בשבע מהדורה דיגיטלית

"היום אני הולך ברחוב עם הראש למעלה"

ילדות קשה ודחייה מהמורים ומהחברה דחפו את אהרון דוד לטיפה המרה. היום, כשהוא נקי, הוא עוזר לאחרים להיחלץ ממאסר ההתמכרות

שרה פני עוזרי , י"ג בניסן תשע"ט

"ברגע שנגעת בעולם הזה אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות". אהרון דוד
"ברגע שנגעת בעולם הזה אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות". אהרון דוד
צילום: לאה קלאר

כרם משתרגת ונופי הרים ירוקים עוטפים את בית רטורנו שעומד בצניעות על גבעה נמוכה ועליה בתים צבועים טורקיז.

אהרון דוד מקבל את פניי ברוחב לב ובחיוך גדול. על פי היציבה והביטחון שהוא מפגין אי אפשר לנחש את סיפורו הכואב. היום אהרון הוא סגן המנהל הלוגיסטי של קהילת רטורנו, מנהל מחלקת מניעה ומדריך של קבוצת הבוגרים. הגיל הכרונולוגי שלו הוא 36, אבל מבחינתו היום הוא רק בן ארבע וחצי שנים. "אלו השנים שאני באמת חי". אהרון מדייק כל יום: "היום יש לי ארבע שנים, ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויום שאני לא נוגע בסמים ואלכוהול. לא בטיפה של קידוש ולא בארבע כוסות. יש לי בעיית התמכרות, אבל אני מכור נקי".

כדי להגיע לדרגת מודעות ויציבות שאהרון נמצא בה היום היה עליו לעבור שבעה מדורי גיהינום, נפילות והתרסקויות. ההתמכרות שלו לאלכוהול נתנה את אותותיה כבר בגיל צעיר, ולאט לאט כרסמה כל חלקה טובה בחייו. "הנושא של אלכוהול בבית היה משהו מאוד מקובל ופתוח. ההורים שלי גדלו בשנות השישים, וחונכנו שאם רוצים להירגע או להרגיש טוב - שותים. אבא שלי היה שותה באמצע השבוע, זה היה חלק מההווי. בכל יום שישי הוא היה יושב עם היין, הבירה או הוויסקי ושומע מוזיקת רוק כבדה והיה אסור להפריע לו או לדבר איתו. אם היית עושה את זה יכולת לחטוף סטירה. בשבתות היה פסטיבל יין. הוא היה מלמד איך לסובב את היין בכוס, מסביר על העפיצות וכל מה שקשור לאלכוהול. אני הערצתי את זה. זו הפכה להיות המטרה שלי: להיות איש קשה ולשתות".

בגלל נעליים

אהרון גדל כילד סנדוויץ' עם שישה אחים בשכונת נווה יעקב בירושלים, בבית עם הורים חוזרים בתשובה שעלו מארצות הברית. אמו הייתה חולה בזאבת (לופוס), מחלה חשוכת מרפא שגרמה לה להיכנס ולצאת תדיר מטיפול נמרץ, ואב נוכח וקשוח מאוד. "הוא היה אבא שמרביץ עם חגורה מעור, היינו צריכים להוריד את המכנסיים ולשים את הידיים על המיטה. זו טראומה שהנפש לא שוכחת ולא סולחת, היא לא יכולה. אני אוהב את אבא שלי ולמדתי לסלוח לו ולקבל אותו כמו שהוא, אבל גדלתי עם אבא שהיה שריף קשה וחזק. היו סדר, משמעת ופחד בבית. לא היה מקום לרגש. לא יכולתי לבטא את עצמי או להיות מי שאני ולהתחבר לעצמי. זה היה לגדול במורא ופחד של מישהו שמנהל אותי ועומד מעליי".

בנוסף לקשיים בבית, אהרון החל את דרכו בתלמוד תורה כשהוריו אינם מבינים את המשמעויות ואת הקודים הפנימיים. "הגעתי עם נעלי כדורסל וג'ינס כמו כל ילד, אבל בתלמוד תורה החוקים היו להתלבש שחור-לבן וכל ההסתכלות שם הייתה אחרת. בעיניהם הלבוש שלי התפרש כאיום וכהתרסה או שסימן אותי כסוג ב'. כבר מגיל קטן נוצרה אצלי תחושה של חוסר שייכות, חוסר קבלה, המון שפיטה ודחייה מצד הצוות. בגיל קטן זה מאוד מבלבל, עשיתי משהו רע ששולחים אותי הביתה כי באתי עם נעליים לא מתאימות? התחלתי להרגיש את כל הרגשות הקשים הללו. אומנם הזמן עבר מאז, אבל הדברים נחקקים בלב וזה שורט. חשוב לי לומר שאני לא מאשים אף אחד, היה חשוב לי לפתור את הסיפור שלי עם עצמי. אני חושב שחלק ממה שהיה שם גרם לי להתבלבל ולהגיע לאן שהגעתי".

אהרון גדל עם תחושת חוסר שייכות וחוסר יציבות, וכשהגיע בגיל 12 לישיבה חדשה הסמוכה לשוק מחנה יהודה הכול החל להשתנות. "הייתי ילד מפוצץ באנרגיה ומבולבל, והיה לי קשה להתרכז בישיבה שלומדים בה משש בבוקר עד תשע בערב. עדיין רציתי לרוץ עם כדור ולא הבנתי מה קורה. הנפש התחילה להתפרק והיא לא ידעה מה היא באמת רוצה". השוק הסמוך לישיבה קרץ לאהרון והוא החל לפקוד את החמארות, מאורות שתייה, ולשבת לשתות יחד עם המבוגרים. "חשבתי, מה אני יכול לעשות? לשתות. זה מה שידעתי. כל השוק היה כמו שכונה אחת גדולה. היינו יושבים על ארגזי בירה ושותים עד שהיינו משתכרים או עד שהמשטרה הייתה מגיעה. זו הייתה תקופה שמחה. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי, איזה כיף. שותה בשמש ויושב עם המבוגרים".

במהרה אהרון נשר מהישיבה, והשמחה פינתה את מקומה לקושי בגלל חבר חדש שמצא - אדם שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים וחשף אותו לחצר האחורית של תל אביב, על כל תחלואיה. לאחר שעיניו נפקחו הוא נטש את השוק, חזר עם החבר לשכונת נווה יעקב והתחיל לבלות כנער רחוב. הוא שתה בחדרי מדרגות, השתמש בסמים, גנב רדיו-טייפים ממכוניות ובילה יחד עם רועי הצאן בכפרים הסמוכים לנווה יעקב. לשאלה האם אביו לא ניסה לעצור בעדו, הוא עונה במבט יציב: "ברגע שנגעת בעולם הזה אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, לא מעניין אותך אבא או המשפחה. אתה נכנס לתוך חיים של הרחוב, בחיי דמיון ושקר של וואו אני חי את החלום, כל ילד לומד עכשיו בבית ספר ואני בחוץ עושה מה שאני רוצה". בגיל 14 התנתק אהרון מחברו בעל ההשפעה הרעה אך זה היה מאוחר מדי. הוא החל לבלות בכיכר ציון בירושלים, מסומם ושותה. הוא מספר שאז באמת הפך לאלכוהוליסט שהשתייה מלווה אותו במשך כל היום. באותה תקופה הוא החל לסחור בסמים ולגנוב, ובגיל 15 הסתבך עם החוק ונעצר לעיתים תכופות.

קלטת שאתה במצב לא טוב?

"לא, בכלל לא. לא הייתי טיפש, אבל מה עמד מולי אז? כל הפיתויים. נשים, סמים, מוזיקה, רחוב. מישהו רוצה לחזור לבית הספר ללמוד? מישהו רוצה לחזור למשמעת של ההורים, או לחזור להיות חלק מהחברה? אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אני חי את החיים. זה סוג של חלום, וזה המקום המסוכן שכל כך קשה לצאת ממנו, כי זה נהיה חלק ממך וחודר למקום הפיזי, הנפשי והרוחני. זה כבר שורט אותך".

במשך עשר שנים הוא התגלגל ברחובות כשבעיית ההתמכרות שלו מחמירה. מדי פעם הצליח להיגמל לתקופה מסוימת ואף להתמיד בעבודה, אך תמיד הייתה נקודת שפל שבה הוא חזר לשתות. אז הוא היה שוקע עמוק יותר, אוכל בבתי תמחוי או בזולות נטושות ונאנס.

"אחרי כל השנים האלה הגעתי למקום שהגוף עייף וכבר לא יכול. הגעתי לתחתית הבור. הייתי שותה כל כך הרבה שלא יכולתי לקום בבוקר בלי לשתות חצי בקבוק עראק. ואם לא שתיתי היו מתחילות להיות לי חרדות ופראנויות והפכתי להיות לחוץ. במהלך כל היום הייתי שותה, עד שבלילה לא זכרתי איפה נרדמתי. פתאום היה נעלם לי חצי יום מהחיים ולא זכרתי איפה הייתי ומה עשיתי".

שליח של אלוקים

השנים חלפו, אהרון יכול היה להמשיך כך עד שהיה מסתבך בפלילים או מסיים את חייו בגלל פגיעה בכבד. אבל אז, כשהיה בן 28, הציע לו חבר הצעה שהביאה את התפנית בחייו. החבר סיפר לו על מרכז הגמילה רטורנו, ואהרון הסכים ללכת. "אז הנס התחיל. הגעתי שבור וכנוע עם חוסר אמונה באנשים, במערכת ובעולם. כשנכנסתי הושטתי יד. אמרו לי שלא לוחצים פה ידיים, אלא רק נותנים חיבוק. אומרים לי שאוהבים אותי וברוך הבא".

מכל התיאורים של מסכת חייו הקשה של אהרון, דווקא בתיאור תחילת הגאולה שלו הוא עוצר, מרכין ראש ובוכה חרישית. "היה משהו אחר באוויר. אף אחד לא שפט אותי. קיבלו אותי ואהבו אותי. הרגשתי שהגעתי הביתה. כולם היו כמוני ודיברו בגובה העיניים, אף אחד לא נתן לי הרגשה שהוא יותר טוב ממני או שאני אפס כמו שכל החיים אמרו לי. הביטחון העצמי שלי חזר והתחלתי להשיב לי את אהרון, להחזיר לי את עצמי".

למרות השינוי המבורך, לאחר שבעה חודשים אהרון מעיד שלא הבין עדיין את עומק הבעיה שבה היה שרוי. הוא לא הסכים שיכנו אותו מכור, ולא חשב שהוא צריך תוכנית לטווח הארוך. "בשבילי זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי על התמכרות. ידעתי שאני שותה יותר מדי, אבל מכור? יש לי סוג של מחלה? אמרתי: רגע רגע חבר'ה, אתם כת. הייתי מטופל למופת, אבל לקחתי רק מה שאני חשבתי לנכון ולא מה שהצוות ניסה להגיד. לא באמת טיפלתי בעצמי".

בתום השהות ברטורנו הוא יצא לחיים והתחיל לעבוד במשרה טובה בעיריית ירושלים. במשך תקופה מסוימת הוא התמיד, אך מהר מאוד נפל בחזרה לסמים ולשתייה ופוטר מעבודתו. הפעם הנפילה כאבה עוד יותר וההתדרדרות הייתה מהירה. "התרסקתי, הגעתי לשלב שאני כבר חושב להתאבד. זה שלב של חוסר אונים שאין לי איך לתאר אותו. זה בן אדם מת בלי אור בעיניים. הייתי מאוד בודד, מתרחק מאנשים, יוצא רק פה ושם כשאני חייב, גר בבניינים נטושים. אתה כבר לא חלק מהחברה, אתה הולך עם שמיכה על הראש, אלה דברים מאוד קשים ומפחידים. אתה נמצא בעבדות הכי גדולה שיש ואין לך את עצמך. זה הרבה יותר גרוע ממוות. הגוף כחוש ומאותת לך: זהו, תדע לך שזה הסוף. ואתה בכלל לא מפחד מהמוות. בשלב הזה אלוקים נגע בי, עשה את הנס. אם ישאלו אותי איך הגעתי לקהילה בפעם השנייה אני לא זוכר, אני רק זוכר שזה קרה".

אהרון הגיע לרטורנו בפעם השנייה בגיל 32, ארבע שנים אחרי שעזב את שערי המקום, והפעם הבין והפנים את המצב שלו. הוא עבר שיקום ארוך ומעמיק שבו הוא גילה שבמשך כל השנים הללו השתייה והסמים היו פלסטר לתחושות, לטראומות ולבעיות שלו. הוא הבין שהוא צריך להפסיק לברוח ושעד היום היה מכור וחולה.

"בפעם השנייה זה כבר מקום אחר, הבנתי ונגעתי בכל מה שאני צריך לגעת מבפנים. זה תהליך שעד היום אני עובד עליו".

בתום הטיפול המוצלח עבר אהרון להוסטל של רטורנו ויצא לעבוד. הנחיתה הרכה והליווי מאוד מקלים עליו ועוזרים לו בתהליך הגמילה הסופי. "אני אסיר תודה למקום שנתן לי חיים, ולקהילה חמה ואוהבת. הפסקתי לברוח, להתכחש ולפחד, אני חי את מי שאני היום".

אהרון מספר שבאחת מהשיחות הרבות שלו עם העובדת הסוציאלית, הוא שאל אותה למה היה צריך כל כך לסבול, התשובה שלה מהדהדת בראשו אצלו עד היום. "היא אמרה לי: אהרון, אתה שליח של אלוקים, אף אחד לא יכול לעשות מה שאתה עושה היום בתור מדריך. אתה משרת של אלוקים".

במשך כל הריאיון אהרון מקבל שיחות ועונה לעוברים ושבים במאור פנים ובחיוך. הוא רציני, מקצועי וחם, ומסביר לי שידע שהיום יהיה עמוס בעבודה אבל היה לו חשוב להתראיין. מבחינתו זהו השלב האחרון והכי חשוב בהתמודדות שלו. "היה לי חשוב לספר את הסיפור שלי לאנשים שעדיין סובלים ולהגיד להם שיש תקווה, יש דרך, יש תוכנית, ואם הצלחתי לגעת במישהו אחד שסובל זה שווה לי את הכול. להעביר את הבשורה שיש תקווה ודרך. היום אני לא בורח מאף אחד, אני הולך ברחוב עם ראש למעלה, חי את מי שאני. נמצא ונוכח. זו היציאה לחירות הכי גדולה שאני קם בבוקר נושם ושמח. אני לא מכיר שום סם שעושה את זה. זה אמיתי, וזה כל ההבדל".