בשבע מהדורה דיגיטלית

"אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו"

המגבלה הפיזית גורמת ליוסף רובינוף להיות תלוי באחרים, ולכן הוא לא מוכן להעמיס על עצמו גם התמכרות למזון, לכסף או לסלולרי

יוני רוטנברג , י"ג בניסן תשע"ט

"הסמארטפון הוא לא רק עניין של זמן, זה גם עניין של איכות בתוך הזמן". רובינוף
"הסמארטפון הוא לא רק עניין של זמן, זה גם עניין של איכות בתוך הזמן". רובינוף
צילום: גרשון אלינסון

מודה, דבר כזה עוד לא קרה לי בריאיון. שכוב על ספה, לא טורח לקום, מושיט לי יוסף רובינוף יד. "שב, תתכבד", הוא אומר בטבעיות ומצביע על כיסא, אך לא טורח לצאת מהפוזיציה הנינוחה. כעבור כמה רגעים של פליאה, נזכרתי שהוא סובל מפציעה חמורה בגב, פריצת דיסק שהסתבכה בעת שירותו הצבאי. הוא יכול רק לשכב, או לעמוד לפרקי זמן מוגבלים. אם הוא מנסה לשבת, בתוך שניות הוא חש כאבים חריפים. אני מתעשת ומנסה להתייחס ברצינות לשיחה עם אדם ששוכב מולי על ספה.

הגמרא - מסכת חולין שנלמדת בדף היומי - שיוסף הניח על בטנו מיד כשנכנסתי, היא עדות לחיים החדשים שהתחיל לפני כחצי שנה. אם הייתי נכנס לבקר אותו אז, כנראה שהיה מניח לרגע את הסמארטפון ומתפנה לארח אותי, והגמרא הייתה מונחת אחר כבוד על השולחן. היום סמארטפון אינו בנמצא, יוסף נפטר ממנו לצמיתות. במקומו הוא מראה לי את חתן השמחה – מכשיר מפירמה סינית מפוקפקת, גדול מקשים וקטן מסך. וכמה אושר יש בחיוך שלו כשהוא מנופף במכשיר הטיפש.

"ארבע שנים היה לי סמארטפון", הוא משחזר את הנפילה והתקומה. "בהתחלה השתמשתי בו לשיחות והודעות, אחרי זה מיילים שאתה 'חייב לענות מיד'. תקופה מסוימת היה לי גם ווטסאפ, אבל ראיתי שזה יותר מדי בשבילי אז מחקתי. הייתי מחובר מאוד גם לפייסבוק ולחדשות, בחשש מתמיד מה יקרה אם אני לא אדע מה קורה בדיוק עכשיו. התחושה הייתה שהעולם לא יסתדר בלי שאבדוק את החדשות. הייתי ברמה של מכור, הכול הסתובב סביב זה. בגן השעשועים עם הילדים – עם הטלפון, בפגישה עם האישה – בטלפון. זה אינסטינקט כזה, להוציא את הטלפון מהכיס ולראות מה חדש, גם בלי שיש צורך. תנועה אוטומטית".

המציאות הזאת, שרבים מאיתנו מכירים, הפריעה ליוסף תקופה ארוכה. הוא מעיד על עצמו כאדם שהחירות והעצמאות שלו הן ערכים שעומדים תמיד בראש מעייניו, ודווקא בגלל זה ההתמכרות לסמארטפון הייתה לו כמו נטע זר. "יש שיר של ביני לנדאו שאני מאוד מחובר אליו, 'עבדים היינו'. הוא שר שם: 'זה רק אנחנו המשעבדים את עצמנו'. אנחנו באמת משועבדים לעשרות דברים. לעבודה, לכסף, לאוכל ולפלאפון. אני בכל הדברים האלה מנסה לעשות שינוי. באוכל הייתי 35 קילו יותר ממה שאני עכשיו. הייתי משועבד לאוכל, כל החיים סבבו סביבו. אכלתי עם העיניים והרגש. רק אחרי שעברתי סדנה, שהרעיון שלה היה 'תאכל מה שאתה רוצה אבל רק כשאתה רעב', הצלחתי להשתחרר מהעבדות הזאת".

הבן החכם

תנועת הנפש הזאת, הרצון להשתחרר מכל שעבוד, קשורה אצלו באופן פרדוקסלי דווקא למוגבלות הפיזית הקשה שלו. בתור נער שגדל במשפחה חרדית, והחליט להתגייס בניגוד לזרם, הגיע יוסף לישיבת הסדר ולחם בתותחנים במלחמת לבנון הראשונה. התלונות החוזרות ונשנות שלו למפקדים על כאבי גב קשים נענו, כדרכם של מפקדים, באמירה "תהיה חזק". הוא המשיך לשאת את הכאב בשקט, עד שבאחד הקרבות, אחרי ארבע שעות של נשיאת פגזים וטעינתם בתותח, הוא התמוטט. הרופאים שבדקו אותו הורו על ניתוח דחוף. הדיסק באחת החוליות שלו יצא כמעט כולו, 98 אחוזים, ממקומו. היה חשש לשיתוק, ורק אחרי סדרה של ארבעה ניתוחים מצבו התייצב.

"אחרי הפציעה הייתה לי תקופה מאוד קשה של דיכאון וכעס על ריבונו של עולם", נזכר יוסף בימים הטעונים. "הייתה מחשבה לעזוב את הדת, ואפילו מחשבות אובדניות. בשלב כלשהו אמרתי לעצמי: אתה יכול להיות מסכן, והצדק איתך. אבל לאן זה יוביל, לזה שירחמו עליך? הרגשתי שזה לא הדבר הנכון בשבילי, והתחלתי פשוט לדבר עם ה', מה שלא עשיתי לפני כן מעולם. זה הביא אותי למקום של הבנה, שבאנו לעולם כדי לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שבא לנו. במצבי היום אני תלוי באנשים רבים ובדברים רבים, לכן במה שאני יכול, אני מנסה להיות לא נצרך ולא תלותי. ויתרתי על קצבה שמנה מצה"ל בשביל משכורת שהיא רבע מזה, כי רציתי לצאת מהמעגל של המסכנות והשעבוד".

אבל כל תפיסת העולם שלו לא הצליחה להפריד בינו ובין הסלולרי. רק בנו הקטן, כמו בסיפור חסידי קלאסי, הצליח לפרוץ גם את המחסום הזה. "יום אחד, אני יושב בסלון ומתעסק כרגיל בטלפון. הבן שלי, דוד, משגע אותי בלי הפסקה: אבא, תביא את הפלאפון, אני רוצה לראות סרט, אני רוצה לשחק'. אמרתי לו שאני לא מרשה. ואז הוא אמר לי: 'למה אתה תמיד בפלאפון ואני לא?'. באותו רגע תירצתי לו שזה לצורך עבודה וכל מיני, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני מורח אותו. כאן גמלה ההחלטה בליבי. שבוע אחרי זה הלכתי וקניתי פלאפון מיושן".

הימים הראשונים אכן היו לא קלים. כמו כאבי הפנטום הידועים, יוסף מצא את עצמו שולף בכל כמה רגעים את הנייד הטיפש, ומיד נזכר שאין הרבה מה לעשות איתו. עד היום, אגב, הוא מוצא את עצמו עושה את התנועה שנטבעה בגופו. אבל הקשיים באו מעוד כיוונים, נפשיים וחברתיים. "מדברים על זה שבשבת דתיים נופלים לפעמים בשליחת הודעות או הצצה בפייסבוק. אני יכול פתאום להבין מאיפה זה בא, הרגשתי את זה אחרי שהפסקתי".

"ביום שאחרי קניית הפלאפון הטיפש, היה לי ניסיון. נסעתי לסידורים, הייתי צריך להגיע לאיזו חנות ושאלתי את עצמי איך אני אדע אם הם פתוחים או לא בלי סמארטפון. זה גם האינסטינקט, להוציא את הפלאפון. אבל הסתדרנו יפה לפני עשר שנים, אז בסדר. התקשרתי לחבר שיבדוק". עם זאת, על הווייז הוא לא היה מסוגל לוותר. לצורך כך הוא מחזיק ברכב פלאפון ייעודי אך ורק למטרה זו.

הטיפ: גמילה בהדרגה

הניתוק מצורות התקשורת המודרניות מביא איתו גם מחירים. אחד מהם, שכאשר יוסף נזכר בו עוד אפשר לזהות את הצער על פניו, נגבה ממנו בלימודי המשפטים שהוא מסיים כעת. "כל הלימודים למבחן התנהלו סביב הווטסאפ, ואני הייתי מנותק מכל זה. יום אחד הודיעו בקבוצה שנדחה איזה תרגול כי המרצה לא יכול היה להגיע. אני, שלא הייתי מחובר לקבוצה, הגעתי לפי התאריך המקורי שנקבע. אני נכנס למכללה, ואין שם נפש חיה. אחרי בירורים, אנשים אמרו לי: 'איך לא ידעת? היה כתוב בקבוצה'. זאת הייתה חוויה קשה. אבל צריך לציין שמאז שינו את הנהלים ושולחים גם הודעות ומיילים".

יוסף מתחיל לדבר על הרווחים שהמהלך מביא איתו, ופתאום המחירים נראים מצחיקים. "יש לי זמן למשפחה שלי. אני נמצא עם האישה והילדים, בין אם זה כשאנחנו בבית ובין אם כשאני יוצא עם אשתי בכל יום שישי לבילוי. קלטתי שכבר כמה שנים לא הייתי עם המשפחה. ברמה הטכנית אולי הייתי פה, אבל הריכוז והחוויה היו במקום אחר. הסמארטפון הוא לא רק עניין של זמן, זה גם עניין של איכות בתוך הזמן שיש לך. אני כל כולי עם המשפחה, בלי המחשבה שאולי צריך לבדוק משהו בפלאפון או להתעדכן. גם הדף היומי נהרס כשהייתי עם הפלאפון. בכל רגע הייתי עוצר ומסתכל. שעה שפיניתי ללימוד הייתה נחתכת לעשרים דקות. זה זמן איכות בכל דבר, אין משהו שזה לא משפיע עליו".

ובסופה של שיחה אני מבקש ממנו עצה ממי שכבר עשה את השינוי שכולנו היינו רוצים לעשות. "הצעד הראשון הוא לנסות שעה ביום. לסמן את ארוחת ערב או זמן אחר, כל אחד לפי רצונו. הטלפון נשאר באוטו או בחדר. כל האנשים יראו איך בשעה הזאת העולם לא נחרב. שיטעמו, מאוד קשה לעבור משחור ללבן ברגע אחד. דבר נוסף הוא לשאול את עצמך באמת: אתה צריך את זה לצורכי עבודה? ועד כמה? אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו, ולבנות לעצמו סדר עדיפויות. זו שאלה שקשה לשאול ולקבל עליה תשובה, אבל היא הכרחית".