בשבע מהדורה דיגיטלית

פני העם

ערבים וחרדים, מרכז ופריפריה, עולים וותיקים, הייצוג של החברה הישראלית המגוונת מתקיים בכנסת יותר מבכל מוסד אחר

יאיר שרקי , כ"ח בניסן תשע"ט

הרבה רצון טוב. חברת הכנסת עומר ינקלביץ'
הרבה רצון טוב. חברת הכנסת עומר ינקלביץ'
צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

יום השבעת הכנסת הוא כמו תצלום נגטיב של מערכת הבחירות שלפניו והמשא ומתן הקואליציוני שלאחריו.

אי של אנרגיה חיובית בתוך השאון הפוליטי הקנטרני והכוחני. גם הציניקנים שבין הכתבים והח"כים לא יכלו שלא להיסחף בהתרגשות של החברים החדשים, שמספרם הפעם מגיע לשיא של 49.

הכנסת הבאה תהיה צעירה יותר מקודמתה, מנוסה פחות, בעיקר בקרב חברי האופוזיציה שריעננה את השורות באופן דרמטי, ואם לשפוט לפי הרוח ביום הראשון - גם מתפוצצת מרצון טוב. ככה זה כשהנבחרים מסתובבים במסדרונות עם פרח בדש כשהם מלווים בקרוביהם. מעטים הביאו את הנכד, רבים יותר את ההורים או הסבתא, וגם לא מעט ילדים קטנים, אפילו פעוטות, נצפו ביציע ובמסדרונות.

מבט על מאה ועשרים הנבחרים לאחד המוסדות המושמצים במדינה מראה שבסוף הייצוג לגיוון של החברה הישראלית מתקיים בו יותר מאשר בכל מקום אחר. העם בחר את נציגיו, והם דומים לו. כל הקלישאות על ערבים וחרדים, מרכז ופריפריה, עולים וותיקים, מתקיימות כשצופים בקהל שהתכנס בטרקלין שאגאל.

ריבוי הפרצופים החדשים משמעותו גם שיא של ותיקים שלא יהיו בכנסת הבאה. המשכן נפרד מכמה ח"כים בולטים וצעקניים, אבל גם מדמויות אידיאולוגיות ופוליטיות חשובות כמו שקד ובנט ואורי אריאל שמקומותיהם עדיין מסומנים בשולחן הממשלה, או ציפי לבני והמחנה הציוני שנמחקו כמעט לחלוטין בבחירות. אפשר היה לזהות במסדרונות כמה מהם, במבט נוגה, מגיעים כדי להחזיר את מפתחות הרכב או לקחת מסמכים אחרונים מהלשכה. אבל אחד גם הסתובב עם חיוך גדול - יהודה גליק הגיע עם פתקי ברכה וסוכריות טופי. המשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס.

החוט המרובע

אחרי הנאומים והתמונות החגיגיות מגיעה עבודה פרלמנטרית זוהרת פחות. כוכבי כחול לבן זינקו לזירה הפוליטית לא כדי להגיש שאילתות ולהילחם בוועדות. הם חלמו על עמדות השפעה, לקחת את השלטון. זה הדבק שחיבר בין בוגי יעלון ליעל גרמן, בין יאיר לפיד לעומר ינקלביץ'. זה מה שהביא את מיקי חיימוביץ' להיכנס לקלחת, ואת אבי ניסנקורן לוותר על אחד התפקידים החזקים במדינה.

איך תתפקד החבורה הזאת באופוזיציה? אפשר רק להתרשם מההתנהלות שלה עד עכשיו. אחרי שראשי כחול לבן הבריזו מיום ההכנה וההיכרות לח"כים החדשים, גם ישיבת הסיעה הזכירה שיש להם עוד הרבה ותק פוליטי לצבור. גנץ נשא נאום ממלכתי, כללי. "נתמוך במה שנכון, ונתנגד נחרצות היכן שצריך" הבטיח. עדין יותר אפילו מבוז'י הרצוג, ובטח מנאומיה המצליפים של לבני.

אחריו עלה יאיר לפיד, והציג את הגרסה ההפוכה. הוא תקף את נתניהו בשצף קצף והבהיר שוב שאחדות אינה על הפרק. כמו בקמפיין, גם עכשיו נראה שלפיד מבין טוב יותר את תפקידו וממוקד הרבה יותר במטרה. ואם לא די בשני ראשים, בכחול לבן שומרים נכון לעכשיו על הפורמט המרובע. גם יעלון ואשכנזי נשאו דברים, וגם בהצעות החוק הראשונות שהגישה הסיעה נבחר המספר המפתיע ארבע, כשבראש כל אחת מהן חתם אחד מהרביעייה. מה שהחל כחברי ומכבד, הופך כעת להתנהלות טרחנית ומגושמת.

בקואליציה מזהים את פוטנציאל ההתפוררות של סיעת האופוזיציה הענקית, ובליכוד כבר מיפו את רשימת נבחרי כחול לבן. את מי יוכלו לגייס באופן קבוע, אולי אפילו כחבר קואליציה מן המניין, ועם מי יוכלו לסגור דיל מקומי כדי לגייס אצבע בהצבעה חשובה, או אפילו היעדרות פתאומית ששכרה בצידה. עומר ינקלביץ', הח"כית החרדית החדשה בכחול לבן, סומנה כאצבע אסטרטגית במיוחד בנושא הגיוס. אם היא תתמוך בחוק, לקואליציה מובטח רוב של 61 גם אם ליברמן יתנגד.

על האגף הימני, בעיקר חברי סיעתו של יעלון והצמד האוזר-הנדל שאפילו ביקשו לקבל לשכות שכנות, דווקא פחות בונים בסביבת נתניהו. שם לא סולחים למי שעבדו פעם אצל ראש הממשלה אבל נטשו. בטח לא לצמד שעזב על רקע פרשת נתן אשל, האיש שמנהל כרגע את המהלכים הפוליטיים בשביל ראש הממשלה.

עייפות החומר

גם בקואליציה לא קל. ראשיה מותשים מהבחירות והמשא ומתן הקואליציוני עדיין תקוע. זה היה אמור להיות פשוט. דרעי, ליברמן, כחלון וליצמן, כולם כבר ניהלו את התהליך הזה מול נתניהו. כולם היו שותפיו וממילא גם אין קואליציה אפשרית אחרת, ובכל זאת ליברמן עדיין מתבצר. בליכוד ובשאר החברות בקואליציה המסתמנת לא מבינים לאן הוא חותר. משבר הגיוס הרי לא באמת מעניין את ליברמן. בכל נוסח שיהיה, לא יגויסו מחר המוני בחורי ישיבה לצבא. תיק הביטחון הוא תמורה הולמת, אולי אפילו מופרזת, לחמשת המנדטים שלו, ובכל זאת הוא ממשיך להסתובב בפני פוקר ולפזר הצהרות מתלהמות. הרקורד שלו מוכיח שבניגוד לכל שאר השותפות שיתגמשו בסוף, הוא מסוגל גם להישאר בחוץ.

אצל כחלון המצב אחר. עם ארבעה מנדטים, בליכוד יש מי שחושב שיו"ר כולנו פשוט שקע בדיכאון. הוא מסרב להקים צוות משא ומתן ומתעקש להתנהל רק בשיחות ישירות מול נתניהו. למרות כישלונו בבחירות הוא יקבל את תיק האוצר, אז על מה בעצם נותר לדון? בליכוד מנסים למזג את כולנו בשורותיהם כדי להבטיח סופית את תמיכתם בקרב החשוב באמת של נתניהו – הקרב על חוק החסינות או על חוק צרפתי בגרסה כזאת או אחרת.

החרדים הבטיחו לפעול בחזית אחידה, אבל בין דרעי וליצמן שורר כעת נתק. "הוא לא מתקשר אליי", גיחך השבוע ליצמן כשנשאל מתי לאחרונה דיבר עם דרעי. מנגד, בסביבתו של יו"ר ש"ס נראה שמאבדים את הסבלנות. שמונת המנדטים של ש"ס מדברים בקול אחד, ואת המשא ומתן מנהל בשקט אריאל אטיאס. ביהדות התורה כל אחד מהשמונה הוא גם סיעה בפני עצמה. ההסכם הפנימי בין הליטאים לחסידים מראה עד כמה רבה שם החשדנות. במקום חתימה של גפני כנציג דגל התורה וליצמן כנציג אגודת ישראל, הוחתמו כל עשרת המקומות הראשונים ברשימה - שמונת הח"כים, וגם השניים שצפויים להיכנס בחוק הנורבגי, כדי לוודא שכולם-כולם יהיו מחויבים למסמך.

בתוך הליטאים חזרה לה מלחמת החצרות בין בית הרב קנייבסקי לאנשי הרב אדלשטיין וראשי ישיבות נוספים. חלק מהח"כים נאמנים לצד אחד, אחרים לצד השני, ויש גם מי שנאמן לעצמו. גם אצל החסידים כידוע לא שוררת הסכמה, ולדרעי נמאס. הוא משיג הסכם עם גפני, אבל מגלה שהאגף הנגדי של דגל התורה לא מחויב. הוא סוגר עניין עם ליצמן, ויודע שפרוש לא כפוף לו. ואם דרעי נשמע ככה, אפשר רק להניח איך מרגישים יריב לוין ובנימין נתניהו.

הפרד ומשול

ואחרונה חביבה - איחוד הימין. יריב לוין מתלונן שהאחרונים להגיש את רשימת הדרישות הקואליציוניות הם הצמד סמוטריץ' את פרץ, שמתקשים להגיע להבנות ביניהם. בסיטואציה שנוצרה, סמוטריץ' הוא אחד הגורמים הבולטים בהנהגת הקואליציה העתידית. פקידים חסרי פנים ושם, אולי גם בעידוד העיתונות, כבר הזהירו שלא למנות אותו לשר במשרדי המשפטים, הביטחון, הפנים והחינוך. מה שרק מחזק את מעמדו כאחד מבכירי הממשלה העתידית. הקשר שלו עם בנימין נתניהו הדוק וקרוב באופן יוצא דופן. נתניהו מעריך אותו מאוד, סומך עליו, לעיתים גם חושש ממנו. דרישתו לחוק החסינות, משאת נפשו של נתניהו, בקווי היסוד העתידיים של הקואליציה מלמדת על תיאום משמעותי מאוד בין השניים.

אלא שבראשות איחוד הימין ניצב הרב רפי פרץ, והבית היהודי, שהתרגלה להיות האחות הבכירה, נדרשת עכשיו להתרגל לשותפות שווה, או אפילו להבנה שהאיחוד הלאומי הולכת לתפוס את ההובלה. סמוטריץ' הצעיר מנוסה פוליטית מהרב פרץ, אבל היה מאפיל גם על פוליטיקאים ותיקים יותר. הוא טוען שהיחסים ביניהם מצוינים והרחש הממורמר הוא רק מכיוון המנגנון, "המפד"ל הישנה" אם תרצו. אבל ברור שהשינוי במאזן הכוחות מעורר באופן אוטומטי מתחים.

אם לפני הבחירות בנימין נתניהו היה גורם משדך ומפשר, עכשיו האינטרס שלו הפוך לחלוטין. נתניהו מעדיף לשמור את המשפטים ללוין, אבל לא רוצה את סמוטריץ' בחינוך אלא את הרב פרץ. החיכוך בין שניהם, שמתודלק בסיוע אנשי הליכוד, עוזר לו לשפר עמדות. נתניהו כנראה גם מקווה שהסכסוך יחסוך את הפעלת החוק הנורבגי, וימנע את הכנסתו של בן גביר לכנסת. הוא אומנם דחף לאיחוד עם עוצמה יהודית כדי להציל את קולות הימין בבחירות, אבל יודע שבן גביר בכנסת משמעותו קול אחד יציב פחות לקואליציה.

זה נוגע לא רק לחלוקת השלל, אלא גם לניהול הקדנציה הבאה. כשמתווה טראמפ יונח על השולחן, איחוד הימין תהיה הסמן הימני של הממשלה ותקבע במובנים רבים את גבולות הגזרה. כסיעה מאוחדת של חמישה או שישה מנדטים, מפתחות הקואליציה בידיהם. כשתי מפלגות מפוצלות, של שלושה חברים כל אחת, אלו פירורים שיאפשרו לו להפריד ולמשול.

לתגובות: 2sherki@gmail.com