מירי ארנטל
מירי ארנטלצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התחלה/ אוגוסט 1950, שכונת גאולה, ירושלים. לאב היה מפעל טריקו, האם הייתה עקרת בית. שבעה ילדים. היא הרביעית, אחריה הגיע הבן, "שמחה וששון". באותה תקופה השתוללה בארץ מגיפת הפוליו. "בבניין שלנו חלו שלושה ילדים. שניים נפטרו ואחי היה מאוד חולה. עד היום הוא נכה. מגיל שנתיים למדתי מה זה להיות אחות של ילד חולה".

אחות של ילד חולה/ "זה לדעת לוותר, להתעלות על עצמנו ולתת מעצמנו יותר. אתה לומד שהחיים הם לא דבר מובן מאליו. דברים נוחתים עליך בלי הודעה מוקדמת, החיים משתנים וצריך לתת כתף ולעזור. אם מבינים מה קורה, אז לא כועסים כל כך שאי אפשר ללכת לכל המקומות שרוצים".

תנועת נוער/ רשמית הייתה חברה בבתיה, "אבל הרבה פעמים העדפתי ללכת לקטמון, לבית חולים לחולים כרוניים. הייתי מאכילה את החולים ומספרת להם סיפורים, או מבקרת באלי"ן ומשחקת עם הילדים. מאוחר יותר הייתי מבקרת בבית חולים לחולי נפש. זה לתת מעצמך את הכול, במקום שבו אנשים אחרים לא מסוגלים". מאיפה זה הגיע? "גם בגלל אחי וגם בגלל החינוך בבית לנתינה. לימדו אותנו להיכנס לנעליו של האחר ולהרגיש אותו, ואת זה אני משתדלת לעשות".

לימודים/ בית יעקב, ובהמשך למדה בבית המורה בתל אביב. "הייתי מורה לריתמיקה לכיתות א'-ג' ומורה לריקוד. עבדתי בשבעה בתי ספר, שתי משרות, 42 שעות שבועיות, ובלילה עבדתי בגרפיקה. אהבתי מאוד את מה שעשיתי".

החצי השני/ בגיל 23נישאה לחיים. "גדלנו יחד. הסבתות שלנו היו שכנות דלת ליד דלת. כשהוא הלך לישיבה לא היה בינינו קשר. אבל מאוחר יותר הוא הלך לצבא, וכשהוא השתחרר התחברנו ונישאנו".

מנחם/ הבן הבכור נולד כעבור שנה. כשהיה בן שנה, "בדיוק כשהיינו צריכים לנסוע לאחת הדודות לשבת הוא היה נודניק. מדדתי לו חום. 37.5 זה לא חום, אבל משהו לא היה בסדר". הרופא בדק אותו ואמר שהכול בסדר, אבל המליץ לעשות ספירת דם. הבדיקה הצביעה על מדדים לא טובים. "הרופא אמר: אני חושב שזו טעות, אבל תעשו שוב. אני אאסוף את הבדיקות. זה הדליק אצלי נורה אדומה אבל לא חשבתי שמדובר בסרטן".

סרטן/ באותן שנים לא הוציאו את המילה הזאת מהפה. "קראו לה 'אללה יסתור', 'המחלה ההיא', חשבו שהיא מידבקת". כשניתנה הגזירה הם היו בשוק. "נרתענו. היינו זוג צעיר. ניסינו לעכל ולהכיל והחלטנו שאנחנו משנסים מותניים ומתחילים במלחמה על החיים. ידענו שאם לא עכשיו אימתי".

לא מתייאשים/ "בחיים לא שאלתי למה, כי יש אחד שמנהל את העולם ואין עוד מלבדו. בחיים לא כעסתי על הסרטן. אם יש משהו שאנחנו צריכים לעבור - ה' ייתן לנו כוח. גם מנחם לא שאל 'למה דווקא אני?'".

פרופ' צ'יוידלי/ הם פגשו רופא נפלא שטיפל במנחם ב-14 השנים הבאות מתוך דאגה ומסירות יוצאות דופן. הוא חסך בבדיקות, שעשע אותו והיה שם בשבילו. "יום הזיכרון של מנחם חל בערב פסח. כמה ימים קודם אני מתחילה סבב ארוך של טלפונים ואומרת תודה לכל מי שתמך ועזר בשנים ההן".

מצורעים/ החברים והקרובים התרחקו. "הם לא ידעו איך לגשת אלינו, מה לומר. העדיפו לחצות את הכביש לצד השני. פנינו אליהם בצורה ישירה, שאלנו למה התרחקו ואז הם התחילו לעטוף אותנו, להתפלל ולעזור". היא לא נענתה להצעות העזרה בקלות, "אולי התביישתי ואולי היה לי כבוד עצמי", אבל בשלב מסוים עשתה את הסוויץ'. "כשהסכמתי לא הבנתי איך יכולתי בלי זה. היום אני מציעה לכולם להיעזר. החיים הם גלגל, פעם אתה נותן ופעם מקבל".

הברכה/ למרות שמנחם חלה בגיל שנה הם החליטו להוליד עוד חמישה ילדים. "סמכנו על הקב"ה. יש לנו אמונה מאוד חזקה וידענו שאם ה' ייתן לנו ילד, יהיה לנו גם את הכוח לגדל אותו". מוישי נשוי ואב לחמישה, עובד בבורסה ברמת גן ומנהל את השלוחה של החברה בהודו. צביקי נשוי ואב לחמישה, מלמד בישיבת רש"י אחר הצהריים והוא ראש הכולל של זיכרון מנחם שנקרא 'חברותא'. שיקה, נשוי ואב לחמישה, אברך בכולל. ישראל נשוי ואב לשלושה, אברך. ואסתי, נשואה ואם לארבעה, בהם בת חולה בתסמונת נדירה. "היא אמא מדהימה".

הולכת וחוזרת/ חמש פעמים היכה הסרטן. "הכי קשה היה כשהמחלה חזרה, ועד היום כשאני שומעת על משפחה שהסרטן חוזר אליה, אני כולי כאובה ומזדהה. מנסים לחזור קצת לשגרה ואז מקבלים הודעה ששוב מתחילים הכול מההתחלה. ומה אומרים לילד בוגר יותר שמבין יותר ומפחד יותר, וקיבל כבר כל כך הרבה תרופות ויש דברים שהוא לא יכול לקבל? מפעם לפעם את יודעת שהסיכויים להחלמה פוחתים".

פסיכולוגיה רפואית/ כשהמחלה חזרה בפעם הרביעית הסיכוי היחיד היה השתלת מח עצם. הם הלכו על זה למרות שהסיכוי היה קלוש. "לא הייתה ברירה". האח צביקי נמצא מתאים לתרום, ובהתחלה היה נראה שהכול בסדר. "אבל אז המחלה חזרה וידענו שזה גזר דין מוות. כל זמן שמנחם סבר שיש סיכוי לעזור לו הוא נלחם כמו פנתר. הוא אהב את החיים ורצה לחיות, אבל אז הוא הבין שאי אפשר לעזור לו יותר. הוא בא לרופא ואמר: תנו לי למות בכבוד". המשפחה לא הספיקה לקחת אותו לרבנים שיחזקו ויברכו, "שישה ימים אחר כך הוא נפטר".

אובדן/ "הייתי סביבו 24/7 והגעגועים הטריפו אותי. החלל היה גדול. יכולנו לשבת רגל על רגל ולפתוח דף חדש, אבל חשבנו: יש לנו הרבה נסיון והיכרות עמוקה עם העולם הזה של הסרטן, ואפשר לתרום את הידע הזה לאחרים. החלל העמוק גם הקשה עליי לחזור לעבודה ולחיים הרגילים. חיים רצה שאהיה עסוקה, אז הוא עודד אותי להיות עסוקה ולעזור לאחרים".

זיכרון מנחם/ באחת הפעמים שמנחם היה מאוד חולה והיה צריך תרומת דם מסוג O פלוס, הם לא מצאו. "אמרו לנו שהוא לא יעבור את הלילה. לבסוף נמצא תורם בחיפה". את עמותת 'זיכרון מנחם' התחילו בעידוד תרומות דם ומרכיבי דם, אחר כך החלו להפעיל מתנדבים שישחררו את ההורים מהשהייה הבלתי פוסקת ליד הילדים. "כך התקדמנו עקב בצד אגודל. היום העשייה שלנו מדהימה".

מדהימה/ לפני פסח חנכו מרפאה ניידת על גלגלים, ובה הציוד הכי חדיש כדי ללות את הילדים במחנות. הם מפעילים קבוצות תמיכה להורים בליווי פסיכולוגים, התרמות שיער לילדים חולים ולנשים, ימי הולדת וכיף לילדים החולים ולמשפחותיהם, מרכז אירוח למשפחה בירושלים בשביל מי שאין לו היכן להתאכסן, שלושה מחנות בשנה, אחד מהם באירופה, טיולים לאחים של הילדים החולים ועוד.

מרכז יום/ היא מנהלת מרכז גדול ורב תכליתי. "בבוקר זה גן מוגן לילדים שלא יכולים ללכת לגן, כולל הסעות. אחר הצהריים מגיעים ילדים חולים, אחים שלהם וילדים של חולים. עושים איתם שיעורי בית ויש להם מבחר עצום של חוגים: אלקטרוניקה, מדעים, אומנות, ספורט, ריקודי עם לבנות, צילום, מחשבים, מוזיקה, תרפיה בבעלי חיים, "כל מה שילד חולם עליו". הילדים הדתיים לומדים בכולל 'חברותא' שהוא גם טיפולי. אחרי ארוחת ערב טובה חוזרים הביתה. במרכז יש פעילות מגוונת להורים, ימי פינוק לנשים, ערבי כיף לבורים ומה לא. "הכול ברמה מאוד גבוהה".

הסרטן לא מבחין/ "לא מזמן היו בחירות. בכנסת יש מפלגות שזה מלשון לפלג, אצלנו המוטו הוא לחבר. על החולצות שלנו כתוב 'ביחד נתגבר' ואנחנו עושים את זה בגדול. כל הפעילויות שלנו הן ללא הבדל דת גזע ומין, אצלנו מדברים על הכול חוץ מעל פוליטיקה ודת. לשם אנחנו לא נכנסים כי יש לנו מטרה וייעוד".

בית חלומותיי/ הפרויקט הבא, שאליו הם אוספים תרומות, הוא פתיחת מרכז הדרכה ולמידה על הסרטן. "הוא יהיה מאוד מודרני עם הולוגרמות וטכנולוגיה חדישה. אנחנו עובדים עליו ברצינות כדי שאנשים לא יירתעו מהמחלה הזאת ויבינו אותה".

פרס ישראל/ "אני אישה שהכבוד רחוק ממנה. אני שמחה שמכירים בטוב שאנחנו עושים, ושהמדינה מוקירה מעשים טובים. אבל זה לא רק אנחנו. מי כעמך ישראל. יש כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך, מתנדבים ומתנדבות שעזרו ועוזרים ושותפים. אילולא הם לא היינו מגיעים למקום הזה".

אם זה לא היה המסלול/ "אני לא יכולה לחשוב. אין לי דמיון כזה פרוע. החיים ניווטו אותי כל כך שונה ממה שחשבתי, שאני לא יכולה לחזור לאחור. אני לא במקום שהייתי בו".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב/ "היו שנים מאוד קשות שכמעט לא ישנתי בהן. כשמנחם היה חולה היינו קופצים מכל דבר. אחר כך היו געגועים ומחשבות". בהמשך היא לקתה בדום נשימה בשינה, והיום מסתייעת בתרופות ובמכונה שעוזרת לה לישון. "אני הולכת לישון מאוחר וקמה לא לפני שבע". ואז מכונת כביסה, תפילה, ארוחת בוקר עם חיים - "לא מוותרים על זה", וכל אחד לעבודתו. "20 שעות מסביב לשעון".

פסקול/ "אוהבת מאוד מוזיקה רגועה. פעם אהבתי מוזיקה סוערת. כשמנחם היה בחיים הייתה הרבה מוזיקה בבית כדי שיהיו ריקודים ויהיה שמח. היום אני אוהבת נעימות, דברים שהם לנפש".

אוכל/ "לא משנה מה, אבל שיהיה חריף ופיקנטי".

שבת/ היו תקופות ארוכות של אירוח, "אהבתי את זה". היום, מכיוון שהם כל כך עסוקים, הם זקוקים לשקט הנפשי שנותנת השבת. "אני מארחת את הילדים בשמחה, אבל זה הזמן להטעין את המצברים. אפשר להתפלל וגם לקרוא".

אחזקת הבית/ "יש לי עזרה פעם בשבוע, אבל מעבר לזה אנחנו רוב היום לא נמצאים בבית". היא באה מבית "מאוד יקה" ואוהבת להשקיע בניקיון. התוצאה בהתאם.

דמות מופת/ כמה אנשים, אבל מעל כולם האדמו"ר מאמשינוב. "הוא איש אלוקי שאי אפשר לתאר במילים. כשמנחם היה חולה שאלנו אותו כל דבר והוא תמיד התעניין. כשמנחם לא רצה לעבור טיפול מסוים כי הוא נפל בל"ג בעומר והמדורה שלו הייתה ה-מדורה של השכונה, האדמו"ר הגיע לבית החולים ושכנע אותו. כשמנחם הרגיש לא טוב זה היה נורא בשבילו. הוא גר בשכנות אלינו ואני ראה את ההתנהלות. אדם מעורר השראה בצורה שאי אפשר לתאר".

כשתהיי גדולה/ "אני מתפללת שה' ייתן לי כוח ובריאות שאוכל להמשיך לתת בלי סוף", וגם "להשקיע יותר בנכדים שלי. כרגע מכורח המציאות אין לי את האפשרות ואת הפנאי לעשות את זה כמו שהייתי רוצה".

לתגובות: [email protected]