הצפירה כבר קצרה מדי, גם זו שבאורך שתי דקות. איך מחלקים אותה בין כולם?
הצפירה כבר קצרה מדי, גם זו שבאורך שתי דקות. איך מחלקים אותה בין כולם?איור: עדי דוד

בכל שנה הצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל נעשית קצרה יותר, ונהיה לי צפוף. מעט מדי שנים חלפו מהרגע שבו הבנתי מה משמעותה של הצווחה הדקה הזאת, שחותכת כל עיסוק ומצווה עליו עצור, ועד הרגע שמישהו כבר עמד שם איתי, לידי, בדומיית ההתייחדות. הראשון שהצטרף היה שלומי ליכטמן מהסניף. הוא היה גדול ממני בשש או שבע שנים, ובכל זאת התייחס לצוציקית כמוני, תמיד מחייך, אומר שלום ומסביר בסבלנות על הרובה שקיבל כמתנדב במשמר האזרחי. יום אחד החבר'ה סיפרו ששלומי התגייס. לא הרבה אחר כך הוא נפל. המדריכים העבירו פעולה על מסירות נפש ונתינה וחיברו אותה לשלומי, שהיה כל כולו נתינה. הפעולה ההיא לא הצליחה למגר את הדמיון המתעתע שראה אותו חולף מולי ברחוב הראשי של רעננה, מחייך. בכל פעם שקניתי פיצה קיוויתי שאולי הוא יופיע ויסביר לי שוב, כמו פעם, שפיצה זה לא בריא.

בימי הזיכרון הראשונים רק שלומי עמד שם. אחר כך הצטרף יעקב דסקל, בחור מיוחד, בן לניצולי שואה שלמד בישיבה של אבי. ספר הזיכרון שלו היה לי מסילת ישרים אישית, וגם יעקב, איש תורה ומתמטיקה ואומן ניצול הזמן, נעמד לידי. בחלוף שנות התיכון, הצפירה שלי כבר קיבלה לשורותיה יותר משני שמות ותמונות אנונימיות של נופלים בפתח מהדורת החדשות בערב. הלל רוזנר, עם החיוך הענקי, נהרג במוצב דלעת ואחריו אורי שחור נרצח בוואדי קלט, את שניהם הכרתי בבני עקיבא. ההלוויות קרעו את הלב, ובגוף התפשטה תודעה מוזרה שלא כל מי שנולד איתנו, חגג איתנו מסיבת סידור וסיים בגרויות יזכה ללמוד ולעבוד, להינשא ולקטר על מתבגרים מאתגרים. שלומי ויעקב פינו להם מקום.

אחר כך הגיעה האינתיפאדה השנייה, הארורה, והרב אלימלך שפירא ראש מכינת פדואל הצטרף אלינו לצפירה עם חליל הצד שלו, אחרי שאלמנתו, רבקה, הכירה בינינו. פגשתי אותה יום אחרי שקמה מהשבעה, נוגעת בשכול הטרי, הרך מדי. היא סיפרה על אדם שלא מוותר על כושר ולא על נסיעה יומיומית לבני ברק בשלוש לפנות בוקר כדי ללמוד תורה. האינתיפאדה השנייה הביאה אל דקת הדומייה נציגות חדשה ולא מוכרת. לא עוד בחורים או אבות, אלא אמא ואבא יחד, לפעמים עם ילדיהם, סבתא ונכדתה, אב ובנו, כלה לפני חופתה ואביה.

אחר כך הייתה כאן מלחמת לבנון השנייה ולקחה בסערה את רפנאל מוסקל ואת עמיחי מרחביה וגדעה את חייו של רועי קליין, בן השבט שלי בבני עקיבא, שהיה איש של צחוקים ושטויות ותורה, ופתאום הפך לבית בשיר 'ארץ צבי' שאני לא מסוגלת לשיר יותר, ושמו צורף לשמותיהם של כל מיני בתי ספר. המלחמה ההיא חטפה את בנג'י הילמן שנישא שלושה שבועות קודם, ואת בניה ריין, איש של נתינה, של חינוך ושל אומץ. ויש את יוסי פרטוק, שהגינה הקטנה ליד הבית היא על שמו, ובכל יום זיכרון הוא מביט אליי מהתליון שעל צוואר אמו, רבקה. ודי, כבר צפוף לנו, ריבונו של עולם. אין כבר מקום. אבל הם ממשיכים לבוא ומפנים מקום לחדש שמגיע. והצפירה כבר קצרה מדי, גם זו שבאורך שתי דקות. איך מחלקים אותה בין כולם?

לחפש את התכלית

בכל שנה, אחד חלקי שישים ממני מת בשבוע הזה. כשיום השואה נצפה באופק אני מורידה את הלב לחצי התורן, לא מסוגלת להאזין לתוכניות או לצפות בסרטים. דיסק הזיכרון מלא בכאב. השבוע הזה קשה לא רק למשפחת השכול שהולכת ומתרחבת. כולם מכירים אנשים שאינם כבר בינינו. בשנים האחרונות נדמה שהקושי הזה גדל והולך, כי הטקסים ושירי הזיכרון מקדשים את החלל שהותיר הנופל, מדגישים את חלום השלום שהופר, מצניחים את השומעים לתהום האין. בור שקשה להתרומם ממנו. כי הכול סתם. "לא לא לא, תחזירו לי אותו, זה בכלל לא הזמן שלו", שכתב עידן חביב על חברו, "אצלנו בגן נפרדים בשמחה כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר. חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן", שכתב יפתח קרזנר, ו"הבטחתם יונה, עלה של זית" המוכר של שמואל הספרי הם שירי חובה בכל טקס עירוני.

את הכאב הגדול הזה לקחו מיזם הטקסים 'בעוז רוחם', אולפני אתרוג והורים שכולים מדהימים ומופלאים למקום אחר בתכלית. הם הניפו אותו אל על למקום של רוח, של השראה, של למידה על מידותיו של הנופל או הנרצח והליכה בדרכו. במאה אחוזי גיוס של כוחות הנפש משקפים המנציחים את התכלית והייעוד, ומעניקים בכך נחמה. אני מצדיעה להם.

וכשהכאב האישי שלי הופך קשה מנשוא, אני נכנסת למנהרת הזמן הפרטית ונוסעת 1,880 שנה לאחור, אל הגלות הנוראה רווית הדם שאחרי מרד בר כוכבא, או קופצת קפיצה קטנה של 75 שנה ונוחתת בדרום פולין, אושוויץ. אני לובשת את בגדי התקופה, או את מדי האסירה הדקיקים, ומביטה מפוחדת לאחור כדי לבדוק שאין מאחוריי קלגס רומאי או קצין אס אס. ואז, בשקט, אני מגלגלת על הלשון את מילות התפילה ומנסה להרגיש "תקע בשופר גדול לחירותנו" וגם את "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

הביטויים העתיקים, הקדושים, יוצאים מפי כמו סיסמאות אמונה שעוברות מדור לדור, ואני יודעת שזכיתי להרגיש את התגשמות התפילות בגוף, בגב הזקוף ובהליכה הבטוחה ברחוב. כן, גם בימים של אזעקות. אני יודעת שיש יד מכוונת, אוהבת, שמוליכה אותנו בדרך מופלאה וקשה, והאמת הזאת מנחמת ועוטפת, ומאפשרת לברך בלב מתייפח בליל יום העצמאות שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה.

לתגובות: [email protected]