בשבע מהדורה דיגיטלית

השופטים משתלטים על הוועדה

המחטף שבמסגרתו יורם דנציגר עשוי להתמנות לנציג עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים, יחזק את המועדון הסגור של שופטי בג"ץ

שלמה פיוטרקובסקי , י"ג בניסן תשע"ט | עודכן: 17:59

עורכי הדין צריכים להתקומם. השופט בדימוס דנצינגר
עורכי הדין צריכים להתקומם. השופט בדימוס דנצינגר
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

כאילו בתזמון מושלם, קיבלנו השבוע תזכורת מטרידה מאוד עד כמה הישגי הקדנציה האחרונה בתחום החזרת השפיות למערכת היחסים שבין הדרג הנבחר למערכת המשפט שבריריים מאוד. המדובר הוא בהכרזת ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אבי חימי, לפיה בכוונתו לפעול לבחירת שופט בית המשפט העליון בדימוס פרופ' יורם דנציגר לחבר הוועדה לבחירת שופטים במקומו של עו"ד אפי נוה שפרש ממנה (ומראשות הלשכה) בנסיבות ידועות. עצם ההתעקשות לקיים את הליך הבחירה בעת הזאת, כחודשיים בלבד לפני הבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין, היא יותר מתמוהה. נכון, בתי המשפט המחוזי והעליון אישרו את המהלך, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שלמעשה מדובר במחטף. הסוגיה הזאת נמצאת במישור הפוליטיקה הפנימית של הלשכה. אך מה שמאוד מדאיג במהלך הזה, אם אומנם ייצא אל הפועל, הוא ההשלכות שלו ברמה הלאומית, באיזון העדין שהתחיל להיווצר בקדנציה האחרונה בכל הנוגע לבחירת שופטים, שבמסגרתו נפסק הנוהג הנפסד שבית המשפט העליון למעשה בוחר את עצמו.

אם יצלח המהלך של עו"ד חימי, הרי שכמעט מחצית מבין חברי הוועדה יהיו אנשי בית המשפט העליון, שופטים בהווה או בדימוס. קשה לראות מצב שבו הנוכחות המסיבית שלהם בוועדה לא תהווה בעצם השתלטות על הוועדה. יש פה למעשה גם הפרה של רצון המחוקק והאיזונים שהוא קבע לפני עשרות שנים בנוגע להרכבה של הוועדה - איזון בין שופטים, עורכי דין פעילים, שרים וחברי כנסת. דנציגר הגיע אומנם לבית המשפט העליון מהשוק הפרטי, אולם למעלה מעשר שנות כהונה הפכו אותו לחלק בלתי נפרד ממשפחת בית המשפט העליון, והשימוש שלי במונח משפחה בהקשר הזה איננו מקרי.

למעשה יש שתי גישות עיקריות בסוגיית המינויים לבית המשפט העליון. הגישה הראשונה היא גישת המשפחה, שהמייצג העיקרי שלה הוא פרופ' אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס והמשפטן שהשפיע יותר מכל אדם אחר על דמותה של מערכת המשפט הישראלית. בנאום שנשא לפני מעט יותר משנתיים אמר ברק: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות. טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. אי אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה". על פי גישה זו בית המשפט העליון אומנם אינו אמור להיות מונוליטי, אבל הוא בהחלט אמור להיות מועדון חברים סגור שמקבל לשורותיו רק את מי שהמשפחה מעוניינת לקבל. שרת המשפטים שקד ניסתה לכל אורך כהונתה לאתגר את הגישה הזאת, ולשאוף לבית משפט עליון כמה שיותר פלורליסטי, כמה שיותר מגוון בדעות ובגישות המשפטיות המתבטאות בו. בדיוק ההפך מהדימוי המשפחתי של ברק.

מי שמכיר את דנציגר ואת תקופתו בבית המשפט העליון, יודע שהיא התחילה בפיצוץ גדול דווקא מול אהרון ברק. כעורך דין מהשוק הפרטי מחד אך גם בעל רקע אקדמי משמעותי מאידך, ביקש דנציגר לאתגר את תפיסותיו של ברק בתחום המשעמם אך החשוב מאוד של דיני חוזים. העימות התנהל תחילה בחדרי חדרים אך הפך בהמשך גם לפומבי. למרות זאת השתלב דנציגר מהר מאוד במשפחה של בית המשפט העליון. הכנסתו כחבר בוועדה לבחירת שופטים תיצור השתלטות של המשפחה גם על הוועדה, בניגוד גמור לכוונתו של המחוקק.

בתוך מהומת הסערה הפוליטית האירוע הזה נדחק איכשהו לשוליים, אולם האמת היא שחשיבותו עצומה גם מבחינה הצהרתית אבל בעיקר מעשית. רק התקוממות משמעותית של ציבור עורכי הדין נגד המהלך, שתגרום לעו"ד חימי להבין שהוא פוגע בסיכויים של עצמו להיבחר לראש הלשכה, יכולה עוד לעצור את המהלך ההזוי. ידידיי עורכי הדין, זוהי שעתכם.

2

לא אשמת בנט ושקד

רבים עסוקים בימים אלה בשאלה "מה היה קורה אילו?". מה היה קורה אם בחלון הזמן שלפני קצת יותר משלושה חודשים נפתלי בנט ואיילת שקד לא היו עוזבים את הבית היהודי. מה היה קורה אם מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי היו מתמודדות יחד בבחירות, ככל הנראה בלי שחקני החיזוק של עוצמה יהודית, וכיצד הן היו מסיימות את מערכת הבחירות הזאת. השאלה הזאת באה כמובן על רקע התוצאה הסופית - מפלתה של מפלגת הימין החדש, ובמובן הרחב יותר - הירידה המאוד משמעותית בכוחה של הציונות הדתית הפוליטית. ממפלגה של 12 מנדטים בכנסת ה-19 למפלגה של חמישה מנדטים בכנסת ה-21. הנפילה הזאת מעוררת לא מעט מחשבות, וגם מפתה לחפש אשמים, כששני החשודים המיידיים הם כמובן נפתלי בנט ואיילת שקד.

לדיון באשמתם עוד נגיע, אבל לפני כן הערה מקדימה: מדובר בשני אנשים אידיאליסטים ומסורים לעם ישראל, לארץ ישראל וגם לתורת ישראל, איש איש בדרכו. בנט ושקד הם גם שניים מהפוליטיקאים הכי יעילים שפעלו בימין הישראלי בשנים האחרונות והובילו מהלכים פוליטיים מאוד משמעותיים. איש לא עשה למערכת המשפט מה ששקד עשתה לה בארבע השנים האחרונות, ואיש לא עשה לקבינט מה שבנט עשה לו מאז מבצע צוק איתן. לא הכול היה הצלחה, וכמובן שלא מעט מהלכים כשלו, אבל התוצאה הסופית מרשימה בכל קנה מידה. לא לחינם השמאל הישראלי וכל מערכת המשפט שמו דווקא את שקד ובנט על הכוונת שלהם. זה לא היה קורה אם הם לא היו חוששים מהם, והחשש הזה, חשוב להגיד, לא היה חשש שווא.

ושוב חוזרת השאלה, האם לצד כל הרזומה המרשים הזה, בנט ושקד הם גם אלו שחתומים על קריסת כוחה הפוליטי של הציונות הדתית. התשובה, כנהוג, תתחלק לשלוש. התשובה הפשוטה ביותר היא שפשוט אין לדעת. אין שום דרך לצפות "מה היה קורה אילו?". זו קביעה שאיננה קשורה למקרה הזה ספציפית. אין שום דרך לנסות לנחש מה היה מהלכה של ההיסטוריה אם אירוע מסוים לא היה מתרחש. זו, אגב, אחת מחולשותיו המרגיזות ביותר של מקצוע ההיסטוריה, אבל זה כמובן נושא לטור אחר.

התשובה השנייה היא שאין ספק שבנט ושקד "שרפו" עם מפלגת הימין החדש כמות נכבדה מאוד של קולות של הציונות הדתית בבחירות הללו. בשיחה שערכתי השבוע עם המומחה למדע המדינה פרופ' אשר כהן, הגענו למסקנה שבבחירות הללו נותרו מתחת לאחוז החסימה בין שישה לשבעה מנדטים (245,000-210,000 קולות) דתיים לאומיים, בימין החדש ובזהות. מעולם לא תרם מגזר אחד מובחן כמות קולות מרשימה כל כך למאגר הקולות שנותרו מתחת לאחוז החסימה. למעלה ממחצית הקולות הללו נשרפו במפלגת הימין החדש.

התשובה השלישית היא ששריפת הקולות הללו אומנם מכאיבה, אך אם מביטים על הנושא מההיבט של קריסת כוחה הפוליטי של הציונות הדתית התמונה שונה. בסופו של דבר בנט ושקד לא יצרו את השבר החברתי בציונות הדתית, הם רק רכבו על גבו פוליטית. אם השבר לא היה בא לידי ביטוי בפיצול מול הימין החדש, הוא היה עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים אחרות. הבית היהודי בראשות שקד ובנט, יחד עם האיחוד הלאומי (וכנראה בלי עוצמה יהודית) לא הייתה מגיעה בהכרח בבחירות הללו להישג מרשים יותר מההישג שאליו הגיעו הרב פרץ וסמוטריץ'. זליגת הקולות מהמסגרת הפוליטית הזאת, שהחלה כבר בבחירות הקודמות, הייתה עשויה להתעצם משמעותית בבחירות הללו, ובהחלט היו אינדיקציות משמעותיות לאפשרות הזאת. הבעיה היא לא בנט ושקד, הבעיה הגדולה היא הציונות הדתית. הסיפור הוא בעיקרו חברתי והפוליטיקה היא רק התוצאה. לכן זו שגיאה לתלות את הקריסה בשניים הללו, שעשו ככל יכולתם, למרות שבמבחן התוצאה הם כשלו.

****הפינה הכלכלית****

ההסתדרות יורדת מהרכבת

מן הסתם היו מי שהרימו השבוע גבה לנוכח הזריזות שבה הודיעה הנהגת ההסתדרות על הקמת ועדה בראשות שופט לבחינת אירוע השבתת הרכבת ברחבי הארץ ביום שישי האחרון. נזכיר כי לטענת הנהלת הרכבת הודיעו שניים מבין ארבעת העובדים במרכז הפיקוד הארצי של הרכבת על מחלה באופן מפתיע, וכל ניסיונות ההנהלה לגייס להם מחליפים עלו בתוהו, דבר שחייב את השבתת הרכבת בכל הארץ למשך יותר משעתיים. לטענת ההנהלה מדובר בשביתה איטלקית פראית שבוצעה על רקע יחסי העבודה המעורערים בחברת רכבת ישראל. בוועד טוענים מנגד כי היה מדובר בפרובוקציה של ההנהלה, ולראיה מציינים כי בתוך 18 דקות מרגע שנודע לוועד על המשבר גויסו העובדים הנדרשים על מנת להחליף את העובדים שחלו. בוועד מתעקשים שלא היה מדובר בשביתה, ואף הודיעו שבכוונתם להגיש תביעת דיבה נגד הנהלת הרכבת בעקבות ההודעות שפרסמה סביב ההשבתה.

אולם כאמור, בהנהגת ההסתדרות ממש לא ממהרים להעניק גיבוי לוועד. ההחלטה למנות ועדה בראשותו של השופט בדימוס אמנון שטרסנוב לבדיקת האירוע מלמדת על כך שגם בהסתדרות יש מי שמפקפק בשאלה האם באמת לא היה מדובר בשביתה איטלקית כלשהי, על רקע מערכת יחסי העבודה העכורה וההתנהלות המיליטנטית מאוד של ועד עובדי רכבת ישראל בראשותה של היו"ר, גילה אדרעי.

חשוב להבין שמדובר בצעד חריג. ההסתדרות נוהגת לגבות כמעט באופן אוטומטי את ראשי הוועדים הגדולים שפועלים תחתיה, משום שבמידה רבה מאוד הוועדים הללו הם גם מקור כוחה. ההסתדרות שואבת את עוצמתה מוועדי חברת החשמל, הנמלים, רכבת ישראל, רשות שדות התעופה ויתר "ועדי השאלטר" שבכוחם לשבש באבחת החלטה את שגרת חייה של המדינה. אולם גם כאן לפעמים מגיע הרגע שבו הנכס הופך לנטל, וזה כנראה מה שמרגישים כרגע בהסתדרות ביחס לוועד עובדי הרכבת.

כוחה של ההסתדרות נשען אומנם על הוועדים הגדולים, אבל זה רק חלק מהתמונה. ההסתדרות זקוקה גם לתמיכה הציבורית ולתמיכה במערכת הפוליטית. בלי סביבה חוקית תומכת מאוד כפי שקיימת כיום, ההסתדרות תאבד חלק ניכר מאוד מהכוח שיש בידיה. אם ועד עובדי הרכבת ימתח את החבל ברמה כזו שתיווצר לגיטימציה ציבורית להגבלת זכות השביתה, כוחה של ההסתדרות ייפגע באופן ניכר מאוד.

לכן התבטאויות כמו אלו שאמרו השבוע ראש הממשלה ושר התחבורה על הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים מעידות מבחינת ההסתדרות על סכנה שאורבת בפתח. זו הסיבה שיו"ר ההסתדרות החדש, ארנון בר דוד, ממש לא ממהר לתת גב לוועד הרכבת, ואף עשוי לנקוט נגדו בעתיד צעדים משמעותיים.

לתגובות: shlomopy@gmail.com