ההיסטוריה של נוכחות יהודים בהר הבית טרם קום המדינה

הכירו את ההיסטוריה של נוכחות היהודים בהר הבית מהתקופה העות'מאנית ועד ימי המנדט הבריטי.

ד"ר דותן גורן , י"ד בניסן תשע"ט

הר הבית
הר הבית
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בתקופה הממלוכית ובתקופה העות’מאנית (1856-1266) נאסרה הכניסה להר הבית ללא־מוסלמים. בלית ברירה נאלצו היהודים להשקיף ולהתפלל לעבר מקום המקדש ממבנים נישאים בעיר העתיקה וממרומי הר הזיתים.

רק עם תום מלחמת קרים (1856), הותרה הכניסה להר הבית ללא־מוסלמים, חוץ מאשר בימי שישי ובצום הרמאדן. יחד עם זאת נדרשו מבקריו בקבלת היתר ממושל המחוז ובתשלום (בקשיש) בכניסה אליו. בניגוד גמור לנוצרים שהחלו מבקרים בהר הבית, אסרו רבני 'היישוב הישן' בירושלים על יהודים את העלייה אליו מסיבות הלכתיות.

בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים התערער איסור זה כתוצאה מהתפתחות 'היישוב החדש' בעיר, התחזקות התיירות המודרנית אליה וביטול הצורך ברישיון כניסה למקום הקדוש.

בתקופת המנדט הבריטי נשמרה מדיניות הסטטוס־קוו במקומות הקדושים בירושלים. לאור זאת נותר ניהול מתחם הר הבית בידי הווקף המוסלמי ובאחריות המועצה המוסלמית העליונה, שאפשרו לבני הדתות השונות להיכנס אליו תמורת תשלום במועדים קבועים. לאורך תקופה זו חלה פוליטיזציה במעמדו של המקום הקדוש - מאתר דתי לסמל לאומי. תהליך זה תרם לליבוי הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל.

לאחר מאורעות תרפ"ט (1929) אסרה המועצה המוסלמית העליונה על יהודים מלבוא בשעריו. בפרק זמן זה נותרה על כנה עמדת הרבנים והרבנות הראשית לארץ-ישראל בסוגיה ההלכתית, שאסרה את העלייה היהודית להר הבית. אולם היא לא מנעה את הפיכתו ל'אטרקציה תיירותית' בקרב יהודים שאינם שומרי מצוות, שפקדו אותו בהתאם לאפשרויות שעמדו לרשותם.

את הדברים נשא ד"ר גורן בכנס מחקרי הר הבית האחרון שהתקיים ביום ראשון האחרון (ט' ניסן)