אמרתי לה': 'אני לא מבינה אותך, אתה רוצה שאעבור למקצוע אחר?'

היוצרת מיקה קרני מספרת על היום בו הריחה את המוות אך נצלה ממנו, על סבה הקיבוצניק ששמר מצוות בסתר, ועל לילה רצוף כאב

אבנר שאקי , י"א בניסן תשע"ט

מיקה קרני
מיקה קרני
צילום: דניאל אליסטר

נעים להכיר

"מיקה קרני, 46, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת ברעננה, מוזיקאית. לאחרונה הוציאה 4 סינגלים לרדיו, ויצאתי לסיבוב הופעות שמשלב חומרים מכל השנים".

ניצוץ של נוסטלגיה: "כשהייתי בכיתה ג' גרנו במושב מולדת מול הרי הגלבוע. באחד מימי החנוכה ציינו את החג במסיבה שהתקיימה באחד המקלטים במושב. עד היום אין לי מושג למה, אבל התעקשתי ללבוש דווקא כובע שיותר מתאים לפורים, סומבררו ענק, אמיתי, ועבה כמו קסדה. מתישהו במהלך המסיבה עליתי על גג המקלט, כנראה שלא נזהרתי מספיק, ובבת אחת נפלתי ממנו.

"איבדתי את ההכרה כמובן, ובנוסף לכך שברתי את שתי הידיים והרגליים. ב"ה את הראש לא שברתי, בזכות הכובע הענק שמסיבה לא ברורה לבשתי. הוא פשוט הציל את החיים שלי. כשההכרה חזרה אלי, ראיתי שהכובע התמלא בדם. מעבר לזה, לעולם לא אשכח את הריח שהרחתי אז. זה היה ריח של מוות. לא היה אפשר להתבלבל.

"זה שלבשתי את הכובע דווקא ביום הזה, גרם לי להאמין, כבר בתור ילדה, שדברים לא קורים סתם בעולם. אני מרגישה שהייתה שם התערבות אלוקית. כשאתה כל כך קרוב למוות, זה משנה לך משהו בתודעה. קשה לי להסביר מה בדיוק, אבל זה שינה. ומעבר לכך, עם ובלי קשר, תמיד הייתה לי חיבה לאנשים עם חזות דתית. הרגשתי שחיבור למסורת זה משהו חשוב, משהו טוב. יחד עם זאת, למדתי באותו מקרה שכנראה עשיתי צעד מיותר לקראת התהום. אני בן אדם שמטבעו אוהב ללכת על הקצה, והנפילה הזו שינתה אותי. הבנתי שלא כדאי להסתכן. היה בזה משהו שהרגיע אותי".

ניצוץ של שורשים

"אמנם גדלתי בקיבוץ חילוני, בלי שום סממן יהודי, אבל סבא שלי, ממקימי קיבוץ רמת השופט של השומר הצעיר, שמר שבת, חגים, הניח תפילין, ועוד. עם זאת, סבא הסתיר את זה. הוא לא רצה לעצבן את חבריו לקיבוץ, ולהיות שונה, אז שמר מצוות רק בתוך ד' אמותיו. אגב, זה מאוד מרגש, אבל יום אחד הגיעו אלי התפילין של סבא והפמוטים של סבתא. בעלי מניח את התפילין של סבא יהודה, ואני מדליקה בערב שבת את הפמוטים של סבתא מלכה, וזה מאוד יקר ונפלא בעיני".

ניצוץ של עשייה

"אני מאמינה שבכל יצירה יש חלק אלוקי. חלק שהוא מעליך. שהוא לא בידיים שלך, לא בשליטתך. הנקודה הזו מאוד הנחתה אותי מאז שעשיתי את הפרויקט שעשיתי סביב 'שיר השירים'. ובכלל, באמנות, אני מאמינה שאתה צריך להיות קשוב לדברים שבאים אליך בלי שאתה מכוון אליהם. ואם אתה מספיק קשוב, אז אתה תלך בדרך מעניינת שלא חלמת עליה. כשאני עושה את המלאכה של היצירה, אני עושה אותה מאינטואיציה. ובמקום הזה אני פשוט נהיית צינור למשהו שעובר דרכי. אני לא לוקחת קרדיט על שום דבר שקורה שם. זה לא משהו שאני ממציאה, זה משהו שאני מוצאת.

ניצוץ של התעוררות

"בילדות שלי הייתי קצת מחוברת ליהדות, אבל בתיכון הייתה התרחקות. זה פשוט פתאום כבר לא היה חלק מהחיים שלי, אבל ממש לא מתוך אנטי. ואני ממש זוכרת את הרגע שהחיבור לה' חזר להיות מאוד נוכח בחיי. גרנו באמירים, ישוב טבעוני בגליל, ליד מירון, ובמשך שלוש שנים הזמינו אותי לשיעורים של הרב יובל אשרוב, שהיו בבית של דורון שפר, שכן שלנו.

"אני זוכרת שזה ממש עצבן אותי ששוב ושוב הזמינו אותי לשיעורים האלה. הזמנתם, לא באתי, תשחררו. יום אחד, לא יודעת למה דווקא אז, החלטתי לראות מי ומה זה. זה היה בשבוע שבו קראו את פרשת בראשית, הרגשתי שזה אולי סימן להתחלה חדשה, והשיעור שהגעתי אליו עסק בנטילת ידיים בבוקר. כמה שהייתי עצבנית לפני שהגעתי, הייתי הרבה יותר עצבנית אחרי שהגעתי. יצאתי משם עם אנטי עוד יותר גדול מאשר זה שבאתי ממנו.

"אני חושבת שזה קשור לזה שהרב יובל מאוד בטוח שהוא אומר. ושאין לו ספקות. ונראה לי שזה מה שעצבן אותי. עם זאת, אני חייבת לומר שזה עצבן ושכנע אותי בעת ובעונה אחת. הדברים של הרב אכן חדרו אלי, קניתי נטלה, והתחלתי ליטול ידיים. וזה פשוט עבד. עשה לי טוב. המעשה עצמו שכנע אותי שזה נכון לי. ראיתי כי טוב, אז המשכתי ללכת לשיעורים שלו, למרות האנטי שעדיין היה לי. לאנשים הייתי אומרת שאני הולכת לשמוע אותו בגלל הדיבורים שלו על בריאות טבעית, אבל זה היה סתם תירוץ. באמת רציתי לשמוע אותו. הנשמה שלי הייתה צמאה לדברי תורה, וזה בא לי בול בזמן. זה היה כמו מזון לאיבר שאתה לא מודע לקיומו, אבל פתאום אתה מתחיל להרגיש אותו.

"המשכתי ללכת לשיעורים, ולאט לאט קיבלתי על עצמי עוד ועוד דברים. הפסקתי ללכת עם מכנסיים, התחלתי ללכת למקווה, התפללתי חזק לה' שאצליח לא להופיע בשבת, ועוד. עד אז הופעתי בשבתות, ולא היו לי תחילת שבוע וסוף שבוע. רק זמן ארוך כזה, שנמתח. הייתי מופיעה בבית שלי בערב שבת, בשבת בבוקר מסדרת את הדברים, ולא הייתה לי מנוחה.

"עם זאת, היום אני יכולה לומר שעשיתי צעדים מהירים מדי בתהליך התשובה שלי. הילדים שלי היו חילוניים, וגם בעלי, וזה הבהיל את כולם. זה לא היה מאוזן. לקחתי על עצמי יותר מדי ומהר מדי. היום אני לא לגמרי שומרת שבת, אבל ב"ה מאוד רוצה לשמור. ויודעת שזה יקרה. שמרתי שבת, והפסקתי, ויודעת שזה יחזור. היום, שבת זה משהו שבאמת חסר לי. זה משהו שטעמתי ממנו לרגע, וחזרתי ממנו עם טעם של עוד. היום אני לא שומרת שבת בעיקר בגלל הסובבים אותי, אבל כמו שאמרתי, אני יודעת שאחזור לשמירת שבת כהלכתה. הרבה מהחברים שלי היום הם דתיים, ואני בטוחה שזה יעזור לזה לקרות".

ניצוץ של תפילה

"אני מתפללת כל הזמן. לתפילה יש מקום חשוב ומציל נפש בחיי. אני בן אדם מאוד סוער, שחווה המון שמחה ועצב כמעט באותו זמן. אני יכולה לעבור מהר מאוד מהיי לדאון. והתפילה עושה לי איזון ביניהם, כי יש בה משהו מאזן. בתפילה אפשר להודות על מה שיש ולבקש את מה שאין. ובכלל, מאז שהתחלתי להגיד מודה אני וליטול ידיים בבוקר, אני פותחת את היום בצורה אחרת לגמרי. אני זוכרת שזה לא מובן מאליו שאני פה. וזה משנה את כל ההוויה שלך.

"אגב תפילה, מי שמאוד עזר לי גם בעניין הזה, הוא הרב יובל אשרוב. אחד הדברים הראשונים ששמעתי ממנו היה שאם אדם רוצה לעשות שינוי בחייו, שיקום עם הנץ החמה ויתפלל שחרית. ופשוט התחלתי לעשות את זה. קמתי בארבע וחצי בבוקר והתפללתי שחרית.

"תפילת שמונה עשרה כתובה בלשון רבים, אתה מבקש בה לא רק על עצמך, וזה עורר בי רגשות טובים לאנשים שהיו לי רגשות לא טובים כלפיהם. זה ממש הפך לי את כל ההסתכלות. התחלתי להרגיש יותר את הסביבה שלי. אמן, באופן טבעי, מאוד שקוע בעצמו, וזה עוזר לך לראות את האחר. את מי שלידך. אגב, המשפט שהכי אהבתי מהתפילה הוא: 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. כנראה שזו הבעיה הכי גדולה שלי, העניין עם האגו".

ניצוץ של שמחה

"לפני חמש שנים סיימתי לעבוד על אלבום שלי שאני מאוד אוהבת. הוא נקרא 'קול דודי'. אדם שרוצה להישאר בעילום שם יום אחד שלח אלי שירים שמבוססים על שיר השירים, וישר התחברתי אליהם. שני חברים שלי ואני הלחנו אותם, וקיווינו שהאלבום ממש יצליח.

"בעיני האלבום ממש מעולה, אבל מסחרית הוא לא הצליח. ואף שיר ממנו לא נכנס לרדיו. יש מצב שאנשים פשוט לא הבינו מה קורה למיקה קרני. מאיפה זה בא לה. לילה אחד, בשעות הקטנות, הייתי ברכב שלי, ופשוט התחלתי לבכות מרוב ייאוש. אמרתי לה': 'אני לא מבינה אותך, אתה רוצה שאעבור למקצוע אחר?'. זה היה לילה מאוד מאוד קשה של תפילות ובירורים.

"פתאום, קיבלתי מעין הארה כזו, ואמרתי לעצמי: 'אם ה' לא פותח לי דלתות בישראל, אולי הוא רוצה שאנסה לפתוח דלתות אחרות במקומות אחרים'. בעקבות כך החלטתי לשלוח את השירים לחו"ל, לפסטיבלים של מוזיקת עולם, לקהילות יהודיות, וכו'.

"ההחלטה הזו התבררה כלא פחות ממדהימה. השירים ממש תפסו, ברמה שקשה לתאר. בעקבות האהבה הגדולה לה זכה האלבום, עשינו שלושה סיבובי הופעות ענקיים בכמה וכמה מדינות. בתוך כך, לעולם לא אשכח את ההופעה בלואיזיאנה. הופענו בערב ל"ג בעומר בפסטיבל ענק של מוזיקת עולם, עם להקות מאיטליה, מאיראן, ועוד מדינות. פתאום התחיל גשם מטורף, אבל זה לא הפריע לאלפי האנשים שהגיעו להופעה. זה רק הלהיב אותם יותר. זה היה פשוט מטורף. הבאתי איתי דיסקים מהארץ, וחשבתי שאף אחד לא יקנה, אבל מאות אנשים עמדו שם בתור כדי לקנות אלבום.

"וזה היה שיעור מאוד גדול באמונה שעברתי. זה היה מדהים לראות איך התפילה שלי נענתה. ואיך ה' פותח דלת כשהוא סוגר אחת. הופעתי במקומות שאף אחד לא הכיר אותי בהם, וזה החזיר לי את האמונה בעצמי ובמוזיקה שלי. אנשים שם התחברו אלינו בגלל המוזיקה. לא ידעו מי אני ומה אני. זה החזיר אותי למקום הכי בסיסי של היצירה. לפעמים אדם צריך להזכיר לעצמו את הדברים הכי בסיסיים. אין נביא בעירו, ובעיר שלי שכחתי מה המהות של המוזיקה ושל מה שאני עושה.

"היום אני כבר רואה את הדברים לגמרי אחרת. אני מבינה שלא הייתי צריכה לדאוג כמו שדאגתי. היו לי הרבה נקודות לא פשוטות בקריירה, למשל כששיר אחרי שיר לא נכנס לרדיו, או שאתה מגיע להופעה ואתה מצפה שיגיעו הרבה אנשים ומגיעים רק שניים, ואתה שואל את עצמך אם אתה עוסק במקצוע הנכון לך.

"הדברים האלה קורים לכל אמן, והמשכתי ליצור כי חשבתי שזה מה שאני עושה הכי טוב. ושזו השליחות שלי בעולם. מגיל צעיר הרגשתי שקיבלתי מתנה, ושאני צריכה להשקיע בה. וזה מה שהחזיק אותי גם כשהיה קשה. אף אחד לא מבטיח לך שיהיה לך קל לעשות את השליחות שלך. וגם אם את טובה בזה, זה לא מספיק. צריך להשקיע ולהזיע".

מתוך אתר הידברות