בשבע מהדורה דיגיטלית

"אחרי הנס שקרה לי אני מרגיש חירות"

ילדות קשה, סמים, עבריינות ועשר שנים מאחורי הסורגים היו מנת חלקו של שלומי אביטן במשך שנים ארוכות.

יוסף ארנפלד , י"ג בניסן תשע"ט | עודכן: 22:27

"ידעתי שבכלא תהיה לי גמילה אמיתית". שלומי אביטן
"ידעתי שבכלא תהיה לי גמילה אמיתית". שלומי אביטן
צילום: עופר עמרם

הבלשים קפצו על שלומי ואזקו את שתי ידיו, תוך כדי שהם גוררים אותו אל הניידת המשטרתית שחנתה בסמוך.

חיוך רחב היה נסוך היה פניהם של צמד השוטרים כשהחזיקו את השקית המפלילה. למרות הרזומה העשיר שלו בתחום, להפתעתם של הבלשים גם הוא חייך חיוך רחב. "אני חף מפשע, התפילה שלי התקבלה", הוא שמח בליבו.

הוא רק בן 38, אבל סיפור חייו הפתלתל והמסעיר של שלומי אביטן יכול להיות תסריט מצוין לסרט פעולה, שאפילו התסריטאים הכי טובים לא היו מעלים בדמיונם. ספר שמסכם את פרק זה בחייו צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים.

שלומי גדל בשדרות במשפחה מסורתית קשת יום. "הורים נפלאים, אבל בלי יכולות כלכליות". הוא הבכור, אחריו ארבעה אחים. האב היה איש צבא שפוטר מעבודתו, נכנס לדיכאון ונעשה אלכוהוליסט. "זה השליך על הבית ועלינו כמשפחה". כבר בגיל צעיר נכנסו לתמונה גורמי רווחה ושלחו את שני הבנים הגדולים לפנימיית בית הילד של רשת אמי"ת בירושלים. "גדלתי שם מגיל תשע. היו לי שם שנים נפלאות, היה לי כל מה שהייתי צריך ומודל משפחתי נורמטיבי, שלא היה בבית. הייתי ילד אהוב ופעיל. המדריכים היו כמו הורים בשבילי".

דא עקא, בחגים ובשבתות חופשיות נאלץ שלומי לחזור הביתה לשדרות, "לבית שהוא לא בדיוק בית", כהגדרתו. לא כל הזמן היה חשמל, מדי פעם היה האב נעצר ונשלח לכלא בגין עבירות של אלימות. "כבר בגיל צעיר הבנתי שאני חי במציאות לא רגילה, לכן הגדרתי את עצמי כילד לא רגיל והתחלתי לסגל לעצמי הרגלי הישרדות. חייתי בחרדה תמידית. גם כשהייתי בפנימייה בירושלים, הראש שלי היה בבית בשדרות: מה עם אמא? אבא שתה ורב איתה? יש חשמל? החרדה מלווה אותי עד היום".

מסיכת הגנה

בסוף כיתה ח' עבר שלומי ללימודי תיכון בפנימייה הבוגרת יותר בכפר הנוער אמי"ת בפתח תקווה, אך גם אז, כמו ביסודי, לא הצליח להתקדם מבחינה לימודית, מפני שהפרעת הקשב שלו לא הייתה מאובחנת. "לא יכולתי להכיל את זה שכולם לומדים, מתעסקים בבגרויות בצורה רצינית ואני לא מצליח להביא את עצמי לידי ביטוי". הוא החליט למצוא לעצמו תחום שבו יהיה חזק. "הבנתי שאני הכי טוב בלהיות ערס, כפשוטו. גדלתי בשכונות האלה, יש לי דודים כאלה, הכרתי את הקודים הפנימיים. זו הייתה מסיכת הגנה, כדי לא לחוות את תחושת הכישלון", הוא מסביר במבט לאחור. "לא חלמתי לאן תיקח אותי המסיכה הזאת".

מאז, כל המנגינה השתנתה. "אימצתי פוזה של כוחניות. חבשתי קובע בייסבול, ענדתי גורמט זהב ולבשתי חליפות ספורט של אדידס ונייק. זה קוד לבוש שמזוהה עם העולם העברייני. אהבתי את העולם הזה, הוא דיבר אליי. הדמויות הללו היו מודל לחיקוי, הם עשו צחוק מהמדינה והיו אנטי ממסדיים. היו להם רכבים יוקרתיים והם הצליחו בחיים למרות שלא למדו. למזלי הטוב, מנהל כפר הנוער דהיום עמירם כהן, שהיה אז מנהל הפנימייה, ידע שאם אעזוב את הפנימייה ואחזור הביתה, אלך לאיבוד. מתוך אמירה ברורה הוא החליט לשמור עליי בתוך המסגרת ויהי מה".

אביטן החל להתמקם בהגדרה העצמית החדשה שלו. בזמן שלא היה במסגרת הלימודים, התחיל לבדוק את הגבולות: סיגריות, אלכוהול והתחברות לדמויות מפוקפקות, תוך התנסות בסמים קלים. "אין באמת סמים קלים", הוא מבקש להדגיש, "הם הכי קטלניים. עד היום אני סובל דווקא מאותם סמים קלים. זה גם מוכח מחקרית". את ארבע שנות התיכון הוא סיים בשן ועין, בלי בגרות ועם הרבה בעיות משמעת.

כאשר חבריו התגייסו, שלומי בחר לוותר לעצמו וחזר לבית לא יציב. באותה תקופה ישב אביו בכלא בפעם המי יודע כמה בגין אלימות. תכף עם הגעתו לדרום הוא פגש דמות מאוד דומיננטית בעולם העברייני. "הוא נדלק עליי, אימץ אותי וגם אני התלהבתי. הפכתי להיות יד ימינו. אם זה פריצות לבתים, סמים, הלוואות ובעצם כל מה ששייך לעולם הפשע".

הסמים הקלים שבהם התחיל להשתמש בתקופת לימודי התיכון, הפכו לסמים קשים הרבה יותר. "פתאום אתה נהיה מלך העולם", הוא נזכר בתחושות שלו באותה תקופה, "כל המשקעים והחסכים, עם הדימוי העצמי הנמוך, נעלמו כביכול ופתאום קיבלתי את מה שהיה חסר לי בחיים. התחברתי לקבוצה עבריינית שהסתובבה ברכבי יוקרה וקנתה בגדי מותגים". בתוך חצי שנה הוא התמכר לסמים בצורה קשה.

החיכוך עם החוק לא איחר לבוא. "כבר בגיל 19 איחדו לי כמה תיקים ושלחו אותי למאסר ראשון של שנה וחצי". בתקופה הזאת פוזת העבריין הלכה ותפחה. "לבושתי, חשבתי שאני בוחר בחיים האלה. בכלא היה לי מעמד של חבר מן השורה בכנופיה וזה עשה לי טוב".

אחרי שנה וחצי השתחרר ממאסר וחזר לפעילות העבריינית. בממוצע נכנס בכל חצי שנה אל מאחורי הסורגים, מה שהצטבר לעשר שנות מאסר בחמישה פרקים. הוא משתף בחוויה המפוקפקת: "כבר בחמש וחצי בבוקר בועטים את כולם מהמיטות לספירה באגף. אין אחד שלא קם, אפילו אם מדובר בעבריין הכי גדול. משמעת זה משמעת. אין לך חירות, אין לך זהות בכלל. הם מחליטים מתי תקום בבוקר, מתי תישן, מתי תתקלח ומתי תעשה ספורט".

אין מה להפסיד

המהפך החל דווקא במהלך תקופת המאסר הרביעית שלו, בנסיבות מצערות במיוחד. "זה היה בל"ג בעומר וישבתי בכלא אוהלי קדר בבאר שבע", הוא מתאר, "תאריך משמעותי בשביל כל מרוקאי כמוני עם אמונה תמימה. גם אם לא נוסעים למירון, לכל הפחות פותחים שולחן ועושים הילולה. קניתי כמה דברים בקנטינה לכבודו של רבי שמעון והתחלנו בהילולה. תוך כדי צועק לי הסוהר שנגמר לי הזמן ושאחזור לתא".

"בתא היה לי טרנזיסטור קטן, הדלקתי את הרדיו והאזנתי לחדשות של השעה עשר בבוקר. תוך כדי שאני מכין קפה אני שומע 'תושב שדרות בן 52 שם קץ לחייו, הלילה בבית מעצר לכיש'", הוא נזכר וקולו נשנק, "הלב שלי החסיר פעימה, הפרופיל תאם בדיוק את אבא שלי. התחלתי להריץ סרטים בראש. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות כי אתמול דיברתי איתו והוא היה בבית. צעקתי לסוהר והוא הבין שזה מצב חירום. הוא פתח לי את התא לכמה דקות. פחדתי להתקשר הביתה, אז התקשרתי לחבר שמיד אמר לי 'אני משתתף בצערך'. שאלתי אותו מה קרה, והוא סיפר שאבא שלי השתתף בקטטה בלילה, נעצר ותלה את עצמו. פתאום במכה אחת, כל המסיכות התקלפו לי. בסוף זה היה אבא שמאוד אהבתי, שתמיד אמר לי: 'שלומי, את השטויות שאני עשיתי, אל תעשה. אתה חייב לפרוץ את המעגל. אל תהיה כמוני'. רק לאחר סאגה ארוכה שחררו אותי ללוויה". אחרי האובדן הוא נכנס למצב נפשי קשה והתנחם בסמים. במקביל הסתבך עם כנופיה שהציתה את ביתו. "צעקתי ובכיתי לריבונו של עולם: רק אתה תעזור לי".

אתה מזכיר לא פעם אמונה בבורא עולם, איך זה מסתדר עם פריצות לבתים למשל?

"כשאתה מכור לסמים, יש לך מצפון, אבל הם יותר חזקים ממך. הם מנהלים לך את החיים. הסם מכשיר את השרץ. לא משנה לך ממי תיקח כסף. לאנשים מן השורה, זה דבר כמעט בלתי נתפס. בדנ"א שלי אני אדם עדין ויכול לבכות אם פגעתי בטעות במישהו, אבל בהתמכרות אתה חייב להיות אגרסיבי, כביכול נפש אחרת נדבקת אליך וכך אתה פועל".

יום למחרת, מתוך המרפסת השרופה, שוב פונה שלומי לבורא עולם: "אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. זה מה שנגזר עליי, להיכנס ולצאת מבתי הסוהר?". "חשוב להבין שלא הייתה תוכנית גמילה שלא ניסיתי, כלום לא עזר. ביקשתי מה' שיראה לי את הדרך, שייתן לי כיוון". באותה רגע הוא פתאום שם לב לשלטים שנתלו ברחוב הסמוך על הילולת הבבא סאלי בד' בשבט. "גדלתי כל החיים על הבבא סאלי, הנחת התפילין שלי ושל האחים שלי התקיימה שם. באותו רגע היה לי ברור שמשם תבוא הישועה".

למרות שהיה במעצר בית מלא, שלומי החליט לקחת את הסיכון ולנסוע להילולה. "הכול שחור משחור, מה יש לי להפסיד? אני יכול רק להתפלל על החיים שלי ולבקש רחמים", הוא נזכר בהחלטה הגורלית. "חבר טוב לקח אותי, פילסתי דרך בין המוני האנשים, עד שהגעתי לקבר. פעם ראשונה שבכיתי מקירות ליבי, מה שלא בכיתי בכל 15 השנים שלפני כן. סיימתי ספר תהילים בדמעות לריבון העולמים: 'רק תחזיר לי את הבריאות, בזכות הבבא סאלי'. באותו רגע נדרתי נדר שאם ה' יעשה לי נס, אחזור בתשובה ואקדיש את כל החיים למענו יתברך, וכשאתחתן ואקים בית, הבן הראשון ייקרא על שם הצדיק".

לעבור את היום

כידוע, תהליך גמילה הוא תהליך סיזיפי ויכול להימשך שבועות ארוכים וכואבים. "אחרי הנס גדול אצל הבבא סאלי, הייתי כל כך רוחני ופשוט לא הרגשתי כלום". גם היום, כאיש טיפול מקצועי, הוא לא יודע להסביר את החוויה שעבר באותם רגעים. "הרגשתי שבבת אחת כל הרע יוצא לי מהגוף והפכתי לאדם חדש, ומעכשיו כל החיים הולכים להשתנות לטובה". שלומי חזר הביתה אפוף אופוריה רוחנית, והרגיש נקי מאי פעם.

בוקר שלמחרת, כשהוא עדיין במעצר בית, מתפלל תפילת שחרית, ועוד לפני שסיים לקפל את התפילין קפצו בלשי משטרה מתוך המרפסת. "'הבית של אמא שלי הוא קו אדום, אין כאן כלום, אתה יודע את זה', אמרתי לראש יחידת הבילוש, שאותו הכרתי יותר מדי טוב. הוא טען שיש מידע מודיעיני, אבל לא התרגשתי. ידעתי שאין כלום. לפתע הם פנו לכיוון הגינה. אחד הבלשים הזיז פסל שהיה בחצר, הוציא משם שקית קטנה וצעק 'בינגו!'. זה לא שלי, אמרתי להם. 'מי יאמין לך?' צחק לי הבלש בפנים. הם תפסו כמות שהייתה יכולה להכניס אותי לכלא לשלוש או ארבע שנים בגין סחר".

בנקודה הזאת נפל לשלומי האסימון. "הם שמו לי אזיקים וחייכו וגם אני חייכתי. באותו רגע הבנתי שזה הנס הגדול, התפילה שלי התקבלה במלואה". הוא הבין שעדיף לו להיעצר. "בכלא היה לי עיקרון שלא לצרוך סמים. בחוץ, בשום מרכז גמילה לא הצלחתי להחזיק. ידעתי שבכלא תהיה לי גמילה אמיתית. קיבלתי הכול באהבה. חיבקתי את המעצר הזה, שהתרחש דווקא בפעם ראשונה שבה הייתי חף מפשע".

כשהגיע לבית המשפט, הבחין בו השופט וסנט בו: "מה הפעם, אביטן?". התשובה שהוא קיבל כמעט הפילה אותו מהכיסא. "בזה הרגע אני מוכן להודות לא רק בתיק הזה, אלא בכל שאר התיקים, מתוך מקום של ניקוי השולחן ותשלום החוב לחברה. אני לפה לא חוזר בחיים", אמר לו. אחרי תהליך של איחוד תיקים נגזרו עליו 17 חודשי מאסר. "תרגמתי את כל השיגעון לחזרה בתשובה. עם יכולות המנהיגות שלי בכלא, איחדתי כמה חדרים שאין בהם סמים ועבריינות, שבהם האסירים שמרו שבת ושמעו שיעורי תורה. אנשים שהכירו אותי הרימו גבה ולא הבינו איך לאכול אותי. אפילו השב"ס לא הבינו מה קרה לי. אבל אני ידעתי שסיימתי את הפרק הזה בחיים ואני חוזר בתשובה".

במשך כל אותן 15 שנה עמד איתו בקשר עמירם כהן, מנהל כפר הנוער. למרות הנפילות הוא תמיד נשאר בתמונה. כך, לאחר השחרור האחרון, היה כהן כתובת טבעית. הוא ביקש משלומי שלא לחזור הביתה, והציע לו עבודה ומגורים בכפר הנוער. "חיבקתי את ההזדמנות בשתי ידיים. מבחינתי זאת הייתה סגירת מעגל, לחזור למקום שגדלתי בו". הפעם תפס שלומי את מקום המטפל.

כיום משמש שלומי כמנהל השטח של 'מקימי', אגף החינוך הלא פורמלי בכפר הנוער אמי"ת, שבו עוברים המטופלים בהתמכרות תהליך ומקבלים תפקיד בתוך מרכז הפנאי, שאותו הוא מנהל במקביל. "מדובר בשפה אחרת, קודים אחרים, ואת זה אני יודע הכי טוב. באתי משם. אנחנו מדברים בעיניים". המודל שהקים לפני ארבע שנים, יחד עם השותפה שלו, אליה אלקיים, בתמיכת מנהל הכפר, זוכה להצלחה רבה וכבר הועתק למוסדות נוספים ברחבי הארץ. במקביל הוא מעביר הרצאות בתחום, מחזיק קליניקה טיפולית, פעיל בנושא התמכרויות וכן שותף במופע 'מתגברים' של אסף וייס וארגון 'מעגלים'.

היום הוא מגדיר את עצמו "מכור נקי". שבע שנים, ארבעה חודשים ושלושה ימים, נכון לשעת קיום הריאיון. "רק להיום. אתמול שייך לעבר, מחר שייך לעתיד. היום אני לא מועד. הפטנט 'רק להיום' הוא חזק. כל אחד יכול להיות אחראי על מעשיו לפחות היום". את ד' בשבט, יום פטירת הבבא סאלי, הוא מקפיד לציין ברוב פאר והדר. "זה יום הגאולה שלי, בו נושעתי. בכל שנה בד' בשבט אני חוגג עוד שנת ניקיון. אני עורך הילולה גדולה ומוציא שלושה אוטובוסים מכפר הנוער להילולה בנתיבות". בקיץ הקרוב אי"ה ייסגר מעגל נוסף, כאשר יינשא לבחירת ליבו ויהפוך למשפחה מן המניין בכפר הנוער.

"לכל אדם מן השורה יש ימי חופשה. בשש השנים האחרונות לא ביקשתי אפילו פעם אחת, מתוך אמירה שאחרי עשר שנים בכלא, אני בחופש תמידי", הוא מעיד על עצמו. "זה הביטוי הכי גדול למאמר חז"ל 'אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה'. אני קם בבוקר, שותה קפה, מסתכל על השמש ואף אחד לא אומר לי 'קום, ספירה באגף'. מהמקום שלי, כאדם שבחר באורח חיים דתי, אחרי הנס גדול שקרה לי, אני מרגיש חירות אמיתית. חירות מתאוות, חירות משעבוד, מנורמות שלא קשורות למציאות, חירות פנימית".