בזכותם אני פה

מירי סרבנוגור, סטודנטית באוניברסיטה העברית, מספרת בפוסט שפרסמה בפייסבוק על ההתרגשות מעלייתה בפעם הראשונה להר הבית.

מירי סרבנוגור , י"א בניסן תשע"ט

מירי סרבנוגור
מירי סרבנוגור
צילום: ללא קרדיט

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

היום עליתי בפעם הראשונה בחיי להר הבית. התחושה מאוד מעורבבת אבל מה שאני יכולה להגיד בברור הוא שניצחתי. ניצחנו.

אחרי שנים ארוכות של גלות בה המשפחה שלי עברה בריחות, השפלות, הסתרות, מלחמות ושואה רק בגלל היותם יהודים, רק כי הם רצו לשמר את יהדותם, את המסורת שלהם.

ברגע הזה אני יודעת שהם ניצחו. ואני יחד איתם. בחלומות הכי גדולים שלהם הם לא ציפו שהצאצאים שלהם יזכו להיוולד בארץ ישראל, מדינת הלאום היהודי, יזכו לחזור למקום הקדוש ביותר לעם היהודי - למקום בו הכל התחיל ובהמשך גם הכל חרב.

האמת? מאוד פחדתי לעלות להר הבית. מגיל קטן זה נחשב אצלי טאבו. מקום סגור עם סיפור סגור ועצוב.
לאור הנסיבות הייתי חייבת לעלות, להתקרב לבית של אלוהים ולהודות לו - על כל מה שכבר יש לי ועל מה שבדרך, על הדברים הבסיסיים שכל כך לא מובנים מאליו במציאות שלנו היום.

הר הבית בשבילי מסמל הן קדושה וטהרה והן חורבן והרס. זהו מקום שצריך להזכיר לנו יום יום את הסיבה שבגללה חרב בית המקדש... שנאה. ובפרט שנאת אחים.

המצב ששורר שם היום לא רחוק מחורבן לדעתי. הגענו בבוקר לכניסה להר הבית וישר סומנו - "יהודים" - מזכיר לכם משהו?

אנחנו חויבנו ללכת בקבוצה עם אבטחה משטרתית צמודה שלא איפשרה לנו להסתובב, לעצור כשבא לנו ואפילו לא לצלם כשבא לנו. אבל אותנו? דאגו לצלם ולתעד בכדי שאם בטעות נמלמל תפילה - יעכבו אותנו.

לעומת זאת, תיירים שבאו לבקר באתר ההיסטורי הסתובבו חופשי, התקרבו, צילמו, דיברו ואף נכנסו למקומות הקדושים שלנו! אבסורד לא? וזוהי רק ההתחלה.....

אנחנו פה, אנחנו על המפה, אבל הדרך עוד מאוד ארוכה... הפתרון לדעתי הוא העלאת המודעות ושימור שורשינו היהודיים תוך מתן חשיבות עליונה למקומות הקדושים עבורינו.

ניצחתי את הניצחון האישי ההיסטורי והמשפחתי שלי, ועכשיו? העת להילחם, להיאבק ולנצח בשביל המשך קיומה של מדינת ישראל. בשביל שחרור הר הבית כי כרגע? הר הבית לא שלנו כלל וכלל.

תודה רבה לך תום ניסני על ההזדמנות - עזרת לי לממש את הניצחון האישי של משפחתי. בזכותם אני פה היום ולמענם איאבק.