הסיורים והדיווחים כבר מרתיעים חברות בנייה. ג'יפ של יחידת הרועים
הסיורים והדיווחים כבר מרתיעים חברות בנייה. ג'יפ של יחידת הרועיםצילום: גרשון אלינסון

"הטראסות החקלאיות שאתה רואה בצד השני של העמק לא אמורות להיות כאן בכלל", אומר אלישיב קמחי, "אלה 180 דונם שהוכשרו כעתודות הקרקע של העיר אפרת. מדובר באדמות מדינה שנגנבו, ועכשיו יהיה כמעט בלתי אפשרי להחזיר אותן". השיחה עם קמחי (28), מנכ"ל ארגון רוג'ום וראש יחידת הרועים, מהדהדת את ההחלטה שקיבלה המועצה הלאומית הפלשתינית לפני 45 שנה, מיד אחרי מלחמת יום כיפור. בישראל אומנם ליקקו את פצעי המלחמה ההיא, אבל גם בעולם הערבי המלחמה לא התקבעה כניצחון. הם הרגישו שזו הפעם השלישית שבה הפסידו לאויב הציוני. במהלך הכינוס התקבלה החלטה אסטרטגית שתלווה את המאבק של הפלשתינים מאז ועד היום. "תוכנית השלבים של אש"ף" היא נקראה, והרעיון שעמד מאחוריה הוא הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל צעד אחר צעד. שיטת השלבים חיה ופועלת גם היום, ואחד מביטוייה החזקים הוא השתלטות על אדמות בשטחי יהודה ושומרון.

אנחנו משקיפים על הטראסות החקלאיות הערביות מחוות העיטם, מרחק חמש דקות נסיעה מאפרת שבגוש עציון. סביב החווה אפשר לראות עוד ועוד טראסות חקלאיות. החווה עצמה מורכבת משלושה אוטובוסים שהוסבו למתקני מגורים, ועוד שלושה מבנים ארעיים. לא סתם נבחר המיקום הזה לחווה. המטרה הייתה לעצור את ההתפשטות של הכפרים הערביים שמספחים לשטחם בצורה לא חוקית עוד ועוד אדמות. החווה הוקמה לזכרו של ארי פולד הי"ד, שהיה בין מתכנניה. במהלך הלווייתו ניגש קמחי לראש מועצת אפרת ולאלוף פיקוד המרכז וקיבל מהם אישור להקים את החווה. היא יושבת על קרקע של קק"ל, שבעצמה תמכה ברעיון. בתחילה התקבל אישור להביא משאית בודדת, אבל לאט לאט האישור הורחב וכיום ממתינים בחווה לבנות אסם לתוצרת. השטח שעליו היא ממוקמת מכונה על ידי האיחוד האירופי E-2, בדומה ל-E-1 שמקשר בין ירושלים למעלה אדומים.

"לא סתם בחרנו את המקום הזה. זאת נקודה מאוד אסטרטגית בשביל מי שרוצה לעצור את ההשתלטות הזאת", אומר קמחי. "הקרקע הזאת מחברת בין מדבר יהודה לגוש עציון. אם הערבים יצליחו להשתלט עליה הם יקטעו את הרצף הטריטוריאלי שלנו. זאת הסיבה שקק"ל רכשה את הקרקע הזאת".

אסטרטגיה יהודית

במבט ראשון אפשר לטעות ולחשוב שההשתלטות החקלאית היא רק רצון טבעי של אנשים להרחיב את הפרנסה שלהם מחקלאות. אלא שבדיקה מדוקדקת יותר מגלה שלא זה הסיפור. "זאת קרקע לא חקלאית בעליל. היא הררית ותלויה לחלוטין בהשקיה חיצונית. אתה גם יכול לראות שבכל טראסה יש שמונה עצים, כך שזה בכלל לא כלכלי", אומר אריאל שרגא, קצין המבצעים של יחידת הרועים. הוא מוסיף שהחקלאים הערבים משלמים לא פחות מ-35 שקלים לקוב מים. "אבל הסיפור כאן הוא הרבה יותר מלא כלכלי בלבד. אתה רואה את הארגון המאוד מסודר של המקום. זה לא איזה פלאח שבנה את המקום. יש פה יציקות מבטון, יישורי קרקע איכותיים. זאת עבודה של ארגון בעל אמצעים כלכליים גדולים".

אז מי עומד מאחורי כל זה?

"הרשות הפלשתינית. זה חלק מתוכנית ארוכת טווח שלהם שנקראת 'שורשים'. בשנת 2009 החליט סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלשתיני באותם ימים, לעבור לאסטרטגיה חדשה. הוא הבין שדרך משא ומתן לא תהיה אפשרות להקים מדינה, כי ישראל לא תיתן לזה לקרות. אז הוא יצר תוכנית של קביעת עובדות בשטח כשנושא הדגל הוא התחום החקלאי. הרעיון היה שבשקט בשקט הם יגנבו עוד ועוד שטחים, אם זה לבנייה ואם זה לחקלאות, וכך למעשה יכפו מציאות של מדינה".

"את הרעיון הוא לקח ממדינת ישראל", מוסיף קמחי. "ישראל הוקמה רשמית ב-1948, אבל בפועל לאנשי היישוב היהודי הייתה מדינה עוד הרבה לפני כן. מי שחי בתל אביב בשנות הארבעים הרגיש שיש לו מדינה, רק שהיא עוד לא רשמית. היו מוסדות, היו שירותים, היה כל מה שצריך. פיאד החליט להעתיק את המודל בתוכנית שורשים, והוא די הצליח. תיגש היום, בלי מצלמות, אל הערבי הממוצע ותשאל אותו מתי תקום לדעתו מדינה פלשתינית, והוא יגיד לך שהיא כבר קמה. המוסדות והארגונים כבר קיימים. כל שנותר הוא הקרקע, ומה שאנחנו רואים כאן זו המלחמה על הקרקע, רק שהיא מתבצעת בצורה חכמה במיוחד".

פולשים בסוף השבוע

מי שמסייע רבות לתוכנית שורשים של הרשות הוא האיחוד האירופי, שתורם כספים רבים לחקלאים הערבים. על פי דו"ח תנועת רגבים משנת 2009, אז נולדה תוכנית שורשים, ועד לשנת 2017 תרמו האיחוד ומדינות אירופיות נוספות כמו הולנד, נורבגיה, ספרד, צרפת וגרמניה לתוכנית ולמטרותיה לא פחות מ-45 מיליון יורו. מי שנוסע בכבישים הצרים בצירים המדוברים ייתקל בשלטים מטעם האיחוד האירופי וגוף ערבי שנקרא UAWC (Union of Agricultural Work Committeees), שמספרים על "קרן לפיתוח מקורות אדמה, מים וכוח אדם באזורים פגיעים בגדה המערבית". מדובר בשטחים מגודרים שבתוכם מתנהלות עבודות חקלאיות רבות, צמודות לכביש. מיותר לציין שלא מדובר בחלקות ששייכות לאותם חקלאים בטאבו. אלה אדמות ריקות חסרות בעלות, ועל כן מדובר בפלישה לא חוקית לחלוטין.

האיחוד האירופי מודע לכך שמדובר בפעילות לא חוקית, אך הוא החליט להסתתר מאחורי טענת חסינות דיפלומטית ולהמשיך בה. לאחרונה שיגר האיחוד מכתב למשרד החוץ שבו צוין כי לשיטתו, צירופו לעתירות של רגבים נגד הפעילות הבלתי חוקית נוגד את החסינות של האיחוד האירופי בישראל, בהתאם להסכם בין מדינת ישראל ובין נציבות הקהיליות האירופיות משנת 1980. עוד צוין באיגרת כי לשיטתו של האיחוד האירופי, העתירה נוגדת את החסינות של האיחוד האירופי מפני סמכות שיפוט.

אולם גורמים משפטיים מזכירים כי האיחוד האירופי חתום כאחד מהעדים של הסכמי אוסלו, אשר קובעים מפורשות כי למדינת ישראל יש אחריות וסמכות מינהלית מלאה על הקרקעות שבשטח C. בעקרונות האיחוד האירופי למדיניות חוץ נכתב כי "פעולתו של האיחוד בזירה הבינלאומית תונחה על ידי העקרונות אשר העניקו השראה ליצירה שלו... דמוקרטיה, שלטון החוק וכבוד לעקרונות המשפט הבינלאומי".

עו"ד אבי סגל מתנועת רגבים מדגיש כי החסינות הדיפלומטית איננה מאפשרת לאיחוד האירופי הפרת חוק סיטונית. "סעיף 41 לאמנת וינה קובע כי 'חובתם של כל מי שמקבל זכויות וחסינות כאלה לכבד את החוקים והתקנות של המדינה המתקבלת'". עו"ד סגל מוסיף כי "למדינת ישראל בתור המחזיקה או הכובשת יש סמכות בלעדית להנפיק אישורי בנייה, וממילא לאיחוד האירופי אסור להשתתף בפעילות בלתי חוקית".

מי שאמור לטפל בגניבת הקרקעות הערבית הוא המינהל האזרחי, אבל למרות ניסיונותיו לעשות זאת, אין לו את כוח האדם המספק לכך. "במינהל האזרחי יש כמה עשרות אנשים שצריכים לפקח על שטח של ארבעה מיליון דונם בכל רחבי יו"ש. רק בגוש עציון יש יותר מחצי מיליון דונם של שטח. תוסיף לזה שרבים מהם לא ממש יודעים מה הן אדמות פרטיות, מה הן אדמות מדינה ואת שאר החלוקות של יו"ש, וקבל מציאות שמאוד מקשה על המינהל לפקח על הנעשה", אומר קמחי.

"הערבים גם למדו מתי הכי קל לבצע פלישות לאדמות מדינה", מוסיף שרגא. "לרוב זה יקרה בסופי שבוע, כאשר במינהל נשארים רק כוננים שברוב המקרים תפקידם הוא לסייע בהעברת חולים לבתי חולים, ופתאום הם צריכים להתעסק בקרקעות. הם לא יודעים מה לעשות עם זה, והתוצאה היא שהגניבות מתבצעות לאור יום".

התיאור של שרגא לא יכול היה להיות מדויק יותר או מומחש יותר בעין. את הסיור אנחנו מצבעים ביום חמישי, ערב פסח. את התצפית מחוות עיטם אנחנו קוטעים אחרי ששרגא מקבל דיווח מראש הצוות של יחידת הרועים בבת עין, שלומי מנצורה. מתברר שבעוד אנחנו מדברים, החליטו חקלאים צעירים לפלוש לשטח מול ביתו של מנצורה ולשתול שם עצים. אחרי דיון קצר בין קמחי ושרגא הוחלט לנסוע לבית עין כדי לראות את המעשה בעיניים. תוך כדי הנסיעה שרגא מעביר הוראות למנצורה. "קודם כול תצלם כמה שאתה יכול. זה הכי קריטי כרגע. אני בינתיים אודיע למינהל ונקווה שהם יגיעו בזמן. אבל תתעד הכול למקרה שיגיעו מאוחר מדי", הוא אומר בטלפון.

לא סתם התדרוך של שרגא נשמע כמו מבצע מאורגן. לשם כך הוקמה יחידת הרועים. זה קרה לפני חצי שנה, לאחר שקמחי, מחלקת הקרקעות של המועצה האזורית גוש עציון, והמשטרה הבינו שבלי רגליים בשטח, סיורים ומערך משומן של מדווחים לא תהיה שום אפשרות למנוע את המשך גניבת הקרקעות. שרגא, קצין המבצעים של היחידה, הצטרף מיד לאחר ההקמה. כל פעילות היחידה מתבצעת על ידי מתנדבים שיוצאים לסיורים מדי יום, מתעדים ומדווחים על כל פלישה, פריצת כביש ובנייה בלתי חוקית שהם נתקלים בה. חצי שנה לאחר ההקמה התעצמה הפעילות ולצוות המינהל הצטרף איתי עמרם, אשר משמש כרכז שטח ומתנדבים. גם שרגא וגם עמרם הצטרפו ליחידה מיד לאחר שהשתחררו משירות כקציני קבע ביחידות לוחמות. השלושה הפכו את הפעילות למרכז חייהם, ואת הסיור שלנו בשטח עורך קמחי יממה בלבד אחרי הולדת בנו השלישי.

היס"מניקים מפנים

בבית עין אנחנו מצטרפים למנצורה. ביתו משקיף אל העמק וממנו רואים בבירור את העבודות הבלתי חוקיות של החקלאים. את הפלישה הנוכחית הוא גילה במקרה, כשיצא מביתו לרכב. "יצאתי לרגע מהבית והצצתי לכיוון העמק. ראיתי שמשהו זז שם, וזה היה נראה כמו אדם ובעל חיים. אז לקחתי את המשקפת כדי לראות יותר בבירור, וגיליתי שלמעשה מדובר בשני נערים עם חמור שחורשים את הקרקע", הוא משחזר.

מה גרם לך לחשוב שמדובר בפלישה ולא בסתם רועי צאן או מטיילים?

"אותה סיבה שבכלל הסתכלתי לכיוון. לפני חודש וחצי, קצת אחרי ט"ו בשבט, הערבים מהכפר בצד השני של העמק יצאו למבצע נטיעות משל עצמם. כל העמק הזה הוא אדמות מדינה, ואנחנו יודעים שהמקום מועד לפורענות. אז אחד הסיירים שלנו יצא לסיור באזור ההוא, ופתאום גילה שורה של שתילים של עצים מוגנים בפוליגל לבן מפני הרוח. בן לילה הם עשו הכול בשביל להפתיע אותנו, אבל אנחנו היינו יותר ערניים".

וברגע שגיליתם את שורת הנטיעות, מה עשיתם?

"מיד עדכנו את פקח הקרקעות במינהל, וחיכינו שיקרה משהו. כמה ימים אחר כך אחד מהמתנדבים בצוות דיווח לי שצוות של המינהל הגיע לבת עין והם כנראה עומדים לעשות פינוי ביישוב. אמרתי לו שיתחיל לנסוע אחריהם כדי לראות מה הם עומדים לפנות. מה שקרה אחר כך זה שהיס"מניקים ירדו מהאוטובוס, עלו למעלה והורידו את כל העצים שנשתלו באופן לא חוקי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שהמינהל מגיע לפנות השתלטות חקלאית. בכלל, זה חזון אחרית הימים שיס"מניקים מגיעים לבת עין ולא בשביל פינוי ביישוב".

ציר בת עין-מחסום הל"ה נחשב בעיני יחידת הרועים כאחד הצירים היותר מורכבים במערך הצירים שבהם מתבצעים הסיורים. השטחים האלה בסביבת בת עין, שהערבים מנסים פעם אחר פעם להשתלט עליהם, הם חלק מעתודות הקרקע של היישוב, שבתוכנית המקורית נועד להתרחב ולהתאחד עם גבעות לכדי ישות אחת. אבל לשם כך צריך רצף טריטוריאלי, ואת זה החקלאים הערבים מנסים להרוס, בעידודה הנרחב של הרשות. לכן הפעילות באזור מוגברת, ופעם אחר פעם נעשים ניסיונות השתלטות חדשים על קרקעות מדינה.

אך הבעיה של תושבי בת עין נרחבת הרבה יותר מעתודות הקרקע. הפלישות הללו גורמות לסכנה ביטחונית מיידית ליישוב. בדרכנו לתוך השטח עצמו אנחנו עוברים דרך שאריות של עצים חרוכים, זכר להצתת ענק שהייתה כאן בקיץ שעבר. המציתים היו תושבי כפר סמוך, שניצלו את הצמחייה הגבוהה בקצה היישוב בדרך אל הוואדי כדי לגרום לשריפה. האש העצומה חייבה פינוי של כמה בתים בקצה היישוב, ושלושה מהם נפגעו מהאש בדרגות שונות. הצמחייה כולה עלתה בלהבות. את האש הצליחו לכבות רק לאחר שימוש במטוסי כיבוי שפעלו במשך שעות. רק נס מנע אבידות בנפש.

"אחת הבעיות הגדולות בהשתלטות היא מחיקת אזורי החיץ בינינו ובין הערבים", מסביר קמחי. "הערבים מספחים לעצמם עוד ועוד חלקים ואדמות, מגיעים עד סמוך לגדרות, והמרחק בינם ובין היישובים היהודיים מזערי. ככה ראינו הרבה חדירות של מחבלים ליישובים, ניסיונות הצתה וכל טרור שאתה יכול לחשוב עליו. אנחנו תופסים את השתלטות הקרקעות כטרור חקלאי לא פחות מאשר הצתת כלי עבודה, גניבת עדרים וכל אירוע טרור חקלאי אחר".

אבל אתה יודע שכשאומרים טרור חקלאי לא חושבים על גניבת קרקעות.

"בשביל זה צריך להבין מה המטרה של טרור. מטרתו לזרוע פחד באנשים. כל מעשה שעונה על ההגדרה הזאת נכנס מבחינתי בקטגוריה של טרור".

ואיך גניבת קרקעות זורעת פחד?

"בסופו של יום אנחנו מתכנסים ומסתגרים בתוך גדרות".

החרמה מרתיעה

היעד הבא שלנו הוא אתר שנקרא "פיתה 100", שם איתי עמרם, בן 24, רכז השטח והמתנדבים של היחידה, אמור לפגוש אותנו. הדרך למקום מורכבת ביותר ומצריכה נסיעה ב-4x4, שגם בו הנסיעה לא פשוטה. שבילים צרים מלאי צמחייה ומפותלים. לא תמיד הדרך הייתה כזאת. "עד לפני כמה שנים הנקודה הזאת, 'פיתה 100', הייתה מוצב צבאי והדרך לכאן הייתה פשוטה. אבל מאז שהמוצב עבר לבסיס ליד המחסום המקום עומד ריק. הבטון והיציקות קיימים, אבל אין כאן אף אחד", אומר עמרם בעודו פורק את הציוד שבעזרתו הצוותים של היחידה מבצעים את הסיורים.

במרחק של כ-500 מטרים משם אנחנו רואים שתילים של פלישה חדשה לאזור. מדובר בכעשרה שתילים, שאותם מימן משרד החקלאות הפלשתיני, שאף טרח לציין זאת בפתקים על השתילים עצמם. "זו למשל פלישה שעלינו עליה לפני כמה ימים", אומר שרגא. "כבר היו כאן פלישות לפני כן, אבל הן התרכזו בצד השני של הוואדי, בין שתי הגבעות שמולנו".

מה צריך בשביל לעצור פלישה כזאת?

"מהרגע שהדבר נודע למינהל? כלום. שני פקחים ומריצה שיעקרו את הכול. אתה לא צריך יותר מזה".

אז למה השתילים עדיין כאן?

"מהרגע שדיווחנו עליהם, אין לנו סמכות לעשות משהו בנידון. למינהל ולמשטרה יש, אבל הם עוד לא הגיעו לכאן בשביל לעשות את זה. אני מקווה שכמו שבבת עין הם הגיעו בסוף, גם כאן הם יגיעו".

הם יגיעו?

"זאת התקווה. למרות שהם מעדיפים להגיע למקומות יותר בולטים. במקום שיש טרקטורים ודחפורים הם מגיעים מיד, מחרימים את הכלים והכול. בעיניהם זה משאיר רושם טוב יותר, וגם יוצר את ההרתעה מול חברות הבנייה. הכלים האלה עולים הרבה מאוד כסף, וכשמחרימים אותם זה נזק כלכלי קשה לחברות הערביות. אני יכול לומר לך שבאחד הצירים שלנו כבר כמעט אין פעילות ערבית, כי חברות לא מוכנות להסתכן ולבנות שם בגלל ההחרמות. כל זה קרה בזכות הסיורים שלנו והדיווח המתמיד. בלי זה הם עדיין היו עובדים שם וגונבים עוד ועוד קרקעות".

בינתיים, בכיפה עצמה, סיים עמרם לפרוק את ציוד העזר של הסיירים. אני חוזר אליו כדי להבין איך מתבצעת פעילות היחידה בפועל. "הפעילות מתחילה קודם כול בעבודת מטה של אלישיב, של אריאל ושלי. אנחנו ממפים את השטח, מציבים מטרות, בונים תוכניות ומוציאים אותן לפועל. למשל, ציר בת עין שאנחנו נמצאים בו הפך לאחרונה לפעיל במיוחד, והבנו שצריך לתת לו מענה ולהתמקד בו. בשלב השני של תוכנית העבודה יצרנו תיק עבודה לציר. השלב השלישי הוא עריכת חוגי בית כדי לשכנע מתנדבים להצטרף ליחידה. בסופו של יום אנחנו יחידה התנדבותית וכוח האדם שלנו מגיע מהתושבים עצמם, ההצלחה שלנו תלויה בהם. לפני שצוות הופך לפעיל אנחנו עושים לו סיור בציר, כדי שיכיר ויידע איפה הנקודות הרגישות ואיפה הוא צפוי להיתקל בבעיות, ומסבירים כל מה שצריך כדי שיגיע מוכן לשטח".

ואיך עובדים הסיורים עצמם? איך מדווחים ומוודאים שהכול מתועד?

"הווטסאפ הוא כלי מרכזי בפעילות שלנו. אנחנו מפעילים קבוצות של דיווח. ברגע שסייר מזהה פלישה בעין הוא מתעד אותה במצלמה שלו ומעביר בקבוצת הווטסאפ, כולל המיקום שבו מתבצעת הפלישה. השמות של המקומות הם לא המצאה שלנו, כולל ה'פיתה 100'. אלה שמות שכוחות הביטחון השונים גם כן משתמשים בהם. את כל זה אנחנו עושים בלי להגיע לחיכוך עם הערבים. בסופו של יום אנחנו ארגון אזרחי שפועל מכוח זכותו האזרחית לדווח על עבירות כאלה".

לכל ציר יש צוות משלו ובראשו עומד ראש צוות. "ראש הצוות אחראי להוציא סיורים כל שבוע ולוודא שהאמצעים שיש לנו תקינים. מדובר במשקפת, רחפן, צ'קלקה, מגנט של יחידת הרועים וכמובן מפות של הציר שברורות לכל אדם". הצירים עם הסימונים אפילו מעודכנים בגוגל מפות, כדי לפשט ולהקל על התהליך עד כמה שאפשר. "במקביל אנחנו מעדכנים את הצבא שיש צוות שנמצא כרגע בשטח, כדי שלא יחשוב שמדובר במחבלים. בכלל, שיתוף הפעולה שלנו עם הצבא מוצלח במיוחד", מסביר עמרם.

להתחבר לאדמה

הסיורים של היחידה הם רק מישור אחד של הפעילות. המערך השני שהיחידה מפעילה הוא מערך טכנולוגי. מדובר בצוות של שמונה אנשים, שנמצא עדיין בשלבי פעילות ראשוניים. "אנחנו משתמשים בשורה של אמצעים, החל מרחפנים, דרך מצלמות אנליטיות שאנחנו מטמינים בקרקע ועד אמצעי מעקב נוספים שעדיף שיישמרו בסוד. האמצעים האלה עוזרים לנו לכסות הרבה יותר שטח מאשר בסיור רגיל, וכך אנחנו יודעים לתעד הרבה יותר. בנוסף לכך, לא תמיד המינהל מספיק להגיע לפני שהכלים מתקפלים, אז התיעוד הטכנולוגי מעניק את הראיות שאנחנו צריכים".

המערך השלישי של היחידה הוא צוותי כוננות. מדובר בקבוצות מתנדבים שלא עושות סיורים באופן קבוע, אלא מוקפצות כאשר יש אירועים מיוחדים. יחידת הכוננות הזאת גם מסייעת למקרי טרור חקלאי רגיל. "אנחנו מקבלים המון קריאות לסיוע בטרור הצתות או גניבות חקלאיות, והצוותים האלה יוצאים לסייע כמה שאפשר. זה פרט לאירועי פלישה גדולים שבהם הם יוצאים לסייע לתעד הכול", אומר עמרם.

אנחנו עושים את דרכנו חזרה לכיוון בת עין, כשבדרך אנחנו שמים לב לטרקטור שעובד ברצועת הקרקע שבין הכפר צוריף לכפר ג'בעה. מדובר כמובן באדמות מדינה. השלושה מיד נכנסים לפעילות, מתחילים לתעד ומזעיקים את המינהל האזרחי, כדי שיחרים את הכלים ויפסיק את העבודות. הפעילות הערבית מתבצעות בסביבת מבנה שנבנה גם הוא באופן לא חוקי ומשמש היום כמרפאת שיניים לתושבי הכפרים. "המטרה שלהם היא ליצור רצף טריטוריאלי בין שני הכפרים", אומר לי שרגא תוך כדי עדכון המינהל.

יחידת הרועים היא פרויקט ייחודי למועצה אזורית גוש עציון, אלא שגניבת הקרקעות אינה הבעיה של גוש עציון בלבד. בכל רחבי יהודה ושומרון קרקעות נגנבות, וכיום אין כמעט מי שעוצר זאת. קמחי מסביר שאחרי שהם הצליחו להגביר את המודעות לבעיה בגוש, הם מתכוונים להרחיב את הפעילות לשאר שטחי יהודה ושומרון. אלא שהאתגר שעומד בפניהם בראש ובראשונה הוא לשכנע את התושבים שאכן מדובר באיום אסטרטגי עליהם. גם בגוש עציון לקח לו זמן להסביר לתושבים את הבעייתיות שבגניבת הקרקעות החקלאית.

אני יכול להבין למה אני כתושב פתח תקווה, או השכנים שלי מתל אביב, רעננה ושאר הערים, לא מודעים לנושא. אבל למה התושבים שגרים במקומות האלה עצמם לא מודעים לכך?

"זאת שאלה טובה. בתפילת מוסף של חגים אנחנו אומרים 'ונתרחקנו מעל אדמתנו'. ההתרחקות היא לא רק פיזית. כיום אנחנו לא רחוקים פיזית מאדמתנו, אלא יושבים עליה. אבל עדיין קיימת התרחקות תודעתית. התנתקנו מהאדמה מבחינה רגשית, בעוד שהערבים מחוברים אליה בכל נימיהם. אחת המטרות שלנו הייתה לחבר חזרה את האנשים לאדמה. לכן הפעילות מתבצעת על ידי מתנדבים שהם התושבים עצמם. היה הרבה יותר פשוט לשכור חברת אבטחה, אבל אז היינו עדיין מנותקים מהאדמה", אומר קמחי.

***

מהאיחוד האירופי נמסר בתגובה לנאמר בכתבה כי "הפעילויות של האיחוד האירופי בשטחי C מבוצעות בשקיפות מלאה מול הרשויות הרלוונטיות. פעילות קרן האיחוד מתבצעת רק במקומות שבהם ישראל לא עומדת בחובותיה ככוח כובש לשיפור מרקם החיים. האיחוד מחויב לחלוטין לחוק ולדרישות ממנו במסגרת החוק הבינלאומי. לצערנו טיעונים לא מדויקים אלה רק מערערים את יחסיה הדיפלומטיים של ישראל. נציגות האיחוד נהנית מחסינות דיפלומטית על פי ועידת וינה, ויש לה ביטחון מלא שמערכת המשפט הישראלית תכבד לחלוטין את זכויותיה".