בשבע מהדורה דיגיטלית

צא ולמד

הגברים הביטו בדם שעל המשקוף ופתחו בתנועה רחבה את הדלת. "לא להיכנס", צעקו הנשים, "הרגע שטפנו"

דביר שרייבר , י"ג בניסן תשע"ט

כאן בניתי את ביתי ואת הפירמידות. מצרים
כאן בניתי את ביתי ואת הפירמידות. מצרים
צילום: מלניה פידלר, פלאש 90

באותו ערב הורגשה תכונה מיוחדת בארץ גושן. החנויות נסגרו מוקדם מהרגיל. האנשים מיהרו לבתיהם כשעל פניהם הבעה ברורה של מתח מהול בציפייה. הדיווחים בתקשורת דיברו על פאניקה מוחלטת בקרב המצרים לאחר שספגו התקפות חוזרות ונשנות, כך על פי מקורות זרים. קבוצות הווטסאפ של 12 השבטים רחשו שמועות, סברות, ניתוחים וויכוחים. בפינת הרחוב המתרוקן עמדו כמה גברים, אוחזים ביד אחת סל עמוס מצרכי מזון, וביד השנייה גוללים הלוך ושוב את המסך של הסלולרי, וחיכו בסבלנות שהאישה תשכיב את הילדים והם יוכלו לחזור הביתה בשקט.

"תשכחו מזה", אמר אחד מהם בפנים נלהבות, "אף אחד לא הולך לישון הלילה".

"למה?" מחו הגברים הלחוצים.

"ראשית", הוא אמר, "כי שעון קיץ, ועד שהשמש שוקעת זה כבר אמצע הלילה".

"טוב", אמרו האנשים, "ושנית?"

המתלהב פנה כה וכה, ראה שאין איש ורמז להם להתקרב. "אומרים", הוא לחש בדרמטיות, "שהלילה סוף סוף יוצאים ממצרים".

"מי אמר את זה?" חקרו האנשים.

"משה", אמר הנלהב, "ככה הוא אמר לזקנים להגיד לנו".

"נו באמת, אתה יודע איך זה עם פוליטיקאים", נענע בראשו אחד שיודע, "לפני הבחירות מבטיחים ומבטיחים, ואחרי הבחירות שוכחים ושוכחים".

"הוא גם הבטיח שהוא יביא על פרעה עשר מכות", הצטרף לדיון אחד שמבין, "אז מה, זה קרה?"

"אה... כן".

"בסדר, זה לא העניין".

"אז מה העניין?" התבלבל הנלהב.

"העניין הוא שצריך להגיד למשה: תודה על עשר שנים, אנחנו נמשיך מכאן".

"אבל משה הגיע אלינו ממדיין רק לפני שנה".

"וכבר הוא רוצה להנהיג? קודם שישתפשף קצת".

"הוא בן 80".

"בדיוק. הוא משופשף מדי, הגיע הזמן להנהגה חדשה".

"תקשיב לי, אני מכיר מנהיגים", אמר זה שיודע, "עכשיו מבטיחים הרים וגבעות, אחרי שנצא מפה אפילו מים לא ייתנו לנו".

"ולמה לעזוב את מצרים?" התלונן זה שמבין, "אפשר לחשוב מה כל כך רע פה".

"אולי זה שאנחנו, אתה יודע, עבדים?"

"ומה ייצא לנו אם נצא ממצרים, שנהיה עבדים כל החודש שלפני פסח?"

"אני לא מבין", גירד הנלהב את סנטרו, "אתם לא רוצים לצאת ממצרים?"

"בשביל מה?"

"בשביל לחזור לארץ אבותינו".

"מצרים היא ארץ אבותינו".

"איך היא ארץ אבותינו?"

"אנחנו פה כבר איזה 400 שנה. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי, ואת הבתים של המצרים, ואת פיתום, ואת רעמסס, ואת הפירמידות..."

"אבל שם, בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות..."

"עזוב אותך, זה הכול הזיות", גיחך זה שיודע, "עישנת משהו מהעודפים של פייגלין, מה?"

"שמע לי", כחכח זה שמבין, "הסיכוי שאי פעם תהיה לנו מדינה משלנו הוא כמו הסיכוי שנשלח חללית לירח".

"ושיהיה לנו צבא משלנו".

"ותעשיית היי-טק מתקדמת".

"ומנהיגי העולם יתחשבו בנו".

"ונארח את האירוויזיון".

"והנבחרת תעלה ליורו".

"טוב", הסכים הנלהב, "זה באמת לא יקרה".

"ונגיד שנצא ממצרים", אמרו הספקנים, "נגיד אפילו שנגיע לארץ. מה אז? נכבוש אותה? נשלוט על עם אחר? נחיה על חרבנו? לא עדיף להישאר עבדים?"

"הרי מה זה מדינה?" הסביר זה שיודע, "מדינה זה כאב ראש. זה מילואים, זה מיסים, זה חשד לזיופים בבחירות, זה ממשלה, זה בג"ץ, זה הופעות של יום העצמאות שבא לך להגיד ניתנה ראש ונשובה מצרימה, זה קריוקי, זה פקקים, זה אורן חזן, זה סתיו שפיר, זה תורי ענק בערב חג, זה להעסיק את הילדים כל חול המועד, זה שביתה בנמל, רכבת ישראל, סטטיק ובן אל..."

"ועדיין", התעקש הנלהב קשה העורף, "מה כבר יש לנו במצרים שלא יהיה לנו בישראל?"

"מילקי", אמר זה שמבין, "במצרים הוא הרבה יותר זול".

"תשמע", הוסיף זה שיודע, "בסופו של דבר משה לא יוכל לשאת לבדו טרחנו ומשאנו וריבנו. הוא יהיה חייב להקים קואליציה, ואז מה? הוא יעשה ממשלת אחדות עם קורח?"

"יאללה", אמר זה שמבין, "אני זז. לשנה הבאה בירושלים".

"למה שנה?" שאל זה שיודע, "מה בוער?"

בזה אחר זה התפזרו הגברים לבתיהם, הביטו בדם שעל המשקוף ופתחו בתנועה רחבה את הדלת.

"לא להיכנס!" צעקו הנשים, "הרגע שטפנו!"

"בשביל מה לשטוף את הרצפה?" התמרמרו הגברים, "בעוד כמה שעות אנחנו עוזבים את מצרים לתמיד".

"נו?" הניפו הנשים את המגב באוויר, "וזו סיבה להשאיר את הבית מלוכלך?"

עקב בצד אגודל, צמודים לקיר, נכנסו הגברים הביתה, מתמרנים בין ערימות כלי הזהב והשמלות שנשותיהם לקחו בהשאלה מהשכנות המצריות.

"יום אחד עוד יאשימו אותנו שניצלנו את מצרים", הביעו הגברים את חששם.

"בעיה שלהם", שטפו הנשים בעוז, "הם התחילו".

"לכו תסבירו את זה לשוברים שתיקה", נאנחו הגברים והלכו להדליק את המנגל. ירח מלא עמד בשמיים, מרחוק נשמע ספינקס מיילל, האוויר היה צלול וריחני, כנראה בגלל האקונומיקה. במטבחים החלו הנשים ללוש את הבצק אבל השעה כבר הייתה מאוחרת, מה שהעלה את החשש שהבצק לא יספיק להחמיץ ומעתה ועד עולם כל מה שיהיה להם בפסח זה מצות ועוגיות קוקוס.

מצרים זה לא רק מילקי, מצרים זה דגים, שומים, אבטיחים. בארץ ישראל אפילו קטניות לא יהיו להם כי שם כולם משתכנזים. ועדיין נשארים שבטים שבטים, וכל שבט הוא הכי מקופח, הכי נושא בנטל, הכי יושב בחושך, הכי קמפיין געוואלד. אם נצא ממצרים, אמרו לעצמם היהודים, נצטרך לעבור את המדבר, את הים, להיות בני חורין. וכל שנה נכשיר את הבית לפסח, נגעיל כלים, נצפה בנייר כסף את הבית, את המכונית, את הירח. נשב בליל הסדר בעיניים טרוטות וידיים צורבות ונדפדף בהגדה כדי לראות כמה עוד נשאר עד האוכל. נצטרך לבער את החמץ מהלב, לצאת ממצרים הפרטית אל המרחב. ולהתלונן, כל הזמן להתלונן. אחרת מה הטעם?

הירח כבר עמד באמצע השמיים. טור ארוך של גברים, נשים, זקנים וטף הסתדר עם הפנים צפונה, אל עבר מסע ארוך ומפותל בנבכי ההיסטוריה.

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", לחש מישהו.

"עזוב, זה לא יתפוס", ענה לו אחד שיודע, והשיירה התחילה לזוז. בחצות הלילה, בעצם היום הזה, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com