תפילה לפסח

בסופם של כל כך הרבה ימי ניקיונות והכנות, אני רוצה לצאת לגאולה, גם בנפש. לנקות את הפנימיות כדי לבוא חדשה ורעננה לליל הסדר

איה קרמרמן , י"ג בניסן תשע"ט

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

חושך ואני לבד באוטו. לא הסיטואציה הכי אהובה עליי. ברמזור אני מתבוננת בשמיים, בירח. הוא נוסע לצידי, הירח. מלווה אותי כמו עמוד האש, פונה לאן שאני פונה. אפילו מקדים אותי בכמה צעדים. מאיר לי את הדרך. את לא לבד, הירח מחייך אליי, מנסה לנחם אותי. תודה, אני עונה וחושבת על הלילה שבו הוא יהיה במלוא תפארתו. ליל הסדר. כמה אני מחכה להדלקת הנרות. להכניס את השבת שעוטפת את החג בקדושה יתרה. בין כל הלחץ של הרגע שלפני, שריפת החמץ, הבישולים, המקלחות של הילדים, ניסיון להשכיב את כולם לשנ״צ, ואז להתלבש ולהצטלם, אף פעם לא הספקתי לתהות איך בני ישראל הרגישו בימים ההם בלילה הזה, ברגע שלפני. גם הם הסתכלו החוצה וראו את הירח? האם הם פחדו? האם התרגשו? האם הם הרגישו חגיגיים כמו שאנחנו נרגיש כשנסב על הכיסאות המרופדים שלנו ונשיר את "והיא שעמדה"?

אם הייתי אחת מבני ישראל במצרים, איך הייתי מרגישה? הייתי בכלל יודעת שאני שקועה בעבדות מעוורת? הייתי מצפה להיחלץ מהטיט, או שהייתי מדמיינת קערת מרק מלאה קישואים ובשר? הייתי שקועה במחשבות על גאולה אמיתית? הייתי בכלל יכולה להכיל את הקונספט, להעז לקוות? או שקטנות האמונה הייתה עושה בי שפטים? קל להרים עליהם גבה, על בני ישראל. כמה קל לדון אותם לכף חובה. לומר "אם הייתי הם, אם הייתי רואה את ידו החזקה של ה׳, אם הייתי רואה את עוצמת ענוותנותו של משה רבנו, גם אני הייתי כנחשון בן עמינדב".

בעצם, אני מרגישה שיצאתי ממצרים. לא במובן שההגדה אומרת ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אני יצאתי בעצמי, בלי כאילו. ראיתי בעיני בשר ודם קטנות האמונה שלי את הניסים שעשה לי ה׳. על האותות והמופתים, הקטנים והפרטיים, שהוא ולא מלאך עשה לכבודי. איך הוא גאל אותי, זיכה אותי במתיקותו יתברך לחזור בתשובה. וגם לי יש נפילות של אמונה, גדולות וקטנות.

לנפות את הכעס

אז לישורת אחרונה, כהכנה לחג, אחרי כל כך הרבה ימי ניקיונות והכנות, אני רוצה לצאת לגאולה. אני רוצה לנקות את הפנימיות. לבוא חדשה ורעננה לליל הסדר. מצוחצחת מבפנים. מכיוון שאין אף עוזרת שיכולה למרק בשבילי את חדרי הלב, ולי אין את כוחות הנפש לעשות את זה לבד, אני פונה לבוס. אבא יתברך, בבקשה תעזור לי.

אני רוצה לנפות. לנפות מתוך עצמי את הכעס. את האינסטינקט הבלתי נשלט להיות כמו קומקום שורק, מוציא קיטור. אני שונאת את הכעס הזה. תמיד מתחרטת עליו. שוב ושוב נופלת, והוא כמו היצר הרע בועט במלוא הכוח, רותח ומבעבע בתוכי ברגעים שאני מעוניינת לקרר, להיות שקולה, לענות כראוי או לא לענות כלל. אני רוצה לנפות. עזור לי לנפות את העצבות הבסיסית שחיה לה בתוכי. שתמיד יש לה כתובת, אצבע מאשימה על אבי, שכלל לא בחר לעזוב.

אני רוצה להעיף. להעיף מכל המדרגות את הפחד. זה שמשתק אותי. זה שמגונן יותר מדי על הילדים. זה שהתמקם מעליי כמו ענן אפור שמאיים תמידית להחריב יום נעים. אני רוצה להעיף את הדאגה, בת זוגו של הפחד. זו שגורמת לי לחשוב מחשבות איומות לפני השינה, לבכות בלי שליטה על דברים שבעזרת השם לא יקרו, חוץ מאשר בראש שלי. אני רוצה להעיף את חוסר הביטחון, שאומר: עזבי, גם ככה לא היית מצליחה. חבל לנסות. חבל להיכשל.

אני רוצה לנקות את רגשות האשם. את הרגשות שאומרים לי נו, נו, נו. את אמא רעה, אישה לא טובה, בת מזניחה, חברה איומה. אני יודעת שהם לא נותנים לי כלום, הרגשות האלה. ועדיין הם מנצחים בכל ויכוח. אני רוצה להתנקות מהספקות, אלו שמטרידים במאחורה של המוח. ככה בקטנה, מזמזמים בלחש כזה שכמעט לא שומעים אותו אבל הוא קיים כל הזמן.

אני רוצה לזרוק. עזור לי לזרוק את זכוכית המגדלת שמחפשת את הדברים הטובים בעצמי. זו שאומרת שחייבים אותה כדי למצוא אותם, כי הם כאלה מיקרוסקופיים. אני רוצה לעקור. לעקור מתוך הפה שלי את המשפט "אין לי כוח". וואו, כמה שאני שונאת שהוא יוצא לי מהפה. תן לי להאמין שיש בי כוח לקום, לשנות, לתמוך, לחייך, לפרוח, לגדול.

אני רוצה להתחדש. להתחדש בקשר שלי איתך. להתחדש בתפילה מתוקה, פתוחת לב. כזו שגורמת לי להרגיש את החיבוק שלך קרוב. אני רוצה להתחדש בשמחה. אני יודעת שזה לא אומר כל הזמן להיות שמחה. אני רוצה להתרגש ממה שיש, מהרגעים המיוחדים וגם מהיומיום הסיזיפי. גם עם הניקיונות, שיעורי הבית של הילדים, ההסעות, הקניות בסופר והכביסות הבלתי נגמרות. אני רוצה להתחדש, כל יום, כל רגע. להתחדש בעיני בעלי. להתחדש בסבלנות לילדים. להתחדש בעיני עצמי, גם בימים של עייפות כבדה.

והכי אני רוצה למרק את העיניים. כדי שאוכל תמיד לראות טוב, בכל אדם, בכל מצב. אני רוצה להתחזק באמונה. באמונה בגאולה שכבר זכיתי בה. באמונה שהגאולה עוד לפנינו. באמונה שהיא קרובה, כהרף עין. אני רוצה להתחזק בה, כדי שכשהיא תגיע אהיה כנחשון בן עמינדב.

עוגת תפוזים לפסח, נטולת גלוטן
צילום: איה קרמרמן

עוגת תפוזים לפסח, נטולת גלוטן (ללא קטניות ללא שרויה)

המצרכים הדרושים:

4 ביצים / ¾ כוס סוכר / רבע כוס שמן קוקוס / 1 כוס שקדים טחונים / 2 כפות חמאת שקדים / חצי כוס קמח תפוחי אדמה / שליש כוס מיץ תפוזים עם הבררה / 1 שקית אבקת אפייה / חצי כפית חומץ

אופן ההכנה:

מפרידים את הביצים לשתי קערות / בקערת החלבונים: מקציפים את החלבונים ומוסיפים בהדרגה את הסוכר, עד קבלת קצף לבן ויציב. בקערת החלמונים: מקציפים היטב את החלמונים, מוסיפים את שמן הקוקוס וממשיכים להקציף / מוסיפים לחלמונים לפי הסדר תוך כדי הקצפה חמאת שקדים, שקדים טחונים ומיץ תפוזים / מנמיכים את מהירות ההקצפה ומוסיפים קמח תפוחי אדמה, חומץ ואבקת אפייה. צריכה להתקבל עיסה לא דלילה / ממשיכים להקציף עוד כמה דקות במהירות גבוהה עד שהבלילה מבהירה ואוורירית / מקפלים פנימה את קצף החלבונים עד לקבלת עיסה אחידה / יוצקים לתבנית עגולה, קוטר 26, עם נייר אפייה למטה / אופים בתנור מחומם מראש לחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו, עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com