להכין פעוטות לצפירה - לא ביום אחד

הדריכות לקראת יום הזיכרון לשואה מלווה לא מעט גננות שלא תמיד יודעות איך להנגיש לפעוטות מושגי שואה, צפירה ומושגי מוות וטרגדיה.

שמעון כהן , כ"ו בניסן תשע"ט

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

רונית בן-חמו, מרצה בחוג לגיל הרך במכללת אפרתה וגננת ותיקה, מתייחסת ביומן ערוץ 7 להתמודדותם של ילדי הגנים עם צפירת הזיכרון ומשמעויותיה.

"הצפירה היא חלק מהאתוס הישראלי. היא מושמעת בימי הזיכרון, היא חלק מהנוף הישראלי וילדים שומעים אותה. כמה הם מודעים למשמעויות, זה כבר תלוי במבוגר. הם מבינים שזה משהו חריג. הרי ביומיום יש הרבה רעשי רקע ואף אחד לא עומד דום, והנה כאן ההורים והגננות והסיעות עומדות", אומרת בן-חמו.

לדבריה ישנן גננות שבוחרות באופן מודע שלא להתייחס לצפירה, אך אחרות בוחרות להתייחס "והגננות הללו צריכות לעשות הכנה, ולא שברגע הצפירה יבקשו מהילדים להתכנס יחד ולהרכין ראש. צריך להכין אותם יום לפני, להסביר מה עומד לקרות".

כדי להכין את הפעוטות ממליצה בן-חמו לשוחח על סוגי צפירות שונות, החל מכיבוי אש דרך אמבולנס ועד משטרה או כניסת שבת ובהמשך גם הצפירה שבקרוב תישמע ברחבי הארץ

"ילדים בגילאי 3-4 הם עדיין צעירים מכדי להיכנס לנושא ולהתייחס אליו בצורה רצינית", היא אומרת ומעריכה כי הגיל הנכון להתחיל בהתייחסות לסוגיה המורכבת והרגישה הוא גיל גן חובה. בגיל הזה יש לדאוג שהילד לא יפגוש את הנושא דרך ממלאת מקום או דמות אחרת שאינו מכיר, אלא דרך הגננת המוכרת לו. "יש ילדים שרעש הצפירה יעורר אצלם חרדות, יש שישתפו פעולה ויש שירצו להקשיב לגננת", מעירה בן-חמו.

מניסיונה האישי הן כילדה והן כגננת היא מספרת על הדריכות סביב היום המיוחד: "כילדה לא זכיתי לתיווך והסברה מרגיעה. נחשפי לתכניות טלוויזיה ולרדיו, אבל לא תיווכו לנו את היום הזה. זה גרם לי לחרדה מאוד גדולה מיום השואה. זה גם פגש אותי כגננת, חרדה סביב השאלות מה להגיד לילדים, על איזה מושגים לדבר ואיזה לא? יש לחץ והרבה גננות מקוות שזה ייפול עליהן ביום החופשי". לנוכח החרדות הללו בחרה להתמקד וללמוד את הנושא ולהגיע מתוך כך לתובנות עליהן היא מרצה בפני גננות ברחבי הארץ

"המפגש של הילד ביום השואה חייב להיות עם מישהו שהוא מכיר, כמו שכאשר הורים עומדים לספר משהו קשה לילד הם אוספים אותו אליהם. כשבוחרים לדבר על יום השואה נבחר משהו שהילד יכול להתמודד אתו. בסיפור השואה הגדול והקשה יש חלקים רבים שקשה להתמודד איתם. משום כך אני מציעה לבחור ב'מה זה להיות יהודי בשואה', על דבקות במצוות במצב הקשה, על עזרה לזולת וכו', לבחור סיפור קהילתי שבו מנסים לעזור אחד לשני ובכך משליכים את הסיפור לחיים העכשוויים. מתוך הסיפור והחוויה הילד מבין שלעם שלו יש ערכים שעומדים לנו בשעת צרה, גמילות חסדים, עזרה, הצלה, הסתפקות במועט וכו', כך הילדים מקבלים מבט של תקווה. לא מתמקדים בצד האפל של המלחמה, הזוועות וכו'".

עוד מוסיפה בן-חמו וממשיכה: "אם גננת רוצה לקחת מושגים הקשורים בשואה כמו טלאי צהוב שמסמל אפליה ולדבר על אפליה ועל אפליה לטובה, מה טוב ומה רע, לעודד לחשוב על סיטואציות מוכרות להם. כך גם המושג של 'חסידי אומות העולם', אנשים עם רגש גבוה של חמלה ורחמנות שלא נתנו לדברים לחלוף מולם. אפשר לספר סיפור על כך שמדינת ישראל מסייעת לאנשים ברחבי העולם וכך ללמוד על המושג בהקשר העכשווי".

ומה באשר לשאלת המוות והיחס אליה? "ילדים יודעים מה זה מוות. הם פוגשים אותו כשחילזון או כלב מת או שאדם יקר נפטר. אפשר לספר להם על כך שמישהו לא עלה לארץ ישראל כי הוא נפטר בחוץ לארץ ואנחנו עצובים על כך. ילדים מסוגלים לקלוט את זה אם הדברים נאמרים ברוגע ובלי להבהיל. זהו רידוד החוויה הרגשית".

"לעשות את יום השואה ב'זבנג וגמרנו', לסמן 'וי' בסוף יום השואה זה לא נכון. כדי שילד יבין מושגים ויוכל להפעיל חשיבה על מה שקרה בשואה, צריך להכין אותו לפני ולדבר על כך גם אחרי ולאפשר הבעה ביצירה כדי לאוורר רגשות מודחקים".