חלקים בעם הגרמני מתמודדים עם העבר. אבני מדרכה לזיכרון בברלין
חלקים בעם הגרמני מתמודדים עם העבר. אבני מדרכה לזיכרון בברליןצילום: Thomas Peter , רויטרס

"מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא עזבתי את הארץ, בהתחלה לצרפת ואחר כך לברלין. כשאתה מבין שיוקר המחיה שם זהה ליוקר המחיה בטבריה, אתה לא חושב פעמיים. ברלין, בניגוד לטבריה, זה מקום בינלאומי, מעניין, מקום שהכול קורה בו. אני אישית מעדיף לגור בתל אביב, אבל זה יקר לי מדי. פה אני מוציא 30 אחוזים פחות על אוכל, יש לי כסף לצאת, אני מוציא פחות על שכירות ובית, זה עולם אחר". אומנם חלפו כבר ארבע שנים וחצי מאז שנאור נרקיס, יוזם מחאת המילקי וקצין לשעבר בצה"ל, אמר את הדברים האלה, אך הם עדיין מהדהדים בשיח הישראלי.

לא מעט ישראלים אורזים מזוודה ונוסעים לתקופה, או לצמיתות, לעיר שהייתה בירתם של הנאצים. מלחמת העולם השנייה הותירה את העם היהודי קטוע שישה מיליון איברים, ומתמודד עם מאות אלפים שעברו התעללות, הרעבה, עינויים ושכול. שנים לא רבות מאוחר יותר, במימדים היסטוריים, גרמניה לא רק מקיימת עם ישראל קשרי מסחר ודיפלומטיה ענפים. העומדת בראשה, אנגלה מרקל, היא אחת מידידותיה הנאמנות של ישראל באירופה. גרמניה עצמה, חוץ מהיות יעד להגירה ישראלית, היא יעד תיירותי נוח ולגיטימי ללא מעט ישראלים.

כשעוד זרקו אבנים על הכנסת

המציאות הזאת רחוקה כל כך מהעמדה הנחרצת של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. פרופ' יחיעם וייץ ממכללת אפרתה מפליג איתנו אל שנות ה-50 של המאה הקודמת, ומספר על מה שנראה היום כמו חלום רחוק - החרם הישראלי על גרמניה. "החרם המוחלט הזה", הוא מתאר, "כלל אפילו את השפה הגרמנית. לא נתנו להביא לארץ עיתונים בגרמנית. בדרכון הישראלי הייתה חותמת שקבעה שהדרכון תקף בכל המדינות חוץ מגרמניה. אף אחד לא הגיע לשם". בד בבד, לאחר מלחמת העולם השנייה, כמה מדינות החלו לתבוע פיצויים מגרמניה בשל נזקים שנגרמו להן במלחמת העולם השנייה. מדינת ישראל, שנוסדה זה עתה וקלטה מאות אלפי עולים, סבלה מקושי כלכלי עצום ומעימות עם השכנים הערבים. המדינות האחרות ביקשו פיצויים ישירים לקורבנות, אולם ישראל ביקשה גם סיוע כללי. בין השאר משום שגם מוסדות יהודיים, בתי כנסת ומקומות תרבות נחרבו על ידי שלטון הרייך. "ישראל דרשה מיליארד וחצי דולר כדי לסייע לקלוט את הפליטים מאירופה", מספר פרופ' וייץ. החשבונית הייתה מדויקת. "הרצון היה לקלוט חצי מיליון פליטים ולכל פליט צריך 3,000 דולר. זה הבסיס של רציונל השילומים".

אבל אפילו הפיצויים נעדרי הפרופורציות לאסון השואה לא באו לישראל בחינם. בשלב הראשון מדינת ישראל ניסתה לתבוע את הפיצויים דרך בעלות הברית, כדי לא לדבר ישירות עם השטן. אך משנתקלו בסירוב מהאחרונות, הבינו ראשי המדינה שאם הם רוצים את הפיצוי הזה, עליהם לעשות שני דברים: האחד הוא לדבר באופן ישיר עם גרמניה, והשני - לשבור את החרם ההדוק. ההסכם עורר סערה גדולה בארץ. "בין הצדדים התחולל ויכוח סוער ואפילו אלים", אומר פרופ' ויץ. בגין קרא למרי אזרחי. במהלך הפגנת ענק שהתקיימה בירושלים נזרקו אבנים אל תוך משכן הכנסת. עשרות שוטרים נפצעו ובגין הורחק מהמליאה לכמה חודשים. בין המתנגדים להסכם השילומים היו גם מפלגות שמאל. הם חששו מבגידה בזכר הנספים וממתן מחילה כלשהי לגרמניה. "ההסכם", אומר פרופ' וייץ, "לא נחתם בגרמניה אלא בלוקסמבורג. המגעים נערכו בעיר קטנה בהולנד". כל זה כדי שהמשא ומתן לא יתרחש על האדמה שנחשבה לטאבו.

ובכל זאת השינוי נעשה. "ההסכם נחתם בספטמבר 1952, ומיד אחר כך ארגנו משלחת שהגיעה לגרמניה כדי להסדיר את השילומים. המשלחת אומנם לא הגיעה לעיר הבירה בון אלא לקלן הסמוכה, אבל כבר נוצר מצב של קשרים בין המדינות". השלב הבא בריכוך ההתנגדות לגרמנים ולגרמניה היה קשור במימוש ההסכם. "השילומים לא היו רק בכסף אלא בסחורות. הגיעו טרקטורים וצינורות, כל האוניות של צים הן תוצרת גרמניה, קרונות הרכבת היו גרמניים. נוצר קשר. יותר מזה, הממשלה התחילה לדבר על קשר דיפלומטי". בשלב הראשון מי שהתנגד לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה היו הגרמנים שחששו להפסיד נקודות אצל הערבים. על חידוש הקשר סוכם ב-1965.

"כבר במהלך שנות ה-50 התחילו קשרים על בסיס ביטחוני. אנחנו קיבלנו נשק מגרמניה ונתנו לצבא הגרמני רובי עוזי, וכך נוצר מצב שכל הזמן הקשרים התהדקו והחרם נעלם". ואם סביב השילומים הציבור בישראל נקרע בוויכוחים קשים ועמוקים, לשאר מהלכי התחממות היחסים שבאו בהמשך כמעט לא נרשמו התנגדויות משמעותיות. "בבחירות לכנסת השלישית הנושא הזה בכלל לא עלה", אומר וייץ. פרופ' וייץ ממחיש עד כמה הנושא כבר לא עורר עניין בציבור: "כשהגיע לכאן השגריר הגרמני הראשון רולף פאולס, הייתה לו רק יד אחת. את השנייה הוא איבד במלחמת העולם. ועם כל זה, היו אז רק כמה הפגנות, אבל זה לא היה קיצוני. הדיון בכנסת על הקשר הדיפלומטי עם גרמניה היה מאוד נוח והיה רוב גדול בעד". יצחק רבין הגיע לגרמניה בפעם הראשונה ב-1975 וקנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל, הגיע לישראל ב-1983. "יש טענות על כך שזו סיבה נוספת לפרישתו של בגין מראשות הממשלה. הוא לא רצה לארח את נשיא גרמניה. מי שאירח אותו היה יצחק שמיר".

נשף המסיכות של גרמניה

"חלקים מאוד מסוימים ומוגבלים כמותית בציבוריות הגרמנית התמודדו באופן משמעותי עם הפשעים שבוצעו בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה", אומר אלדד בק, כתב 'ישראל היום' בגרמניה ובאירופה, ומי שמתגורר בברלין כבר 16 שנה. "התפיסה שגרמניה התמודדה עם העבר שלה או שבגלל מחויבות מצפונית והיסטורית היא ידידה של היהודים וישראל – היא תפיסה מוטעית", אומר בק, שכתב את הספרים 'גרמניה, אחרת' ו'הקנצלרית מרקל, ישראל והיהודים'. בק מסביר שמרקל היא אכן ידידה טובה מאוד של ישראל, אך היא חריגה בכך. "היא לא מייצגת את הגישה הממסדית והציבורית, שבהווייתה היא גישה עוינת כלפי ישראל".

בק שופך אור על מה שהתרחש בצד הגרמני בכל הנוגע לכינון היחסים בין ישראל לגרמניה. "המהלכים האלה בוצעו על ידי הצמרת השלטונית של גרמניה המערבית, מתוך שיקולים אינטרסנטיים. ראשי המדינה הבינו שאם הם רוצים להביא את גרמניה בחזרה לקהל העמים, עליהם לעשות כמה דברים וזה היה אחד מהם. המהלך לא התרחש מתוך שכנוע פנימי בצדקת הדרך. סקרי עומק שנעשו בתוך הציבור הגרמני הראו שהוא התנגד למתן הפיצויים וגם לכינון היחסים עם ישראל".

לדברי בק, העמדות הללו הן לא נחלת העבר. "היום 40 אחוזים מהגרמנים משווים בין מה שהנאצים עשו ליהודים ובין מה שהיהודים עושים לאוכלוסייה הפלשתינית. בתוך הציבור הגרמני יש עוינות מאוד גדולה כלפי ישראל". הציבור הישראלי נחשף בדרך כלל לקולות פרו ישראליים, הוא אומר, אבל אלה יוצאי דופן. לגישה הגרמנית המקובלת הוא קורא "סכיזופרניה מסוכנת". "הם מצהירים על מחויבות עמוקה לישראל אבל מתחת לפני השטח, וגם קצת מעל לו, מתרחשים דברים הפוכים לגמרי".

התדמית החיובית של גרמניה בעיני הישראלים, מסביר בק, לא התהוותה מעצמה. יש מאחוריה יד מכוונת ומעצבת. "גרמניה השקיעה ומשקיעה הרבה כספים בתדמית שלה בישראל, כולל עבודה מול האליטות השונות, כדי ליצור את הרושם שגרמניה באמת אחרת. כשהמטרה הזאת הושגה, היא החלה להשקיע את הכספים ביצירת תדמית שלילית לישראל. הגרמנים משקיעים הרבה כספים בארגונים שעוסקים באופן עקבי בהשחרת פניה של מדינת ישראל ובמיצוב שלה כרייך הרביעי".

בק מסביר שהגישה הזאת מסייעת לגרמנים לנקות את המצפון שלהם. אם הישראלים הם הנאצים החדשים, אז מה שהנאצים עשו במלחמת העולם השנייה הוא לא כל כך נורא. "כל התפיסה של מדינת ישראל כלאומנית-ימנית-פשיסטית-גזענית, גם היא נתמכת על ידי כספים שהממשלה הגרמנית מעבירה, אם לקרנות פרטיות ופוליטיות ואם לארגוני זכויות אדם לכאורה ועד גופים שמקדמים את ה-BDS". בהצבעות באו"ם, מסביר בק, גרמניה מצביעה כמעט תמיד נגד ישראל. במשרד החוץ של האיחוד האירופי, שבו הרוב הגדול הם פקידים גרמנים, גובשה בשנים האחרונות מדיניות אנטי ישראלית.

ישראלים שמגיעים לגרמניה לא רואים את כל זה?

"ישראלים שמגיעים לברלין באים לכאן בגלל עבודה או כי יש להם דרכון גרמני. חלקם מקבלים מלגות לימודים, חלקם אומנים. הגרמנים מעוניינים להביא את היצירתיות הישראלית לגרמניה. בנוסף לכך, יש פעילי שמאל שגוזרים על עצמם גלות פוליטית מרצון ויוצאים להפגנות נגד ישראל". לדברי בק זו ערבוביה של קהלים ובכלל, המספרים הרבה יותר קטנים מהרעש שמחאת המילקי עשתה בתקשורת. מצד שני, ההגירה הזאת משמשת אליבי לגרמנים. "הם אומרים: מה אתם רוצים? תראו כמה ישראלים יושבים כאן ומחדשים פה חיים יהודיים. הישראלים האלה מדברים על כמה המדינה היהודית גרועה, אז אפשר לשים פס על העבר ולהמשיך הלאה".

התיאור שלך לגבי היחס של העם הגרמני לישראל נשמע כמו פצע מוגלתי שיתפוצץ במוקדם או במאוחר. יש פעילות מונעת בנושא?

"ישראלים רבים מעדיפים שלא לראות אבל כן, יש התחלה של שינוי היחס לנושא. כשנתניהו ומרקל נפגשו באוקטובר, ישראל העבירה בפעם הראשונה לגרמניה מסמך ובו רשימה של גופים אנטי ישראליים שגרמניה מממנת. אז לראשונה ישראל דפקה על השולחן ואמרה סליחה, זה לא מקובל עלינו". עד עכשיו, הוא מסביר, ישראל התייחסה לגרמניה כמי שעשתה לה טובה. "הממשלה האחרונה, ואני מקווה שגם הבאה, התחילה להסתכל לגרמניה בגובה העיניים". גם הנסיבות מסביב השתנו, מסביר בק. ישראל בת ה-70 היא לא המדינה הקטנה שמשוועת לכסף לפליטי החרב חסרי הכול שהגיעו אליה. "הגרמנים זקוקים לשיתוף פעולה עם ישראל בנושאים רבים. הם מבינים שיש להם הרבה מה ללמוד מישראל, ובמצב החדש הזה אפשר לבוא אליהם ולומר: מספיק עם הצביעות. אם אתם חברים שלנו, תתנהגו בהתאם".

ומה ישנה את העמדות העמוקות של העם הגרמני?

"בגלל ששיתוף הפעולה בין המדינות הולך ומתרחב, ציבורים גדולים יותר, גרמנים וישראלים, נמצאים במגע זה עם זה. יותר גרמנים מגיעים לישראל לא מסיבות דתיות או מצפוניות, אלא בגלל עבודה. הם נחשפים להוויה הישראלית ומבינים שמה ששמעו במועדונים או מפעילי שמאל שונה לגמרי מהמציאות". לכל זה יש להוסיף את ההתרחשויות בגרמניה עצמה: קליטת ההגירה הרבה מארצות ערב, שמביאה איתה אתגרים שגורמים לגרמנים לפקפק בנרטיב שבו הואכלו כל השנים. גם האביב הערבי והמזרח התיכון הבוער, תבערה שלא התרחשה בגלל ישראל, גורמים לגרמנים לשאול שאלות. "התופעה הזאת היא לא המונית, אבל היא מתרחשת במספרים לא מבוטלים ובכל שדרות העם". אבל יחד עם ההתפכחות, הביאה איתה ההגירה גם מטען חדש של אנטישמיות תוצרת מדינות ערב. "האנטישמיות התחזקה בעקבות הגירת המון אנטישמים ממדינות ערב לכאן. מי שפוגע ביהודים וקורא לעברם 'יהודים לגז' לא היה עושה את זה אם החברה הסובבת לא הייתה מאפשרת את זה".

"בגרמניה זה עדיין לא פוליטיקלי-קורקט להתבטא בצורה אנטישמית"

אליעזר ורֹתם נוי הם שליחי 'תורה מציון' בגרמניה כבר כמעט שש שנים. את שלוש השנים הראשונות עשו במינכן, ובשנתיים וחצי האחרונות הם פועלים בברלין. בני הזוג חשים היטב את השטח היהודי והישראלי. השיחה עם אליעזר מתקיימת כשהוא נמצא בעיצומן של ההכנות לפסח. מאה אורחים נרשמו לליל הסדר הראשון ומאה לליל הסדר השני. הם עושים פעילות עומק עם יהודים שלא תמיד ידעו משהו על יהדותם. היהודים שמתגוררים בגרמניה מגיעים, קודם כול, מברית המועצות לשעבר. החל משנת 1990 הייתה הגירה מסיבית של זכאי חוק השבות, או חוקי נירנברג אם תרצו, מהמדינה המתפרקת לגרמניה. "הגרמנים רצו לכפר על פשעים ורצו להחזיר את מספר היהודים שחיים כאן למספרם לפני השואה. אחרי נפילת מסך הברזל, היהודים יכלו לבחור בין ישראל, צפון אמריקה וגרמניה", מספר נוי. בגרמניה הציעו ליהודים תנאים מפליגים.

עוד לפני שטסו לשליחות, שמעו בני הזוג נוי חוות דעת די נחרצת על היהודים שגרים בגרמניה מפי אישה שעלתה מברית המועצות לישראל. "כשהיא שמעה שאנחנו טסים למינכן היא צעקה: 'לא מגיע להם שיגיעו לשם שליחים, הם מכרו את הדם של סבא שלהם תמורת כסף, שיתביישו להם!'". נוי כמובן לא מסכים איתה. כשהוא בוחן את היחס של המדינות שמהן מגיעים אותם יהודים, הוא לא רואה יתרון מהותי לאוקראינה או פולין, שתושביהן התעללו ביהודים וגירשו אותם. יתר על כן, אחרי המלחמה גרמניה הייתה הרבה פחות אנטישמית מהמדינות שהוכפפו לשלטון הקומוניסטי. עם זאת, נוי מודה שהזהות היהודית של היהודים הללו די קלושה. "שיעור נישואי התערובת כאן גדול מאוד. רק ל-30 אחוזים מהסטודנטים שלנו יש זוג הורים יהודים שגרים יחד, אצל הרוב רק אחד מבני הזוג יהודי".

עוד אוכלוסייה יהודית שהם פוגשים בגרמניה בכלל ובברלין בפרט, היא אוכלוסייה ישראלית שמגיעה לשם בגלל עבודה או לימודים. "החיים לא יותר טובים אבל יותר קלים. גרמניה, ובמיוחד ברלין, היא מקום שאתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה, הכול יהיה מקובל. זו עיר שמדברים בה מגוון שפות, תשמעי כאן אנגלית ברחובות. היא סוג של ניו יורק. מבחינה כלכלית, גרמניה היא מדינה מאוד סוציאליסטית. מי שמגיע לכאן לא מרוויח יותר משהוא מרוויח בארץ, אבל עלות המחייה שלו זולה מאוד, ובהרבה מקרים גם אם לא תעבוד תוכל להרוויח כסף לא רע מקצבאות".

אז ישראלים מגיעים כי זול וכי יש חופש. מה עם המצפון?

"אני חושב שזה פחות מעניין אותם מאשר את הגרמני הממוצע. מבחינתם זו גרמניה אחרת. כל גרמניה, ובמיוחד ברלין, היא מאוד שמאלנית. הלאומיות נתפסת כאן כמשהו שלילי. רק אחרי גמר המונדיאל הקודם אנשים העזו להניף את דגל גרמניה. עד אז הגרמנים התביישו בו. פרט לכך, בניגוד למדינות אחרות באירופה, בגרמניה זה עוד לא פוליטיקלי קורקט להתבטא כאנטישמי. בפולין ובצרפת יש יותר אנטישמיות".

בגרמניה יש אנטישמיות, אבל פחות?

"היא לגמרי קיימת. כרגע זה עוד לא יוצא החוצה באופן בולט, אבל זה קיים". נוי מסתובב רוב הזמן ברחבי ברלין עם כיפה ובלי כובע שיסתיר אותה. הוא לא חווה מעולם הצקות על הרקע הזה. "מקסימום אנשים שעוצרים אותי כי הם מאוד מתרגשים לראות. בגלל שהאנטישמיות היא סמויה, הישראלים שגרים כאן יכולים להגיד שזו גרמניה אחרת". אגב, הוא אומר, רוב הסטודנטים שמגיעים לגרמניה גם משתקעים בה, ואם הם נישאים לבני זוג מקומיים החזרה ארצה היא קשה עד בלתי אפשרית בגלל הבדלי המנטליות בין ישראל לגרמניה. בכל אופן, הוא ואשתו לא פועלים בדרך של הטפת מוסר למי שנמצא שם איתם. "למדתי שבגרמניה אני לא שואל את האנשים למה אתם כאן, אלא פועל איתם יחד באהבה".

צעקות "אכטונג" ברכבת גרמנית

במסגרת עבודתו כראש מכון 'שם עולם', הרב אברהם קריגר מרבה להגיע לאירופה ולבקר במדינות שבהן התחוללה השואה. אולם במשך שנים הוא לא היה מוכן שכף רגלו תדרוך בגרמניה. "פעם אחת כבר לא יכולתי להדוף את הצורך והסכמתי להגיע לשם. זה היה כנס חשוב של ועד רבני אירופה, ואני התניתי את בואי בכך שבאותו יום אני חוזר לישראל ולא ישן שם אפילו לילה אחד". לא נדרשה אפילו יממה אחת כדי לחוות חוויה שהייתה מבחינתו מצמררת. "בדרך חזרה אל שדה התעופה נסעתי ברכבת. הייתה שם אישה, כנראה לא שפויה, שעמדה וצעקה 'אכטונג, אכטונג' שפירושו 'שימו לב', מה שהגרמנים צעקו בכל עת שרצו לתת הוראות חדשות. אני שומע את זה וקופץ מעורי. מגיעים לתחנה, אני מבקש לברוח והיא נעמדת וממשיכה לצעוק".

את החוויה הזאת מעמיד הרב קריגר מול חוויית הטיסה בחברת התעופה הגרמנית לופטהנזה. "היה לי לא פעם דין ודברים עם גופים שעוסקים בהנחלת זיכרון השואה, גופים שלא מוכנים לכבד קודים שהעם היהודי מסר בשבילם את הנפש. כשיש מפגש של גופים כאלה, גם אם הוא ליהודים בלבד, הם מגישים אוכל לא כשר". אבל הטיסה מגרמניה בחזרה לישראל בחברה גרמנית למהדרין הייתה אחרת. "זו הטיסה לתל אביב", הכריז הקברניט במיקרופון, "מטעמי כבוד איננו מגישים בטיסה הזאת בשר חזיר". בשביל הרב קריגר זו הייתה סטירה של ממש. "הם מאוד מכבדים. יש להם כבוד לדברים שאנחנו כישראלים ויהודים לא יודעים לכבד".

הרב קריגר מספר על מיזם אבני מדרכה, שמתקיים במקומות שונים בגרמניה, שבו משלבים במדרכות אבנים מוזהבות ובהן שמות של יהודים שגרו בקרבת מקום. "זה מרשים", הוא אומר, "הרי אף אחד לא רוצה להסתובב עם הזיכרון הזה כל הזמן, והנה הם הטביעו אותו במדרכה". מצד שני, מסביר הרב קריגר, זה רק מעטפת. "כשמגרדים את השכבה העליונה מגלים את הפנים האמיתיות של הגרמנים. מאוד לא פופולרי להשתמש היום בביטויים של רובד פנימי של עמים, אבל אני רואה עדיין רבדים של אנטישמיות שנמצאים עמוק מאוד אצלם, והם חבויים באופן עמוק יותר מאשר בחברות אחרות. זה לא נוכח ביומיום, אבל זה נמצא שם".

ובכל זאת הרבה ישראלים מוצאים את עצמם שם, בגרמניה. מה אתה אומר להם?

"המציאות שבה אנחנו חיים היא של קשרי מסחר וקשרים דיפלומטיים. מפעל טבעול של קיבוץ בית לוחמי הגטאות, למשל, הוא בבעלות חברה גרמנית. זה העולם היום. אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור ואי אפשר להחרים מדינה". הרב קריגר היה רוצה שהישראלים יידעו לבנות בנפשם מנגנון מורכב, שבו מצד אחד מכבדים את גרמניה ומצד שני לא סולחים לה. הוא רואה את החלקים בעם הגרמני שמנסים לעשות שינוי אבל מרגיש שכעם אין לנו סמכות לסלוח. "משהו עמוק ואפל נשאר שם בפנים, ואל לנו לשכוח שגרמניה הייתה המחולל של כל זה. כן, קשה לי לראות אנשים שגרמניה הפכה לארץ התיירות שלהם".

אז איך קרה שהתרככנו כלפי גרמניה?

"העולם היום הוא עולם של טשטוש. אני לא יודע מי הבעלים האמיתיים של החברה הישראלית שקניתי ממנה כרגע מוצר, או מי עומד מאחורי פעילות שיכולה להיראות מאוד ציונית אבל מאחוריה ניצבת דמות צללים. עולם כזה מגיע בקלות למחיקה של מה שהיה וזו טעות". הרב קריגר אומר שאי השכחה הזה הוא הפרת ציווי מפורש של התורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק. צריך לזכור ולא לסלוח לאומה שחוללה שואה בהיסטוריה של העם שלנו. זה לא היה אירוע נקודתי, זה אירוע מכונן עם גלי הדף שלא נרגעו עד היום".

"גרמניה היא לא כל כך אחרת"

"יש לתופעה הזאת, של שכחה לכאורה, שורשים כלל עולמיים. העולם נעשה מהיר יותר, עם זיכרון קצר יותר. הוא נעשה פוסט-מודרני. יש סיכוי סביר שעוד יגיע היום ויהיה נרטיב גרמני לצד נרטיב יהודי ביחס לשואה. יש כבר נרטיב פולני כזה", אומר הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, מרצה להיסטוריה במכללת הרצוג ודור שני לניצולי שואה. "אנחנו מקילים ראש עם הגרמנים ומחמירים יתר על המידה עם הפולנים". הוא לא משחרר אמירה כזאת בקלות. אביו הגיע מפולין ולא הסכים להצטרף אליו לביקור במחנות שם. "היה חלק משמעותי בעם הפולני שהתנהג בצורה איומה ונוראה, אבל אם להשוות אותם לאוקראינים, לליטאים, ללטבים לסלובקים ועוד, הם לא היו מהגרועים ביותר. אם נרצה לפתוח חשבונות יש לנו חשבון גם עם צרפת ושוויץ, וגם עם בריטניה הגדולה וארצות הברית".

הסיפור עם הגרמנים הוא אחר, מסביר הרב קלמנזון. "הם אלה שחוללו את השואה, הם תמכו בהתלהבות במנהיג שלהם ובמעשיו. היטלר לא היה כמו סטלין. כשהוא ראה שהעם שלו לא בעד צעד מסוים שעשה, הוא ירד מזה". הוא מביא כדוגמה את האותונסיה - רצח המפגרים והפגועים בנפשם. "כשהיטלר ראה שיש מחאה מחוגי הכנסייה, הוא נסוג. אבל רצח היהודים היה אחד הדברים היותר מקובלים בחברה. לא היו מחאות. העם הגרמני בחלקו שמח ובחלקו היה אדיש".

הרב קלמנזון חושב גם הוא שהמצב היום לא טוב. "זה לא אומר שאין בעם הגרמני חלק שמנסה לתקן, אבל שורשים, תחושות ורגשות לא נעלמים בן רגע. יש רחש של אנטישמיות גלויה וסמויה, שרובו עדיין לא תקין פוליטית. לכן הוא תת קרקעי, מתחת לפני השטח. האנטישמיות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, למרות עברה, חיה בועטת ונושמת". הרב קלמנזון מביא שמות של כמה עיתונאים-חוקרים שכתבו על הנושא ומסכם: "גרמניה היא לא כל כך אחרת".

ואחרי כל הדברים האלה, אתה רואה שאנשים אורזים מזוודות ועוברים לשם. מה אפשר לעשות במישור החינוכי?

"זה כואב. אני מנסה להגביר את המודעות. אם מגיע לישיבה בחור עם חולצת הוגו בוס אני מספר לו שהוגו בוס לא היה סתם נאצי, הוא היה מאלה שבנו את היטלר והיטלר בנה אותם. הוא התחיל כחייט פשוט וסיים כמעצב ותופר של מדי האס.אס. והיה שופר תעמולה שלהם. המשפחה שלו עדיין מחזיקה בקונצרן, וכשעימתו אותם לפני כמה שנים עם מה שעשו בשואה, הם השיבו: זה לא נורא, כולם אז עבדו בשירות הנאצים. גם אם חשוב לך לקנות תוצרת גרמנית, כדאי להפעיל את הזיכרון ההיסטורי". אם יש אלטרנטיבה סבירה, אפילו גרמנית, למותג שזוהה עם גרמניה הנאצית, הרב קלמנזון מבקש מאיתנו לבחור בה, למשל ב'בוש' ולא ב'סימנס'. חברת סימנס שיתפה פעולה עם המפלגה הנאצית והפעילה בתי חרושת במחנות ריכוז והשמדה, שבהם עבדו עובדי כפייה. "הייתי רוצה שזה יהיה לאנשים בראש".

אנשים לא מודעים לכל זה. הם פשוט קונים מותגים.

"אני מבין שתלך ותתפתח נורמליזציה במשך השנים, ואני גם לא מציע להחרים תוצרת איטלקית כי טיטוס החריב את בית המקדש. הרי אם נעשה חשבון, לנו היהודים לא יישאר יותר מדי ממי לקנות". אבל יחד עם הריאליה הזאת, הרב קלמנזון מפציר בנו לבצע את שיתוף הפעולה עם גרמניה בצורה איטית יותר. "אני חושב שטבעו של עולם שהמת ישתכח מן הלב. הייתי רוצה שזה יהיה לאט יותר, ויבוא יחד עם שימור זיכרון היסטורי".

ולגבי מגורים בגרמניה בשל מחיה זולה? "זו באמת אחת מפשיטות הרגל המוסריות של חלקים בחברה שלנו, כי לא מדובר במעבר דירה אלא בוויתור על הזהות היהודית והתעלמות מוחלטת מהעבר". הרב קלמנזון חושב שהגל הזה של התנועה לברלין די נעצר, אבל הוא רואה את האוכלוסייה הישראלית במקום הולכת וגדלה. "אתפלל יחד איתך שלא נצטרך להגיד להם 'אמרנו לכם', כי האנטישמיות שם ובכלל באירופה הולכת וגוברת. אני מקווה שמדינת ישראל תתעשת ותשפר את קליטת העולים כאן ותביא למגמה של קליטת עלייה טובה מאירופה".

[email protected]