בשבע מהדורה דיגיטלית

ייסורי האתיקה הרפואית

לכל אחד מאיתנו יש שליחות. זוהי שליחות של דחפורים שנעים קדימה, עם גלגלי גאולה ענקיים, על אף המכשולים והמהמורות.

ד"ר חנה קטן , י"ג בניסן תשע"ט

כנסת ישראל כבר אינה עלובה ואינה מושפלת ואינה קשורת עיניים ולא שבורת חנית
כנסת ישראל כבר אינה עלובה ואינה מושפלת ואינה קשורת עיניים ולא שבורת חנית
איור: עדי דוד

מה קודם למה?

החדר עמוס לעייפה. אני מגיעה קצת באיחור, מתנשפת, ומולי עומד שומר חמור סבר, מגונן על הדלת. אין כניסה למאחרים.

ויתרתי על קבלת קהל במרפאה, פרנסתי נהג מונית ורצתי כל עוד נשמתי בקרבי משער הכניסה ועד לכאן לאחר בידוק קפדני. האם עשיתי את כל המסע הזה עד לעמידה מול חדר הישיבות הענקי, רק כדי לפגוש הדיפה החוצה? אז המתנתי כמה דקות, וכשהתאספו עוד כמה מאחרים נזופים השומר הכניס את כל החבורה ברגע של טוב לב.

זו הייתה ישיבת סל התרופות והטכנולוגיות שהתקיימה במשכן הכנסת לפני שנים אחדות . התקיים דיון על תרופה יקרה מאוד, שלפי הנתונים המדעיים דאז הייתה מיועדת להארכת חיים של נשים שחולות בסרטן שד סופני, לתקופה של עוד כשלושה חודשים. הדיון היה סוער: האם להקציב סכומי עתק לקומץ נשים חולות מאוד כדי להאריך את חייהן במעט, או לתעדף סיוע לפלחי אוכלוסייה נרחבים יותר, כדוגמת חולי דיאליזה, פגים או מטופלות פריון?

ואז נכנסה אישה שהוזמנה במיוחד כדי לספר את סיפורה האישי. היא גוללה את מסכת הייסורים שהייתה מנת חלקה כחולת סרטן שד סופנית, והתחננה שהוועדה תאפשר לה להמשיך לחיות ולא תגדע את פתיל חייה. כמובן שאף עין לא נשארה יבשה, ובסיום הדיון הוחלט פה אחד לאשר את התרופה היקרה הזאת, שהתבררה כמועילה גם במצבים אחרים.

תמונה מלאה.

זו דילמה של רפואה ציבורית מול רפואה אישית, שאלה שמוצאת מענה בשו"תים הלכתיים שדנים בדיני הצלה וקדימות בהענקת טיפול. ואלו שאלות שעומדות לפני קובעי מדיניות הבריאות, אשר דולים מתוך גמ"ח ענק של תקציב ממשלתי, ומחלקים במנות קצובות לנצרכים ביותר.

אז מי אני? האם אני הרופאה שמטפלת באישה שאני פוגשת במרחב האינטימי של המרפאה, והיא זקוקה לתרופה הזאת? במקרה הזה אני אהיה מוכנה לעקור הרים כדי להשיג לה אישור לתרופה הנדירה! או שאני רופאה שחובשת את כובעו הקפדני של תחום בריאות הציבור, עם משקפיים ועדשות פנורמיות? פה אני רואה את התמונה הכללית, ואוזניי כרויות לזעקתם של הפגים, הנכים, חולי הכליה ועוד, שאולי קולם חזק וצודק יותר מאשר הצורך להאריך מעט חיים של חולים סופניים?

סדר עדיפויות תקציבי.

לפני שנים נפגשתי עם מנהל קופת חולים לאומית, איש שומר מצוות ואדם משכמו ומעלה. ניסיתי לדבר על ליבו בנושא שיפור שירותי הרפואה ביהודה ושומרון, שהם עלובים ביותר ביחס לשאר חלקי הארץ. האדם היקר הזה הסכים איתי. ברמה האישית הוא מחובר מאוד לתושבי יו"ש, וכמה מילדיו אף מתגוררים שם. אבל הוא הוסיף שיש לו תפקיד ציבורי, הוא מנהל גמ"ח ענק, ויש לו אחריות גדולה בחלוקת המשאבים, ומה נעשה שמספר התושבים ביישוב ביו"ש דומה למספר התושבים בשניים-שלושה בניינים רבי קומות בירושלים? הוא מעריך מאוד את האידיאלים של גאולת קרקעות ויישוב הארץ, ואת הגבורה הגדולה של המוכנות לגור במקומות מרוחקים ובודדים. אבל עלות הקמת מרפאה בכל ג'בלאה היא עצומה...

פוריות בסימן שאלה.

בזמנו הוקמה ועדה להכנת חוק תרומת הביציות, ונבחרתי להיות חברה בוועדה על ידי שר הבריאות דאז שלמה בניזרי. מדי שבוע התכנסנו בחדר ישיבות בשערי צדק, אנשי משפט, רפואה ופסיכולוגיה, וגם רבנים ועובדים סוציאליים, כדי לבחון את האספקטים השונים של תהליך מורכב זה, שעשרות אלפי נשים משוועות לפתרון הטמון בו.

אל שולחן הדיונים הגיעו ארבעה גורמים רלוונטיים לסוגיה. הראשונה הייתה התורמת הפוטנציאלית, אישה צעירה שמבקשת לסייע, ואולי גם זקוקה להכנסה כספית. אנחנו הרופאים אמונים על דאגה לשלומה ולפוריותה העתידית, ואוי לנו אם נתפתה לנצל את פירות שחלותיה יתר על המידה. אנו דואגים לה ודואגים גם לחברה כולה, כדי שלא יעלה הסיכון הסטטיסטי לנישואי קרובים בעתיד.

הדמות השנייה הייתה אישה לא מאוד צעירה, שמייחלת לאימהות. היא לא זכתה להינשא כשביציותיה היו טריות ופוריות. האם יש מספיק ספרות על הריונות בגיל חמישים פלוס? ואולי חובתנו לתקן תקנות המחייבות בדיקות סקר, כגון מבחן מאמץ ותפקודי ריאות, לפני מתן אישור לתהליך?

ויש את השיקול של טובת הילד. האם טוב לו שנברא להורים שנושקים לעשור השישי לחייהם? ואולי לא? יש שיאמרו שיהיו אלו הורים הרבה יתר רגועים, בטוחים בעצמם, בעלי מבט פנורמי על החיים. ויש שיגידו שאין זה נכון להביא ילד ליתמות מתוכננת, ולאלץ אותו לטפל בדמי ימיו בהוריו המבוגרים, שבמקרה הטוב יגיעו לחגוג את בר המצווה שלו בכיסא גלגלים שמובל על ידי עובד זר.

ואחרונה חביבה - החברה שלנו, אזרחי המדינה. האם יוטל הילד היתום כעול על כתפיה? האם נכון להקצות תקציבי עתק הדרושים לתהליך כדי לפתור בעיה חברתית?

סביב שולחן זה ישבנו, דנו וטיכסנו עצה, ויצאו לא מעט אש ותימרות עשן.

הסינגוגה כבר לא מושפלת.

זה סיפור של פרט מול כלל. סיפור חיינו כיהודים שומרי תורה ומצוות פה בארץ חמדה.

ובעצם, לא בדיוק. כי לכל פרט ופרט מתוכנו יש שליחות כללית. לא שליחות הליקופטרית, שנותנת לתהליכים לקרות תוך צפייה מלמעלה בנעשה. גם לא שליחות של מפלסי שלגים שנעים לאיטם בתוך הלבן הלבן. זוהי שליחות של דחפורים שנעים קדימה, עם גלגלי גאולה ענקיים, על אף המכשולים והמהמורות. זהו סיפור ישן של אלפי שנים, של עם סגולה שקיבל תורה כדי להאיר לגויים. וזה קורה, ובגדול.

על הלוח מול שולחן העבודה של האיש תלויה תמונה מכוננת של שתי נשים: האחת קשורת עיניים ושבורת חנית, ואילו השנייה אצילית ואלגנטית, שופעת זוהר של הצלחה ומעמד. אלו הן הסינגוגה והאגליזה. הראשונה מייצגת את כנסת ישראל השפופה והעלובה והמושפלת, והשנייה מייצגת את הכנסייה, עומדת זקופה ושולטת ביד רמה. כך תיארו אותנו הנוצרים דורות רבים, שמחים על משבתנו. ומול עינינו מתהפך הגלגל, וכפי שכתב רבי אברהם אבן עזרא בפיוט "צמאה נפשי לא-ל חי" – "ראה לגברת אמת שפחה נואמת – לא כי בנך המת ובני החי". וה' ראה, ושמע את תפילות אבותינו ואת תפילותינו, וכנסת ישראל כבר אינה עלובה ואינה מושפלת ואינה קשורת עיניים ולא שבורת חנית. ברוך ה'.

אוהו, איך הגלגל מסתובב לו. אשרי מי שראה כל אלה.

לתגובות: drchana2@gmail.com