בשבע מהדורה דיגיטלית

המבחן הראשון של הרב פרץ

מפלגת הציונות הדתית יכולה לנהל מו"מ מעמדת כוח משמעותית. לבוא לרה"מ ולומר: הבטחת – תקיים. השאלה האם הרב רפי פרץ ידבק בעמדה הזאת

ניצן קידר , כ"ז בניסן תשע"ט

דרושה הכרזה פומבית. הרב פרץ
דרושה הכרזה פומבית. הרב פרץ
צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

שעת המבחן הגדולה ביותר של איחוד מפלגות הימין הגיעה. המשא ומתן הקואליציוני יגיע בשבועות הקרובים לשיאו, והשאלה היא האם מפלגת הציונות הדתית תעמוד על שלה, או תמשיך במסורת הישנה ובסופו של דבר תרקוד במשא ומתן הקואליציוני על פי החליל של נתניהו.

אין סיבה אמיתית שאיחוד מפלגות הימין, אם יתעקש, לא יקבל את תיקי החינוך והמשפטים. אם למפלגות קטנות יותר כמו ישראל ביתנו וכולנו מגיעים תיקים כמו האוצר והביטחון, אם ברור באופן אוטומטי שתיק הבריאות הולך ליהדות התורה ותיק הפנים לש"ס, אז ראוי שמפלגת הציונות הדתית לא תפחית את דרישותיה.

יש אומנם קולות שונים שנשמעים בהקשר הזה. למרבה הצער, בבית היהודי נשמעות אפילו רמיזות שאפשר ללכת במפוצל, שהבית היהודי תיכנס לממשלה בלי האיחוד הלאומי. ראוי לציין באופן חד וברור שהדברים הללו לא נאמרים על דעתו של יו"ר הבית היהודי, הרב רפי פרץ, שמתרחק מאוד מניסיונות ההפרדה לטובת הגיבוש.

נתניהו מחפש הפרד ומשול כזה. בצוות המשא ומתן שלו יושב אדם שכל מטרתו היא לגרום לפיצולים פנימיים, כדי להחליש את כוחן של מפלגות במגעים להקמת הקואליציה. הוא מנסה לעשות זאת אפילו בתוך האופוזיציה. ח"כ עומר ינקלביץ' מכחול לבן סומנה כביכול כחלשה וכמי שאפשר להשפיע עליה. מי שחשב מחשבות כאלה בליכוד, לא מכיר מספיק את החומר. החשיבה השטחית שאישה חרדית ניתנת ללחץ דרך הקהילה, לא ממש עזרה.

בינתיים אותו חבר צוות המשא ומתן מנסה לגרום לערעור פנימי בכל מפלגה. יש לו מומחיות בזה לצד נתניהו גם בהקמת ובתחזוק של ממשלות קודמות. הליכוד דואג להפיץ בקול גדול שתי עובדות: האחת היא שהמפלגה היחידה שהלכה עם נתניהו יד ביד ובתיאום מלא לא תקבל את תיק המשפטים, והשנייה - שתיק החינוך יינתן רק לרב פרץ. כל בר דעת מבין מה מנסה הליכוד לעשות. לייצר דעת קהל כאילו הדרישה של איחוד מפלגות הימין לתיק המשפטים אינה הגיונית, ולצד זה ניסיון התערבות פנימי בהסכם שלפיו יו"ר האיחוד הלאומי הוא זה שיקבל ראשון את הזכות לבחור תיק מאלו שיינתנו למפלגה.

בינתיים הרב פרץ וסמוטריץ' מדברים בקול אחד, מעבירים את אותם מסרים. אם זה יעבוד כך, ייתכן מאוד שנתניהו יהיה במצב של חוסר ברירה, ואיחוד מפלגות הימין תקבל את דרישותיה אחת לאחת. הרב פרץ ניצב אולי במבחן המנהיגות המרכזי שלו מאז שנבחר לראשות הרשימה. זה המקום שבו יחד עם סמוטריץ' הוא יכול לקחת את המפלגה למעמד של השותפה הרצינית שחוששים ממנה – ולא כפי שהגדיר זאת מי שהגדיר "ילד הכאפות של הקואליציה שצריך ליישר קו".

"לא ביקשנו משהו בשמיים", מסביר גורם במפלגה, "מדובר בצילום מצב של מה שקיבלנו בממשלה הקודמת. זה לא שנסרב לתיקי האוצר והביטחון, אבל אם התיקים הללו מוצעים למפלגות של ארבעה מנדטים, אנחנו רק מעוניינים בצילום מצב ובאותם תיקים שהחזקנו בהם בקדנציה הקודמת".

קשה גם לאיים על איחוד מפלגות הימין בכך שהיא תהיה זו שתפיל ממשלת ימין עוד לפני שקמה. נתניהו עצמו לא מעוניין בבחירות, ספק אם יצליח לשחזר את ההישג. גם המפלגות החרדיות שזכו להישגים יפים לא מעוניינות לבטל אותם כל כך מהר. כחלון וליברמן עלולים להיעלם מהמפה הפוליטית בבחירות מהירות. לכן כל הצדדים צריכים להתפשר.

לראשונה אחרי הרבה שנים, מפלגת הציונות הדתית יכולה לנהל משא ומתן מעמדת כוח משמעותית. לבוא לנתניהו ולומר: הבטחת, דיברת על שותפות בכירה - תקיים. זו לא סחטנות, זה המינימום של הכרת הטוב למי שפעלו יחד עם נתניהו עקב בצד אגודל כדי לשמר את שלטון הימין.

ניצול ההזדמנות

הדרישה של איחוד מפלגות הימין לקבל את תיק המשפטים לגיטימית ביותר, אבל בעייתית לנתניהו. על יריב לוין הוא יוכל לשלוט, על סמוטריץ' כנראה שלא. האינטרס של נתניהו הוא לא לעשות יותר מדי מהפיכות במערכת המשפט. שלא יהיה ספק, יריב לוין לא ימשיך את מה שאיילת שקד התחילה. הוא אולי יוסיף עוד קצת קוסמטיקה.

באיחוד מפלגות הימין מעוניינים במהפיכה משמעותית יותר במגוון של נושאים, וכאן מתנגשים האינטרסים. נתניהו גם יודע שבממשלה האחרונה ישבה שקד על השיבר של ועדת השרים לחקיקה והוא היה חייב להיות מתואם איתה. גם את המצב הזה הוא מעוניין להפסיק, ואת השליטה בוועדה החשובה הזאת הוא מעוניין לתת לשר שמקורב אליו מתוך מפלגתו. אגב, אם יהיה כך, לוין יהיה המרוויח הגדול של הבחירות מצד הליכוד.

השאלה היא רק שאלת הגב וניצול ההזדמנות. אם הבית היהודי והאיחוד הלאומי ייתנו גב זו לזו במגוון דרישות, כולם ירוויחו. נתניהו זקוק למפלגה הזאת, ובלעדיה הוא לא יכול להקים ממשלה. איילת שקד קיבלה את משרד המשפטים בדקה ה-90, ועם הלחץ הנכון התסריט הזה יחזור ואולי אפילו יהיה פשוט יותר.

שתי המפלגות המרכיבות את איחוד מפלגות הימין צריכות כעת לצאת בהצהרה משותפת ולהבהיר לנתניהו: אלה הדרישות שלנו ואנחנו עומדים עליהן יחד עד הסוף. בלי פשרות. ברור שהמפלגה תצטרך להתפשר בחלק מדרישותיה, שהרי זה טיבו של משא ומתן קואליציוני. אבל יש מספיק דרישות אחרות לוותר בהן, לא על התיקים.

יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ בצלאל סמוטריץ' אומר ל'בשבע' כי אין סיבה להתפשר על התיקים. "אנחנו הצבנו דרישות מאוד ברורות, ואין סיבה שנתניהו לא יקבל אותן. הרי אנשי גנץ לא ייכנסו לקואליציה עם נתניהו אחרי כל הדיבורים וההתחייבויות בנושא, וגם אם הוא יצליח להעביר אחד או שניים, הוא יעדיף אותנו על פני ישראל ביתנו, משום שהיא יוצרת לו בעיות מול המפלגות החרדיות. הדרישה מוצדקת. אנחנו לא הבריון השכונתי. למה ברור מראש שליברמן יכול לדרוש ולקבל את תיק הביטחון? זו הדרישה הכי טריוויאלית בעולם מצידנו כשכל השותפים האחרים שומרים על התיקים שלהם מהממשלה הקודמת", מסכם סמוטריץ'.

משבר ברשות? הזדמנות!

לא מעט כלי תקשורת עסקו השבוע בהרחבה במה שהוגדר "המשבר הכלכלי" של הרשות הפלשתינית. המשבר החדש-ישן נוצר הפעם בשל העובדה שישראל מתעקשת לקזז את כספי הטרור שהרשות מעבירה למחבלים ולבני משפחותיהם, מכספי המיסים שהיא גובה בעבור הפלשתינים. בחודשיים האחרונים היו אמורים הפלשתינים לקבל כ-1.2 מיליארד שקלים מישראל בעבור כספי המיסים. מתוך זה הקיזוז עולה לסך של 85-80 מיליון שקלים. ברשות לא מוכנים לקבל את הגזירה, ומסרבים לקבל מישראל את הכספים המקוזזים. במערכת המדינית היה השבוע מי שטען שאף בוצעה העברה של כספים לפלשתינים כדי שייאלצו לקחת אותם, אבל הם פשוט החזירו אותם באותה דרך.

ההתעקשות הפלשתינית אינה הגיונית. הרשות רוצה גם לממן את הטרור, וגם שישראל תסומן כמי שפוגעת בכלכלתה. ארצות הברית כבר הבינה את האבסורד, אבל האירופים ממשיכים לטמון את הראש בחול. כדאי שאף אחד לא יסמא את עינינו בדיבורי סרק ובספינים. הרי ישראל בעצמה דואגת מאחורי הקלעים לתרומות לפלשתינים. האיחוד האירופי לבדו הרים השבוע תרומה של 22 מיליון יורו לפלשתינים, יותר מסכום הקיזוז בחודשיים האחרונים. אגב כך, האירופים דואגים גם להצביע על ישראל כמי שאינה פועלת כראוי בסיפור. מבחינתם, הגיוני שהכסף שמועבר מישראל ישמש למימון ותמיכה במי שניסו וחלקם אף הצליחו לפגוע ביהודים.

גורם מדיני אומר לנו כי "אבו מאזן מנסה לעשות צעדים דרסטיים כמו אי קבלת כספי המיסים שעליהם נשענת כלכלת הרשות, כדי לעורר את כל החששות של מערכת הביטחון שקריסה כלכלית תביא להקצנה ולטרור, במטרה להביא לביטול הקיצוץ. ישראל בינתיים איתנה וגם אבו מאזן לא ממצמץ". מי שאכן מנסים להביא לשינוי הם אנשי מערכת הביטחון שמפזרים תרחישי אימה, והביאו לכך שבשיאה של תקופה פוליטית נועדו ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר כחלון, רק לשם הטיפול בסוגיית המשבר הפלשתיני. ראש המל"ל, מאיר בן שבת, השתתף גם הוא בפגישה הזאת. כחלון עצמו נפגש עם הצד הפלשתיני שמתבצר בעמדתו.

הגורם המדיני מוסיף כי "אחרי שישראל עשתה צעד כזה, היא תתקשה לחזור לאחור ולוותר על הקיזוז. עבר חוק והוצב עיקרון שאושר גם בקבינט. תקופת הרכבת הממשלה היא כזו שעדיף שהנושא ירד בה מסדר היום בכלל".

בניגוד למערכת הביטחון, יש במערכת המדינית מי שרואים במשבר המדובר פתח והזדמנות למציאות חדשה מכמה בחינות. מהצד הבינלאומי, ישראל יכולה לנצל את המצב כדי למתג את הרשות הפלשתינית כמי שלא רק מעודדת טרור, אלא מתעקשת לעשות זאת על חשבון מועסקיה ופקידיה שסובלים מקיצוץ, כדי שהמחבלים יוכלו לקבל משכורות חודשיות. מציאות שבה אדם שביצע מעשי טרור קודם לרופא, לשוטר ולאיש הרווחה היא קלוקלת. העולם צריך וחייב להבין זאת.

מערכת הביטחון, שמזהירה מפני התפרצות אלימה, צריכה לנצל את המצב כדי להפסיק את ההישענות על הביטחון המסכל הפלשתיני וליצור הרתעה ישראלית ברורה בשטח לכל מקרה וכדי להתמודד עם כל תרחיש. מדובר בהזדמנות חד פעמית להוכיח לעולם עד כמה כלכלת הרשות הפלשתינית אינה נשענת על דבר מלבד כספי מיסים ותרומות, שלא לדבר על החובות של הרשות בגין שירותים שישראל מעניקה שחלקם אינם משולמים כבר שנים.

כל מי שמדבר על פתרון שתי המדינות, צריך להסתכל על המשבר הנוכחי – שכמוהו, אגב, היו לפני שנה, שנתיים ועשור - ולתהות מה נשתנה. מדוע הנושא עולה עכשיו לסדר היום. הרי יש תוכנית אמריקנית שמרחפת ברקע. ישראל הוכיחה שהיא יכולה להתנהל כמדינה עצמאית ויציבה, ככוח טכנולוגי וביטחוני. הפלשתינים הוכיחו שהם בקושי מסוגלים לנהל רשות שלטונית. האם הם יכולים לנהל מדינה ריבונית עצמאית? מהיכן יגיע הכסף לקיים מדינה כזאת – שוב מתרומות? שוב מישראל? הרי הצהרת עצמאות היא ניתוק מכל אלה.

צריך לומר בפה מלא וברור: הרשות הפלשתינית יוצרת את המשבר לעצמה ובאופן מכוון. זו אומנם בעיה ישראלית בעיקר ברמה הביטחונית וייתכן שגם ברמה השלטונית (אם אבו מאזן יחליט לפתע שהוא מפרק את הרשות וישראל היא האחראית בשטח), אך היא טומנת בחובה גם הזדמנות.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com