כל העניין החל כנראה לפני כמה שנים, כשאישה יהודייה אחת קפצה אל השכנה שלה בבוקר יום שישי וראתה על השולחן חלה טרייה שזה עתה יצאה מהתנור.
"מה זה?" תהתה האישה, "למה אפית חלה בצורת מפתח?"
"ככה נהוג בשבת אחרי פסח", אמרה השכנה, "זאת סגולה כדי לפתוח את הפרנסה".
"איפה זה כתוב?" חקרה האישה.
"מה", הזדקפה השכנה, "זה ידוע".
חזרה האישה היהודייה לביתה ואמרה לעצמה שזה בעצם רעיון בכלל לא רע. פרנסה זה דבר חשוב, כל חול המועד פסח הילדים לא הפסיקו לקטר לה "אמא, אנחנו רעבים" (הם היו אשכנזים), וממילא בעלה תמיד מביא ביום שישי חלות שהן או שרופות מדי או לא מספיק אפויות מבפנים (גם הבעל לא היה הטיפוס הכי אפוי), אז למה לא לצ'פר אותם בחלות מאפה ידיה שיהיו גם אסתטיות, גם טעימות וגם יוציאו לשכנה את העיניים?
נטלה האישה קמח ומים, לשה בצק ואפתה מפתחות לתפארת, ולא עוד אלא גם לקחה את סמארטפונה וצילמה מכל כיוון והעלתה לפייסבוק וכתבה: "חלות לשבת ולפרנסה טובה. יצא מדהיםםםם!! שבת שלוווום!!!!"
"מי אמר שזה לפרנסה?" התעניינו התגובות.
"מה", כתבה האישה בחזרה, "זה ידוע".
מאז ועד היום נוהגות נשות ישראל להעלות בכל פורום אפשרי כמה תמונות, לא הרבה, רק מ-3,762 זוויות, של החלות החלות בערב שבת שלאחר הפסח, למעט כאשר שביעי של פסח צמוד לשבת, שאז אסור להעלות חמץ לאינסטגרם. מדובר ביצירה מרהיבה של שלל חלות בצורת מפתחות: חלות מקמח מלא, חלות מקמח שיפון, חלות מסובין (שנאמר "הלילה הזה כולנו מסובין"), חלות מקמח רגיל (לחלשות בלבד), חלות עם שומשום, חלות בלי שומשום, עם דבש, עם סוכר, עם צימוקים, עם ווסאח, עם עוד יותר ווסאח, חלות, נו. גם המפתחות עצמם מעוצבים בשלל צורות מרהיבות: מפתחות עגולים, מפתחות מרובעים, וזהו בעצם. אבל זה לא העניין, כי מה שחשוב באמת זה לא להראות לכולם אילו חלות מדהימות יצאו לך, מה שחשוב זה כמה לייקים נתנו לך. כל העניין הוא הפרנסה (אחרת בשביל מה לטרוח), לכן אם לא פרסמת – לא פרנסת. כמו שנאמר: מעשה ידיי טובים בים – ואתם אומרים שירה.
יש נשים צדקניות במיוחד שלא מסתפקות במפתחות בצורת חלות, אלא אופות לכבוד יום העצמאות המתקרב גם חלה בצורת מנורה, לחמניות בצורת דגל ישראל ועוגיות בטעם ספריי שלג. ולא עוד, אלא שלפסח שני הן מכינות חלות ממצות, בל"ג בעומר מקמח תפוחי אדמה, בשבת שלפני יום ירושלים מאבן ירושלמית, ולרגל חג השבועות הן מקרימות את החלות בחלב וחמאה ושמנת ויוגורט ועשרים סוגי גבינות ומיד מעלות לכל מדיה אפשרית כדי שכולם יראו איך החלות שלהן פותחות את הפרנסה ואת התיאבון. גם לפלשתינים יש מפתחות דמה של בתים ביפו ובחיפה שהם מצטלמים איתם תמיד ביום הנכבה, אבל אין להם סיכוי לחזור לשם כי בינינו, המפתחות שלנו יותר טעימים.
וכך מתחרות ביניהן נשות ישראל מי מעלה יותר תמונות של מפתחות, בתקווה שתמונה אחת כזאת תהפוך לוויראלית ותעשה אותה מפורסמת ותביא לה הרבה ראיונות ופרסומות והמון המון כסף. שהרי חלה בצורת מפתח היא, כידוע, סגולה בדוקה לפרנסה.
יאללה במופלטה
כל שנה אותו דבר: לקראת סוף התוכנית מעלים לשידור מרואיין מבוגר ממוצא מרוקאי שיסביר מהו בעצם חג המימונה, והוא מתמרמר על כך שהחג למעשה איבד את ההקשר המקורי שלו.
"עשו מהמימונה חג של אוכל", מסביר האיש בידענות, "אבל יהדות מרוקו זה לא רק פולקלור. יהדות מרוקו זה קודם כול אמונה גדולה, סובלנות, אהבת ארץ ישראל והבריות".
"ומוזיקה שמחה. אני באופן אישי מת על קולולושים", מצהיר המראיין הקוסמופוליטי שהוא בעצמו ממוצא מזרחי, מזרח-אירופי אם להיות מדויקים.
"אולי די לדבר כל הזמן על דרבוקות?" מתעצבן המרואיין, "היהדות המרוקאית היא תרבות שורשית של תורה, מחשבה, אמונת חכמים. יש בתרבות הזאת המון עומק, הרבה יותר מאוכל".
"בהחלט", מסכים המראיין, "אז ככה, לסיום, תן לנו איזה מתכון טוב למופלטות".
שמע ישראל בסטורי
באופן מפתיע, או אולי בעצם ממש לא, מה שאני שומע בשבוע האחרון זה המוני מבוגרים שמשבחים את הפרויקט המושקע של אווה היימן, והמוני צעירים שטוענים שהם לא דבילים ושמספיק ליצור זילות של השואה.
למי שלא היה פה בזמן האחרון, או סתם לא נסע באיילון ולא ראה את פרסומות הענק (או כן נסע אבל הסתכל על הכביש ולא על הפרסומת, שכוייח גדול), נספר שמדובר ביוזמה פרטית מושקעת מאוד שמטרתה לקרב את הדור הצעיר לזיכרון השואה. אווה היימן הייתה נערה יהודייה מהונגריה, שבדומה לאנה פרנק כתבה יומן אישי, עד שנרצחה באושוויץ ב-1944. לאחר השואה פרסמה אמה את היומן, ועכשיו איש עסקים ישראלי השקיע מיליונים והחיה אותו כאילו אווה מצלמת את האירועים בסמארטפון ומפרסמת סטורי באינסטגרם.
אז ברור שהצילומים מבוימים כי אינטרנט לא היה אז, וגם אילו היה הנאצים בוודאי היו חוסמים אותו. השאלה היא האם פרויקט שמדמה חשבון אינסטגרם של נערה בשואה הוא לגיטימי, או שהוא סתם עוד מסחטת לייקים רדודה. המצדדים אומרים שניצולי השואה הולכים ונעלמים, וחייבים להנגיש לדור הצעיר את זכר השואה כדי שלא תתפוגג בחשכת השכחה. המתנגדים אומרים שמי שנוגע באותנטיות של השואה הוא בעצמו זה שפוגע בזכרה.
מה שברור הוא שזיכרון השואה בסכנה וחייבים לעשות עם זה משהו. השאלה מה. כי סטורים באינסטגרם הם בהחלט אפשרות לגיטימית. אבל אם אנחנו רוצים שזיכרון השואה יישאר קצת יותר מסטורי ויראלי, כדאי להיצמד לשיטה הישנה והטובה של חז"ל, שאינסטגרם אומנם לא היה להם אבל הייתה להם המון חוכמה. כדי לא לשכוח את חורבן הבית הם לא העמידו תערוכות גרנדיוזיות בהשקעות ענק, אלא פשוט תיקנו שני דברים: האחד, לדבר פחות על העבר ויותר על העתיד – פחות על החורבן שהיה, יותר על הציפייה לבניין ירושלים מחדש. השני, לדבר על זה כל הזמן – בתפילה, בברכת המזון, מתחת לחופה, על הקיר בבית. גם האדמו"ר מקאליב, הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל, ניצול השואה שהסתלק מאיתנו השבוע, ידע את זה. לרבי מקאליב לא היה אינסטגרם, אבל הייתה לו בקשה: לומר שמע ישראל בסוף כל תפילה, כדי לזכור את קדושי השואה ולבקש מהם להיות מליצי יושר בעדנו בשמיים.
אז כן, אינסטגרם זה סבבה. אבל בעוד כמה שנים הוא כבר יהיה סתם אפליקציה מיושנת של זקנים, וקריאת שמע ישראל עדיין תהיה אקטואלית. הזיכרון יישמר רק על ידי אזכור עקשני, מתמשך, ורק אם נדע לתעל את העבר אל העתיד. זאת הדרך היחידה לשמר את זכר השואה לדורות. למרבה השמחה, הדור הצעיר מבין את זה הרבה יותר טוב מאיתנו.
לתגובות: [email protected]