הגבורה העיקרית עליה מספרים ביום השואה, היא הגבורה הפיזית של היהודים, המאבק המזויין, ההתנגדות והעזות המתוקשרת.
אך סבי מורי, ר' ישראל יצחק קיהן זצ"ל, נהג תמיד לומר שהגבורה האמיתית היתה גבורת הרוח. גבורה המתבטאת בדברים הקטנים באמת, בתפילה יומיומית, בשמירת מצוות, בהתלהבות מכל דבר קודש ומהיכולת לזכור מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, גם כאשר מנסים לקחת ממך את צלם האלוקים שלך...
אחד הסיפורים על גבורת הרוח של סבי מובא כאן לפניכם:
"אני צריך עשרה יהודים!" קרא באחד הבקרים השומר הנאצי לעברנו.
הבטנו האחד בשני מבלי להוציא מילה מפינו. תאוריות שונות היו לגבי התנדבות לצורכי הנאצים, יש שאמרו שאין ללכת כיוון שעדיף תמיד המקום הידוע והמוכר, יש שאמרו שכדאי תמיד לנוע ולא להישאר באותו המקום ויש שאמרו שאין זה משנה כלל וכלל, ולאשר יובילו אותנו הנאצים המרצחים לשם נובל. אני הייתי בין אלו הסוברים שכדאי תמיד לעבור ממקום למקום, לראות מקומות חדשים, לגוון את העבודה, להתרענן מעט ואולי גם להיטיב את התנאים שלנו.
הרמתי את ידי וקראתי: "אני הולך," אחרי הצטרפו עוד כמה יהודים וביחד הלכנו אחרי השומר הנאצי. לאחר הליכה של כשעה נעצרנו אל מול בית חרושת גדול, נטוש והרוס. נראה היה כי בית החורשת הופצץ לפני זמן רב ואיש לא ביקר בו מאז.
תפקידנו היה לנקות את בית החרושת מכל הלכלוך והבלאגן ששרר בו. העבודה היתה אמנם מרובה, אך עדיפה היתה עשרות מונים על פני חפירה בהר בתוך הבוץ הדביק או סחיבת מסילות הברזל הכבדות שסכנת החיים ריחפה שם בכל עת. התחלנו לנקות את הרצפה ולזרוק את כל הזבל שהיה שם לעבר החצר אשר מחוץ למבנה.
לפתע, תוך כדי זריקת חלקי ספרים ישנים וקרעי דפים אל החצר, קלטו עיניי דף נייר זרוק הנראה לי מוכר. התקרבתי בזהירות אל הדף המוכר ואכן לא טעיתי, היה זה הדף הראשון של מסכת 'בבא מציעא' מתוך התלמוד הבבלי. על גבי הדף כתובה היתה באותיות גדולות המילה 'שנים' כפתיח למשנה הראשונה במסכת 'שנים אוחזין בטלית'.
התרגשות גדולה אחזה בי. "וכי ייתכן שדווקא פה, בתוך התופת הנורא, מבין ערימות דפים של הצורר הנאצי, אמצא דף גמרא?!" תהיתי לעצמי, "אני חייב לקחת אותו" אמרתי בליבי, "אבל איך?" זאת לא ידעתי. חשתי כי השומר הנאצי רואה שעבודתי הואטה והחלטתי לחזור מיד לעבודת פינוי הפסולת אל החצר, תוך שדאגתי להשאיר את דף הגמרא בולט מעל הררי הפסולת.
תוך כדי המשך העבודה צדה עיני חתיכת לחם שצבעה הפך ירוק עקב העובש הרב שהיה בה, ואז עלה במוחי רעיון. לקחתי את הלחם המעובש בידי וניגשתי אל השומר הנאצי. "אני יכול לשמור את חתיכת הלחם הזו?" שאלתי אותו בתחינה. השומר הסתכל עלי בזלזול ולהפתעתי הרבה הסכים לבקשתי: "תשמור לך את הלחם המקולקל הזה," אמר בצחוק מתגלגל.
"אני רק צריך לעטוף אותו במשהו," הוספתי.
"לך קח לך נייר מכאן," אמר הנאצי.
"תודה רבה," עניתי לעברו ורצתי מיד לקחת את דף הגמרא המיוחד לעטוף בו את הלחם הקלוקל. שמחה כפולה אחזה בי בעת ההיא, גם על שהצלחתי להציל בדרכי עורמה דף גמרא בתוככי מחנות העבודה, וגם על עצם היכולת ללמוד תורה מתוך הכתוב בתקופה קשה זו.
מתוך דף גמרא זה למדתי בכל עת שרק התאפשר לי, הרחק מעיניהם של הנאצים. שמרתי אותו קרוב לליבי במשך כל שנות המלחמה והוא היווה בשבילי אחיזה ממשית בלימוד התורה.
זמן רב לאחר המלחמה, יצאנו לדרך החתחתים לארץ ישראל. את הדרך עשינו בסיוע של תנועת 'הבריחה', תנועה ציונית שהבריחה יהודים רבים ממזרח אירופה למרכזה במטרה להביאם לארץ ישראל. אנשי תנועת 'הבריחה' ארגנו לנו דרכונים מזוייפים של דיפלומטים שבעזרתם עברנו מצ'כיה לצרפת, אלא שבשל כך נאלצנו לזרוק כל סממן יהודי שהיה באמתחתנו. באותה העת נאלצתי להיפרד מאותו דף גמרא 'שנים אוחזין' שבזכותו נאחזתי בתורה בשנות המלחמה הקשות.
הרב שחר קיהן הוא ר"מ בישיבת ההסדר מודיעין ורב קהילת "מאיר מודיעין"