בשבע מהדורה דיגיטלית

כולנו מסובים

מבית חב"ד עד מיזם למשפחות שכולות דרך המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים: הצצה לכמה לילות סדר שנשתנו מכל הלילות

מירי בן-דוד לוי , י"ג בניסן תשע"ט | עודכן: 18:13

מגוון של אנשים סביב שולחן אחד. ליל הסדר בחב"ד
מגוון של אנשים סביב שולחן אחד. ליל הסדר בחב"ד
צילום: באדיבות בית חב"ד באר שבע

את ליל הסדר ההוא, הדס מזרחי וחמשת ילדיה לא ישכחו אף פעם. לפני חמש שנים הם נסעו עם אבי המשפחה, נצ"מ ברוך מזרחי הי"ד, לחגוג את ליל הסדר כרגיל אצל הוריה של הדס. אולם בדרך הם נקלעו לפיגוע ירי קטלני באזור מחסום תרקומיא. המחבל החמוש בנשק ירה עליהם מטווח קצר, ברוך נפגע ונהרג במקום, הדס נפצעה קשה והבן איתי, שהיה אז בן שמונה וחצי, נפצע ברגלו. "באותם רגעים לא פעלתי עם הרגש", מספרת הדס. "פעלתי על אוטומט, רק עם השכל. תפסתי פיקוד על ההגה וניסיתי להציל את החיים של כולנו".

לימים הדס קיבלה את עיטור המופת על התושייה שגילתה ברגעים הקשים. אבל הגבורה האמיתית התגלתה אחרי האבל הגדול, ואחרי תקופת ההחלמה הלא פשוטה בבית החולים, כאשר הדס החליטה לאסוף את השברים ולחיות חיים מלאים ושמחים למענה ולמען ילדיה. כל זאת כשהיא עדיין זוכרת את מי שהיה לה חבר קרוב עוד מכיתה י"ב. "הוא היה אישיות גדולה", מספרת הדס על בעלה. "הוא היה אלוף משנה ביחידת המודיעין 8200, והקים את יחידת הסייבר של משטרת ישראל ואת כל יחידת הטכנולוגיה שלה. ויותר מכול הוא היה איש משפחה למופת".

היום הדס היא סטודנטית לחינוך מיוחד. "כששאלתי את עצמי איך אני ממשיכה מכאן, התשובה הייתה ברורה: אהיה חזקה ואתגבר. אני מרצה בארץ ובעולם, מדברת עליו ועל המקרה שלנו בכל מקום, עוסקת בהסברה ישראלית ובעיקר מסתכלת קדימה. זה לא מובן שהיו כמה וכמה ניסים בתוך האסון הפרטי שלנו – יש לי את עצמי, ששרדתי כדי להעביר הלאה את המסר על הטרור, לגדל את הילדים שלי בבית שמח ובריא".

בליל הסדר שאחרי, היה ברור להדס שהיא לא עושה אותו בבית וגם לא בבית הוריה, כפי שנהגה לעשות כל השנים, לשמחתו של ברוך שהיה קשור אליהם מאוד. "את הסדר הראשון בלעדיו עשינו אצל אחותי, בשדה אליהו. עד היום אני לא מסוגלת לנסוע לקריית ארבע בליל הסדר. זה קשה מנשוא. החוסר הזה הוא בלתי אפשרי והמעמד ממש מרתיע אותי".

לפני שלוש שנים היא קיבלה שיחת טלפון משתי נשים, חוי ארנפלד ותהילה פרידמן, מטעם 'הכיסא הריק' של עמותת נאוה. הפרויקט מזמין משפחות שחוו אובדן קשה, ביניהן הרבה משפחות נפגעות טרור, להעביר את החג בבית מלון. "התגובה הראשונית שלי הייתה התנגדות. מה פתאום? מה לי ולכזה מעמד? לא הייתי יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזאת. גם לי היה קשה לחשוב על זה, וגם בשביל הילדים שלי חשבתי שזה מענה לא מתאים לחוסר ולמה שהיינו צריכים באותה נקודה. במקום שבו היינו, היה נראה לי קשה לשבת בליל הסדר לצד אנשים שאני בכלל לא מכירה. בסופו של דבר השתכנעתי, והגענו, ומאז אנחנו שם בכל ליל סדר. מהרגע הראשון שהגענו, קיבלנו חיבוק גדול שלא יתואר במילים. הילדים לא רצו לחזור הביתה. הרגשנו משפחה. כולם מבינים את כולם. לכולם יש את הכיסא הריק הזה שהם לא יכולים להתמודד איתו, והנה כולם מתגברים ביחד ושמחים".

בשביל הדס, לא מדובר בחגים הראשונים בסדר גודל שכזה. "היו לנו סדרים בצבא ואני יודעת מה זה, אבל אי אפשר להסביר את העוצמה שיש דווקא במסגרת הזאת. כשאתה מתמודד עם אובדן כל כך גדול, אתה לא יכול להכיל את הכאב בחג. קשה להיות בבית. קשה לעשות ליל סדר במקום המוכר לך. כאן זה מקום ניטרלי, מלון, ולכולם חסר מישהו. בשנה הראשונה שבה השתתפנו, ישבנו באותו שולחן עם אלמנה אחרת וילדיה ועם אלמן וילדיו. היינו כל כך שונים, כל אחד עם החוסר שלו, והשלמנו זה את זה. היה לנו מן המשותף. אחד מהעקרונות שאימצתי לעצמי זה להפוך כאב ואובדן לאחדות ונחמה. שם יש חיבור מיוחד סביב שולחן ושמחה אמיתית בחג, למרות שהלב מתכווץ מגעגוע. זה מקום שיש בו עצב ושמחה. מאז אני גם עוזרת בגיוס הכספים לפרויקט, שבכלל לא קל להרים אותו".

כל חולה קורא בהגדה

את מספר הפעמים שבהן מיכאל ולאה הלברשטט מבני ברק חגגו את ליל הסדר עם משפחתם, מאז שנישאו לפני יותר מ-30 שנה, אפשר לספור על יד אחת. מיכאל, עובד סוציאלי בבית החולים מעייני הישועה, ולאה, שמתנדבת לפחות שלוש פעמים בשבוע באותו בית חולים, הם זוג חרדי חשוך ילדים. "בצעירותנו, עבדנו עם תנועת אפיקים שפועלת בקרב חוזרים בתשובה, ועשינו במסגרתה שבתות ולילות סדר", מספר מיכאל. "לפני עשר שנים, אחרי שסיימנו את הפעילות עם התנועה, לאה הרימה את הכפפה והציעה שנערוך ליל סדר חגיגי ומיוחד במחלקה הפנימית שבה התנדבה כל השנים. הרעיון מצא חן בעיניי וזה נראה לי חשוב, לשבת עם אנשים שהחיים אילצו אותם לעבור ימים של חג בין כותלי בית החולים. ביניהם היו גם החולים המאושפזים, גם המלווים שהשגרה שלהם נשברה בעל כורחם, וגם אנשי הצוות של בית החולים שהיו בתורנות".

היוזמה הפכה להיות מנהג של שנים. "במשך שמונה שנים עשינו זאת, ותמיד היה מרגש לראות את האנשים שהגיעו אל החג בלי הכנה מוקדמת, מוטרדים ממצבם או ממצב קרוביהם, בלי ציפיות מיוחדות, מתרגשים מהמחווה, שמחים ושרים".

לפני שנתיים נפתחה בבית החולים מחלקה פסיכיאטרית לגברים. מיכאל עבר לעבוד שם, והחליט שהוא יוזם גם שם סדר כהלכתו. כעבור שנה, כשנפתחה המחלקה הפסיכיאטרית לנשים ולאה עברה להתנדב בה, היא ביקשה שהפעם יערכו את הסדר במחלקה הזאת. "עד שהתחלנו בפעילות שלנו, תמיד נערך ליל סדר עם ארוחה יפה והכול, אבל זה נעשה על ידי האנשים שנקלעו למחלקה – הרב היה פונה למי שנמצא ודואג שזה יקרה. ההתערבות שלנו היא עד לפרטים הקטנים. לאה משקיעה בכל דבר, בכלים, במפיות, בתשומת הלב, היא קונה מתנות וחושבת על דברים שאיש לא היה חושב עליהם".

בית החולים מעייני הישועה הציע לממן את היוזמה, אולם בני הזוג הנדיבים החליטו שהם לוקחים על עצמם את הארגון ואת הדקורציה. "הנשים יודעות להעריך את זה יותר מהגברים", לאה צוחקת. "הן תמיד מחמיאות ומתפעלות, ומוחמאות מכך שלא באנו ברגע האחרון וסידרנו אלא דאגנו לשולחן מסודר מראש, צבעוני וחגיגי".

השולחן מוצב ברחבת המחלקה, כדי שיהיה אפשר להגיע מכל חדר באופן נגיש ונוח. "שנה אחת חשבנו לצאת לחופשה, אבל כשבמחלקה שאלו אותנו אם אנחנו באים, הסתכלתי על מיכאל והבנו שזה הייעוד שלנו. הודענו שאנחנו לא מוותרים. לדאבוננו, לא זכינו ללדת ולגדל ילדים, וכשיש לנו כזה מפעל חיים ויכולת לתת, אנחנו באמת מרגישים שאנחנו מקבלים הרבה יותר מאשר מעניקים. זה ממלא אותנו באהבה אין סופית".

יש גם רגעים מאתגרים. "זו בכל זאת אוכלוסייה מורכבת, צריך לשמור על הסדר. יכול להיות שמישהי פתאום תתפרץ, וכמובן שלוקחים בחשבון שלא כולן מסוגלות לשבת לאורך זמן. יש מי שתפרוש אל חדרה וזה בסדר. הכול מקובל. יש כל מיני תפקודים, מגבוה ועד נמוך, והאינטראקציה מאוד מורכבת. אבל שנינו לא חדשים בשטח. אנחנו יודעים איך להתמודד ואיך לתת תשומת לב לכל חולה, וגם דואגים שהן תיקחנה חלק בקריאת ההגדה. אני יוצא כדי שהן תוכלנה להרגיש בנוח לשיר ולשמוח. הכי מרגש לשמוע מהן שהן מרגישות הכי בבית. אם נמצאים בבית חולים, ומרגישים משפחה – זה ההישג הכי גדול".

בני הזוג מגיעים לבית החולים גם לקבלת שבת מדי שבת. מיכאל דואג למניין גברים, ולאה דואגת שכולן תדלקנה נרות. "היה מקרה שבמחלקה שכחו לקרוא לאחת המאושפזות להדליק נרות שבת, והיא התפרצה וכעסה. מאז הודעתי שבלי נדר אני מגיעה מעכשיו לפני השבת, ולוקחת אחריות על כך שכל מי שתרצה – תוכל להדליק בלי להחמיץ. אנחנו כבר מחוברים למקום, זה חלק מחיינו".

סדר בשנים עשר מוקדים

גם הרב זלמן גורליק, מנהל בית חב"ד המרכזי בבאר שבע, ורעייתו בלה, לא זוכרים את עצמם חוגגים בבית את ליל הסדר, חוץ משנתיים שבהן היו מטופלים בתאומות שהיום הן בנות 17. השניים, נשואים מזה 28 שנה, הורים לעשרה וסבים לשישה, התחילו בזמנו לערוך ליל סדר ציבורי לאנשים בעלי מכנה משותף, והפכו את המסורת עד כדי עריכת ארוחות בכל רחבי העיר, בסיוע שליחים נוספים. "הסדר הראשון שלנו ביחד, כזוג נשוי ועדיין בלי ילדים, היה בתקופת העלייה הגדולה מברית המועצות. היה לנו סדר מרכזי עם 250 עולים. גייסנו את ההורים שלי, דוברי רוסית, שעזרו לנו בתיווך של הדברים, וזה היה ערב בלתי נשכח. בשנה השנייה כבר הייתה לנו תינוקת בת כמה חודשים. באותם ימים הקימו את אתר הקרוואנים בבאר שבע, במרחק כמעט שעה הליכה מהבית שלנו. אני זוכר אותנו, הורים צעירים, נסחבים עם העגלה בוואדי, בעליות ובירידות. הסיפוק העצום שבעריכת לילות סדר כאלה הוא מעצם העובדה שאתה זה שאחראי על הכול, מאל"ף ועד תי"ו, ואתה מאפשר לאנשים, בעיקר כאלה שלא חוו מעולם את החג הזה כמו שצריך, להשתתף. לקרוא מההגדה, להתרגש, להרגיש שייכים ורצויים. כיום יש בבאר שבע, במקביל, 12 ארוחות בשכונות שונות של העיר. השנה בעזרת ה' יחגגו במקומות השונים בסך הכול 500 איש".

הקהל מגוון, וכאמור, בכל פעם הרב גורליק מוצא לנכון להשקיע באורחים אחרים. "יש לנו מוקדים שונים. למשל, מבוגרים דוברי רוסית. השנה אנחנו עושים סדר לדוברי ספרדית שעלו מארצות שונות. אנחנו מתארגנים עם מתורגמנים כדי שירגישו הכי בנוח, ותמיד מתאימים את עצמנו לאפיונים השונים של האוכלוסייה".

לדברי הרב גורליק, האתגר האמיתי הוא להחזיק את הקהל עד לסיומו של הערב, כדי שיקיים את כל המצוות העיקריות. "משתדלים שזה יהיה הכי קצר וקולע, ושלא יתעייפו. כשהילדים שלנו היו קטנים זה היה עוד יותר מאתגר. היום יש לנו שני חתנים וכלה, הילדים גדולים וכולם נותנים יד. הם חלק בלתי נפרד מהעשייה".

בשנים האחרונות הקים הרב גורליק את בית חב"ד הגדול בארץ, ובו אולם רחב ידיים. "הדבר המשמעותי הוא שהצלחנו ליצור הזדמנות גם לאנשים רגילים, כלומר לאו דווקא נזקקים או בודדים, אלא כאלה שפשוט רוצים להיות ביחד, לחוות את החג כמו שצריך. לדעת שכל מי שרוצה מוזמן. אנחנו משתדלים להעביר את הערב בכמה שפות ולחלק את קריאת ההגדה בין כולם. מה שמייחד אותנו זה עצם העובדה שעל שולחן אחד יושב אוסף מגוון של אנשים. בשנה שעברה היה לנו זוג לא דתי, והאישה אמרה שזו הפעם הראשונה שבה היא חווה סדר כהלכתו, והדבר שהכי הרשים אותה זה הביחד – עצם השיתוף של כל האוכלוסייה".