את ההודעה על הלהבות שליחכו את כנסיית נוטרדאם, אתר היסטורי ותיירותי וחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, קיבלתי תוך כדי עבודה. הסיקור היה אינטנסיבי ולא נכנסתי לשום היבט פנימי ועמוק של העניין. בכל זאת מדובר באירוע חדשותי בסדר גודל בינלאומי שעוצר התרחשויות אחרות ומקבל את מלוא הפוקוס – בכל העולם וגם אצלנו כאן בישראל.
אבל תגובה אחת, של יהודי בעל תפקיד בכיר בצרפת, החזירה אותי אל המציאות. "הערב הלב נשרף יחד עם נוטרדאם. ליבי מדמם מול אותן להבות שסוגרות על נוטרדאם. הפעמון קרס וחלק מהמורשת ומההיסטוריה שלנו עולה באש", כתב אותו יהודי והזכיר לי פתאום על מה ליבו נשרף.
התרבות היהודית, זו שאמורה להיות המורשת של כל יהודי העולם, לא שוכחת מה התרחש בכנסייה הזאת. בשנת 1240, בתום משפט פריז שיזמו המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי נשרפו יותר מ-12 אלף כתבי יד של התלמוד בדיוק בקתדרלה שבערה. המשפט לא היה נגד אדם – אלא נגד המחשבה היהודית. באותה חצר, לאחר אותו משפט נגד התרבות שלנו, חויבו יהודי פריז לשאת אות קלון מיוחד על בגדיהם. יהודי צרפת נרדפו במהלך מסע הצלב שיצא מנוטרדאם ולא רק הם.
בעקבות השריפה כתב המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הפוסקים, את הפיוט "שאלי שרופה באש", שנכלל בקינות של תשעה באב. "עוד תגזור לשרוף דת אש וחוקים, ולכן אשרי שישלם לך גמוליך", נכתב בפיוט.
אין ספק שמדובר באירוע מצער, אבל קולות בכי ונהי של יהודים על בית שהכיל בתוכו כל כך הרבה שנאת יהודים בגלל התרבות שלהם, בגלל התורה שלהם, בגלל שלמישהו לא היה נוח עם קיומם – הם בהחלט מיותרים.
כן, מדובר במוסד בינלאומי, פאר יצירה של אומנות, וברור שבשביל הצרפתים זהו יום אבל. ועדיין, רגע לפני חג הפסח, שנסמך כולו על הזיכרון של התרבות שלנו, ושני רגעים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה שמציין שיא ברדיפת יהודים, צריכים לזכור ולא לשכוח. להביע צער בגבולות ההיגיון. לזכור שמדובר במקום שהיה בית גידול שלא חינך לסובלנות והבנה – אלא לשריפה, גירוש וגזירת כליה על התרבות היהודית.