בשבע מהדורה דיגיטלית

"הרכב כובל את האנשים"

בזמן שאנשים מוסיפים מדי בוקר חצי שעה לזמן הנסיעה הריאלי שלהם לעבודה, בחר יהודה פואה להניח את המפתחות ולהשתמש ברב-קו

אסף משניות , י"ג בניסן תשע"ט

"המציאות הזאת שאתה לא כבול לרכב שלך היא משחררת". יהודה פואה
"המציאות הזאת שאתה לא כבול לרכב שלך היא משחררת". יהודה פואה
צילום: גילי גהוזי בשמחה

מדינת ישראל היא המדינה הפקוקה ביותר בעולם המערבי. ארגון ה-OECD הגדיל לעשות והגדיר את גודש התנועה בישראל מהגרועים בעולם, פי שלושה וחצי מהממוצע במדינות הארגון. למען האמת כל אזרח בישראל שנוסע בדרכים לא זקוק לנתונים ולסטטיסטיקה. התחושה היא שאנחנו פשוט עומדים. מכוניות אחרי מכוניות סותמות את הכבישים, אלפי שעות עבודה מתבזבזות מדי חודש והתופעה רק הולכת ומחמירה.

הפתרון הפשוט הוא קידום ופיתוח התחבורה הציבורית, אלא שהתחום הזה בארץ איננו יעיל בלשון המעטה. כל מי שנאלץ לנסוע בתחבורה ציבורית יודע שמדובר בנסיעה ארוכה הרבה יותר, ולרוב נוחה הרבה פחות מנסיעה ברכב פרטי. האוטובוסים מאחרים ומגיעים עמוסים בנוסעים, הרכבות שובתות, מאחרות או נתקעות באמצע הדרך. התוצאה: מי שיכול להימנע מלהשתמש בתחבורה הציבורית - עושה זאת.

לכן כשחיפשתי מישהו שעשה את הדרך ההפוכה, מהרכב הפרטי אל האוטובוסים והרכבות, הייתי בטוח שזו משימה בלתי אפשרית. אלא שאז התברר לי שלא מעט אנשים ויתרו על רכבם ברמה כזו או אחרת, ועברו להשתמש בתחבורה ציבורית.

יהודה פואה הוא אחד מהם. יהודה בחר לנסוע לעבודה ולחזור ממנה באוטובוס. "לי יש מזל. יש קו מעפולה, שם אני גר, ישירות למגדל העמק, שם אני עובד. כך שלי זה מאוד נוח". פואה, שנהג להגיע לעבודה ברכב, מסביר מה בעצם הביא אותו לעשות את הצעד. "קודם כול, בחרנו שהרכב יישאר עם אשתי ואני אסע באוטובוסים במקום להחזיק עוד רכב. העלויות של אחזקת רכב הן מאוד גבוהות. אבל פרט לכך, זה מפנה לי עוד חצי שעה שבה אני יכול לעבוד דרך הטלפון. כשאני נוהג אני לא יכול להשקיע את הזמן בדברים אחרים".

והנסיעה עצמה נוחה?

"תראה, הרבה אנשים לא נוסעים בקו הזה, או בכלל בתחבורה הציבורית בצפון, כך שהקו די ריק. הוא גם יוצא כל חצי שעה וזה נוח. אני נוסע לתחנה באופניים, מניח אותם בתא המטען, מוציא אותן בירידה ונוסע למשרד".

אחת הטענות שעולות תדיר נגד התחבורה הציבורית היא שהנסיעה מאוד ארוכה ואיטית. פואה אומנם חש בזה, אבל במאזני הבעד ונגד, לא מוסיפה האיטיות מספיק משקל כדי שהכף תוכרע. "בוודאי שהנסיעה איטית יותר, אבל זה לא מספיק חמור בשביל שאוותר על האוטובוס. בעבר הייתי נוסע 20 דקות לעבודה והיום קצת יותר מחצי שעה, אבל הזמן הזה מנוצל היטב, לכן זה משתלם. הצלחתי לשכנע חבר מהעבודה לתת צ'אנס לתחבורה הציבורית, ואחרי שהוא ניסה כמה פעמים גם הוא החליט לוותר על נסיעה ברכב לעבודה".

יהודה מוצא בנסיעה בתחבורה הציבורית יציאה לחירות. "כשהייתי יותר צעיר נסעתי בטרמפים, בנוסף לתחבורה ציבורית. המציאות הזאת שאתה לא כבול לרכב שלך היא משהו משחרר. אתה יודע שאתה תלוי באוטובוס או בלתפוס טרמפ, ויש משהו באווירת ה'אני אסתדר' הזאת שנותנת המון הרגשה של חופש. פתאום אתה לא מחויב למערכת קבועה והעולם שלך הופך להיות הרבה יותר דינמי ופחות תלוי בך. זה פותח עולמות. אתה רואה אנשים, מדבר איתם מפעם לפעם. זה אחר, משוחרר יותר". יהודה מספר על שיחות עם מכרים באוטובוס, או סתם נוסעים אקראיים שהחליטו להתנתק מהמסך לרגע. פן חברתי שמתווסף לנסיעה. אבל, הוא מודה, גם את זה הסמאטרפון קצת חמס לנוסעים. "הלוואי שזה היה קורה יותר".

בנוסף לתחושת החופש האישית, פואה מוצא יתרונות גדולים לציבור הישראלי וברחבי העולם בסוג הנסיעה הזה. "נסיעה כזאת קודם כול חוסכת פקקים. ככל שיותר ויותר אנשים ישתמשו בה, כך יהיו פחות מכוניות על הכביש וזמן ההגעה של כולנו ממקום למקום יתקצר. זה יעשה שינוי משמעותי".

יהודה מאמין שזה ישפיע גם על האווירה הכללית. "שימוש בתחבורה הציבורית יהפוך אותנו לחברה פחות עצבנית, כי מי שעומד בפקקים כל כך הרבה זמן הופך לעצבני. נסיעה שלא ברכב פרטי תפנה לנו זמן לעשות דברים יותר חשובים מאשר להיות תקועים ברכב. זו תועלת אדירה. ויש כמובן את נושא זיהום האוויר. מכונית היא דבר מאוד מזהם. בסופו של יום אנשים נושמים עשן ופיח. פחות מכוניות זה פחות עשן, מה שאומר חיים יותר בריאים".

להיפתח אל הלא מוכר

יהודה לא ויתר על רכבו לגמרי, כי יש מקומות בארץ שההגעה אליהן בתחבורה הציבורית היא יעד בלתי מושג כמעט. כמה חברים שלו הלכו על השיטה שלו ובוחרים באוטובוסים או ברכבת? הוא מספר שכמעט אף אחד. חלקם מעולם לא עלה על אוטובוס מאז שבגר, קיבל רישיון וקנה רכב.

"בצפון אין הרבה פקקים, אז להגיע למרכזי הערים זה הרבה יותר פשוט מאשר בגוש דן או בירושלים. תוסיף לזה שבסופו של יום, יש נוחות מאוד גדולה בנסיעה ברכב פרטי. האופציה הזאת של שימוש בתחבורה הציבורית לא נמצאת בתודעה של האנשים. ברגע שהתחבורה הציבורית תהיה יעילה זה יוביל לתגובת שרשרת שבסופה עוד ועוד אנשים יוותרו על השימוש ברכב פרטי או יפחיתו אותו. כיום זו לא אופציה שאנשים חושבים עליה בכלל. אבל כשהתחבורה טובה ויעילה כיף לנסוע בה, וזה מביא עוד רבים אחרים להצטרף אליה".

אני מבקש ממנו לנסות ולשכנע אתכם הקוראים לשחרר מעט את הרגל מהגז ומהברקס, והוא נענה: "בסופו של יום, הרכב בעצם כובל את האנשים. הוא הופך להיות הרגליים שלהם ובלעדיו הם לא יכולים לעשות כלום. זאת הגדרה מודרנית לעבדות. והחלק העצוב הוא שאפשר להגיע כמעט לכל מקום בתחבורה הציבורית. נכון, יש בה הרבה כשלים ובעיות שצריך לתקן, אבל ברוב המקומות, ובמיוחד בערים הגדולות, אפשר להתנייד איתה יפה מאוד. יש בזה עניין של כניסה לטריטוריה לא מוכרת. צריך לבדוק זמני אוטובוסים ומסלולי נסיעה. זה לא רק להכניס כתובת בווייז ולנהוג, ובמובן מסוים זה יותר מסובך. אבל אם אתה מוכן להיפתח אל הלא מוכר, זה ייתן לך שורה של אפשרויות חדשות. לא בטוח שמדובר תמיד באופציות טובות יותר, אבל אם לא מנסים לא יודעים. וגם צריך לזכור - זה הרבה יותר זול, ומפנה זמן לדברים אחרים".

יהודה לא חושב שהכול ורוד, הוא מכיר את הכשלים של התחבורה הציבורית מקרוב. צריך אופי מסוים וסבלנות לאירועים בלתי צפויים, כמו אוטובוס שמאחר או לא מגיע, או להבין שהילד נתקע בגן כי לא הצלחת להגיע בזמן. ובכל זאת הוא מייחל שיהיו לו עוד שותפים לדרך. ועד שזה יקרה, בעוד ישראלים רבים ימשיכו לעמוד בפקקים, ימשיך יהודה לנופף לנו לשלום מחלון האוטובוס ולקרוא בנחת בספר המתח שלו.