פחות העובדה שהפעם אישיותו של נתניהו, כישוריו ואורחות חייו הם שעמדו במוקד מערכת הבחירות. משני צידי המתרס, הנושא שהוצג במרכז הקמפיין הוא כן ביבי או לא ביבי.

בין שתי המפלגות המובילות יש חילוקי דעות בנושאים חשובים – מדיניים, כלכליים, ביטחוניים ונושאי דת ומדינה. אבל במפלגת כחול-לבן עשו מאמץ רב לטשטש ולהעלים אותם. העוינות כלפי נתניהו, לעיתים השנאה, השאיפה העזה לראות אותו מפסיד, מושפל, עף לכל הרוחות – זהו היסוד המשותף שאיפשר לגשר על התהום האידיאולוגית הפעורה בין אנשי שמאל מובהקים כמו עֹפר שלח ויעל גרמן מיש עתיד ובין בוגי יעלון וצבי האוזר, אנשי הימין ממפלגת תל"ם.

גם כעת, לאחר ההפסד הצורב, רק התקווה שהתיקים הפליליים יגרמו להרחקתו של נתניהו מהזירה בתוך זמן קצר יכולה להמשיך וליישב את הסתירה בין האמביציות של יאיר לפיד ליומרות של בני גנץ. אלמלא הנחת העבודה שבקרוב נתניהו יסולק בידי המשפטנים והם יקבלו הזדמנות שנייה, יש להניח שהתרכובת הכחולה-לבנה הייתה מתפרקת די מהר לשלושת מרכיביה.

נתניהו הוביל את מערכת הבחירות הזאת כמעט לבדו. הוא קבע את הקו התעמולתי וניהל את ההסברה. הוא התראיין בכל במה תקשורתית גדולה או נידחת בימים האחרונים שלפני ההצבעה. הוא גייס לעזרתו את נשיאי ארצות הברית, רוסיה וברזיל, שקשריו הטובים איתם לתועלת מדינת ישראל סייעו לו להבליט את הפער העצום בינו ובין מתחריו בתחום המדיני. הוא ניהל את המשבר הביטחוני בדרום כך שהתסכול המתמשך על אוזלת היד מול חמאס כמעט שלא הזיק לקמפיין שלו. הוא שוב הפעיל ברגע האחרון קמפיין געוואלד כדי לשאוב מנדטים מגוש הימין, ולמרות שהתרגיל היה הפעם שקוף וצפוי - הוא בכל זאת הצליח. כשידיו קשורות בכבלי שלושה תיקים פליליים, הוא נלחם כמעט לבדו מול שלושה רמטכ"לים לשעבר וטאלנט תקשורתי שבקיא בכל רזי המסר והמדיה, וניצח אותם.

2

אזרחי ישראל כבר מכירים היטב את ראש ממשלתם הוותיק, את מעלותיו וגם את חסרונותיו. אלה ואלה רבים. קשה להתווכח עם הצלחותיו בתחום המדיני והכלכלי. מצד שני, לא חסרים נושאים שלא מטופלים על ידו באופן מיטבי - ממשבר המסתננים מאפריקה ועד לחזית הטרור בעזה וביו"ש, מהתייקרות מחירי הדיור ועד להשתלטות המשפטנים על ניהול המדינה.

מוכרים וידועים גם הפגמים באישיותו - הנהנתנות וקבלת טובות ההנאה, החשדות לשחיתות. ואחרי כל זאת, אין כיום במערכת הפוליטית מי שכישוריו לכהונת ראש ממשלה מתקרבים לאלה של נתניהו. עצם הניסיון להעמיד מולו טירון פוליטי, רמטכ"ל בינוני ומטה שכשל בניסיונו להשתלב בשוק האזרחי, רק ממחיש את עוצמת ההתנגדות האישית כלפיו, שבקרב מצביעים בשיעור של 35 מנדטים גברה על כל שיקול אחר.

זה גם ההסבר למפלה של העבודה ומרצ. כשבמחנה השמאל מפסיקים לדבר אידיאולוגיה ועוסקים כל הזמן בהתקפות אישיות על נתניהו, הרצון להפיל אותו גובר על כל שיקול אחר, ואז המנדטים זורמים אל מי שמצטייר כיריב העיקרי שמסוגל לנצח אותו, על חשבון המפלגות האידיאולוגיות.

בקדנציה הבאה כדאי מאוד לנתניהו לנסות לרכך את השנאה הזאת כלפיו. היא אומנם נובעת בעיקר מהתסכול של אלה שמרגישים שלקחו להם את המדינה כל עוד הם לא נמצאים בשלטון. מדובר במיעוט מקרב אזרחי ישראל, ובוודאי במיעוט מקרב העם היהודי החי בישראל. לכן אסור שהשנאה הזאת, שמלובה בשיתוף פעולה בין פעילים פוליטיים, מעצבי דעת קהל ומשפטנים בשירות המדינה, תטה את נתניהו להיכנע לרצונם, לאמץ את השקפתם המדינית הטועה והמסוכנת ולפעול בניגוד לאינטרס הישראלי. אדרבה, הוא צריך לנהל מדיניות של ממשלת ימין אפילו ביתר אסרטיביות מבעבר. אבל בתחומים שבהם יש לו אפשרות להיות מתחשב ומפייס, טוב יעשה נתניהו אם לא ישכח את הבטחתו בליל הבחירות להיות ראש הממשלה של כולם.

3

אחת הבעיות הגדולות בהתנהלות של נתניהו היא חוסר יכולתו להחזיק בסביבתו אנשים טובים ומוכשרים ולתת להם את מקומם. לבוגי יעלון אין משקל אלקטורלי רב מצד עצמו, אבל הצטרפותו לברית הרמטכ"לים היא שסימנה את בני גנץ כאיום החזק ביותר על נתניהו, וסללה את הדרך לצירוף של יש עתיד תחת הנהגתו של גנץ. גם המפלגות הקטנות והבינוניות בגוש הימין, שהדשדוש שלהן סביב אחוז החסימה איים על גודל הגוש ועל היכולת של נתניהו להרכיב קואליציה בראשותו, מונהגות ברובן על ידי אישים שהיו בעבר בסביבתו הקרובה של נתניהו. מליברמן ועד יעלון, מכחלון ועד בנט ושקד, אפילו פייגלין - כולם היו בליכוד ועזבו בגלל בעיות ביחסים עם נתניהו. במעמדו האיתן היום, נתניהו יכול וצריך להיות פחות פרנואיד ולתת חבל קצת יותר ארוך לשותפיו הפוליטיים, אם הוא לא רוצה שהם ייהפכו למתחריו או ליריביו. בכלל, הגיע הזמן שהוא יתחיל להכשיר לעצמו יורש.

הפעם רוב המפלגות הקטנות בגוש הימין הצליחו לשרוד, אבל נתניהו לא יכול להיות בטוח שכך יקרה גם בעתיד. בקדנציה הבאה חובה להנמיך בחזרה את אחוז החסימה, ולמנוע מצב שבו יותר ממאה אלף מצביעים יכולים להישאר בלי ייצוג. גם החוק האנטי-דמוקרטי שבשמו פסלו שופטי בג"ץ את התמודדותו של מיכאל בן-ארי, אבל מעולם לא פסלו ח"כים תומכי טרור מהמפלגות הערביות, צריך לעבור מן העולם.

4

בשעה שהדברים נכתבים, ביום רביעי בערב, עוד לא אבדה התקווה שהימין החדש יצליח לשרוד בזכות קולות החיילים. אבל גם אם התרחיש האופטימי יתממש, ברור שמדובר במפלה צורבת. עם ארבעה מנדטים בנט לא יקבל את תיק הביטחון, וספק רב אם שקד תוכל להחזיק בתיק המשפטים. כמה חבל. התעוזה של בנט, שגרר אחריו את שקד למהלך מסוכן, התבררה כהרפתקנות פוליטית פזיזה.

בנט ובמיוחד שקד הם פוליטיקאים מוכשרים שיכולים לשאוף להגיע גבוה. אבל היומרה שלהם להקים פלטפורמה שתהפוך במהירות למפלגת שלטון ימנית אלטרנטיבית, כשלה פעם ועוד פעם. בנט פרש והקים מפלגה עצמאית משום שאצה לו הדרך לתיק הביטחון כקרש קפיצה לראשות הממשלה, אבל הוא לא הצליח לשכנע ציבור רחב שהפתרון לבעיות הביטחוניות שלנו נמצא בכיסו. בציונות הדתית לא מחכים לו עכשיו. אולי מוטב שייקח פסק זמן ויחזור לנסות להשתלב בליכוד בעידן שאחרי נתניהו.

באיחוד מפלגות הימין יכולים להיות מרוצים חלקית מהצלחתם לקום מהקרשים, לשרוד ולהגיע להישג סביר. מכאן ואילך הם יצטרכו למצוא את הנוסחה להתאחד סוף סוף למפלגה אחת. במקביל, יהיה עליהם להסביר למגזר הדתי-לאומי מדוע עליו לרכז את כוחו הפוליטי במפלגה מגזרית, כמו שעושים החרדים בהצלחה, ולא לפזר אותו על כמעט 20 ח"כים סרוגים שמפוזרים בהמון מפלגות. זה לא יהיה קל, כי רבים במגזר הדתי-לאומי שואפים להשתלב בחברה הישראלית גם במובן הפוליטי, או סבורים שישפיעו יותר בפעילות בתוך המפלגות הגדולות. למשה פייגלין בגלגולו הקודם וגם לנפתלי בנט יש לא מעט אחריות על הלך הרוח הזה. גם הפלגנות פוגעת בכוחו של המגזר הסרוג, ששוב ושוב לא מצליח להתכנס אל מפלגה מגזרית אחת גדולה, מליברל ועד חרד"ל.

משה פייגלין ומפלגתו זהות היו בקמפיין הזה סוג של הטרלה פוליטית ששיגעה את המגזר הדתי-לאומי וזרקה לאיבוד נתח לא מבוטל מהאלקטורט שלו. פייגלין שגשג מתחת לרדאר כל עוד לא התייחסו אליו ברצינות. בניגוד לרוב המפלגות, שכבר התרגלו לשווק את עצמן בגימיקים פרסומיים, פייגלין חידש והפתיע דווקא כשפעל בכלים ישנים של הסברה מנומקת ומצע מפורט. זה כבש את ליבם של רבים, בעיקר של הצעירים, שלפתע מישהו איתגר אותם בחשיבה פוליטית ומדינית מעמיקה.

אבל ברגע שפייגלין הוכר כגורם מתחרה, גם התשובות היעילות לטענותיו לא איחרו לבוא. עמד לו לרועץ גם הניסיון לנופף מצד אחד במאבקיו למען ההתיישבות בעבר, ומצד שני לא להתחייב לגוש הימין כדי לא לאבד תומכים משמאל. בסופו של דבר, הטיעון הבסיסי של פייגלין שאנחנו זקוקים לו ולמפלגתו כדי שיוציאו אותנו לחירות מעולה המכביד של המדינה לא ממש תפס.

אזרחי ישראל לא מרגישים מדוכאים ולא זקוקים לתנועת שחרור. לפייגלין אישית אומנם נעשה עוול כבד על ידי מערכת המשפט, והקנאביס לצורכי רפואה אכן צריך להיות יותר נגיש, אבל זה לא אומר שהמסקנה היא אנרכיה. חבל על המאמץ הרב של פייגלין, שפועל כבר 20 שנה במערכת הפוליטית בלי תוצאות משמעותיות. מוטב שישקיע את כישרונו הרב בתחומים שהוא מתאים להם יותר.

לתגובות: eshilo777@gmail.com