בשבע מהדורה דיגיטלית

געגועיי לקישקשתא

יום אחד בשנה אנחנו חוזרים להיות האייקון הישראלי האהוב, קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים, שמתרגש בכל העלאת משואה ודומע בשירת התקווה.

איה קרמרמן , ו' באייר תשע"ט

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

בשבת האחרונה נפלה רקטה בסלון בית בקיבוץ בשער הנגב. קשה להגיד, אבל לזה כבר התרגלנו. זה אפילו לא גורם לנו למצמץ. חינכו אותנו שאנחנו הישראלים עשויים ללא חת ולא ניתן לאף רקטה לשבש לנו את החיים. או את האירוויזיון.

לא נאפשר לעומדים עלינו לכלותנו לנצח אותנו מוראלית, לשנות ולו במעט את סדר יומנו. אם תסירו את החלק של האירוויזיון מהמשפט, זו תמצית האידיאולוגיה הישראלית. סמליות החוסן הנפשי הישראלי הבלתי שביר. זה שלא עוצר וממשיך לצעוד קדימה בראש מורם, תוך התעלמות טוטאלית מהפוסט טראומה שנבנית עמוק פנימה.

בכל מקרה, מה שמיוחד הפעם בסיפור נפילת הרקטה, הוא שבעלי הבית עלו רק לפני שנה מהולנד. מרים וריימונד ריינן ביקרו בארץ והחליטו לבנות את ביתם דווקא בטווח הרקטות. "כאן", כך הם החליטו, "הילדים שלנו יגדלו". לא עבר זמן רב ובלוני התבערה החלו להתפוצץ להם מעל הראש. זה לא הרתיע אותם. שניהם יצאו בהתנדבות לכבות את השריפות. מתברר שגם הרקטה שנחתה להם באמצע הסלון לא תגרש אותם. "אנחנו אוהבים את המקום, וזה מחיר ששווה לשלם. אם אף אחד לא ירצה לגור ליד הגבול, לא תהיה יותר ישראל". וברגע אחד של הרס הם הפכו מעולים חדשים לישראלים. צברים.

הופעתו של הפוסט צבר

כשהייתי קטנה, תוכנית הטלוויזיה האהובה עליי הייתה קישקשתא. אומנם הייתה לו תחרות קשה עם הצריף של תמרי, אבל הלב שלי הלך עם הצבר בעל הקול המוזר. אייקון הצבר הישראלי המצוי, איזה אידיאל. פעם כולנו רצינו להיות הצבר הזה. זה שמצליח לנטוע את עצמו גם בתת תנאים. חזק, איתן, פורח ונותן פרי למרות הסתפקותו במועט. זה שאולי קוצני כלפי חוץ, בעל קליפה עבה, אבל כשמצליחים לחדור פנימה מגלים פרי מתוק ועסיסי. הארצישראלי המושלם. כשגדלתי הייתי מתפלחת לפעילויות של הנוער העובד והלומד, כי שם היו עושים מה שילדים צברים עושים. יוצאים לשטח, מכירים את רגבי הארץ, יודעים להבחין בין דרדר לסרפד, שורדים, עובדים בשיתוף פעולה, מקימים אוהל ושרים סביב המדורה.

אבל הגיע הזמן להודות שהצבר הישראלי המצוי נמצא על סף הכחדה, ובמקומו עלה ופרח הצבר החדש - הפוסט צבר. עדיין חזקים ואיתנים, פחות מסתפקים במועט. עדיין סתגלנים ומתרגלים למצבים חדשים, אבל מעדיפים קרקע מדושנת, גם אם אנחנו טועים לחשוב שהיא בברלין. אנחנו קוסמופוליטיים עם מבט פונה החוצה, לאקזיט הבא. את הקוצים הסרנו במכון לייזר. את החופשות שלנו אנחנו מעדיפים בהרי האלפים הקרירים ופחות בחום המדברי. העברית הצחה, שאליה שאפנו, הפכה למשפטים סתומים ואימוג'ים לעייפה. והאמת הכואבת היא שגם הפנימיות שלנו כבר לא כזאת מתוקה. קוצי הצבר בטבע מופנים החוצה, להגנה עצמית, אבל הקוצים שלנו נשלפים פנימה, משולחי רסן, בשנאה הגואה בשיח הציבורי. אנחנו לא מהססים לתקוע, להכאיב, רק כי מישהו מעז לחשוב אחרת.

ואז מגיע יום אחד בשנה שמראה שעוד לא אבדה תקוותנו: יום העצמאות. ללא ספק אחד הימים האהובים עליי, כי הוא היום שמוציא מאיתנו את מתיקות הפרי הישראלי במיטבו. ביום הזה, יום ההולדת של המדינה, כולנו בגעגוע קישקשתאי למי שהיינו. אנחנו סובלים את הפקקים האיומים רק כדי לראות את מטס חיל האוויר, עומדים בעיניים דומעות בשירת התקווה, הלב שלנו נצבט בכל הדלקת משואה ואי אלו חיות עולות השמימה בסערה כקורבן תודה על הנס שקרה לנו לפני 71 שנים. כולנו רוצים לחזור רגע ודודלי אחורה, למי שהיינו. פשוטים, מלאי תמימות, צברים של פעם, מלאי אידיאולוגיה ואהבת הארץ. אמן שנזכור את ההרגשה הזאת גם ביום ראשון הבא.

מכתב אהבה למדינה

מדינת ישראל שלי, אהובה, כל שנה אני כותבת לך מכתב אהבה. אני לא מצליחה להתאפק. את מרגשת אותי, את מעלה לי דמעות שלא חשבתי שקיימות. את אחת ויחידה, ארץ יקרה. בזכותך הילדים שלי מתרוצצים ברחוב בבטחה, גאים ביהדותם המתנוססת על ראשם ובכנפות בגדיהם. בזכותך אני לא צריכה להתחבא או להסתיר את אהבתי להשם יתברך. אני צועקת אותה, ומקשיבים. כמה מזל יש לי שנולדתי אחרייך. מדינה שלי, את כבר לא ילדה ועדיין, כל יום את משתנה, מתחדשת, גדלה ופורחת. ישראל שלי. אין לי ארץ אחרת, וגם לא תהיה. השורש שלי כאן, יונק מקדושתך.

ארץ ברוכה, במה אברכך? אני מברכת אותך בשלום בחילך, שלווה בארמונותייך. שקט ושלווה מרקטות ואזעקות, שקט מבכי של ילדים ושל אימהות שכולות וצפירות דומייה לזיכרון חללייך. אני מברכת אותך בשלום. שלום פנימי, בין כולנו. שנלמד לדבר ובאותה נשימה לשמור על הלשון מלהצליף. שנלמד לשמוע ולהקשיב גם כשנאמרים דברים שלא לרוחנו. שנידום מלהסית, לפלג, לקרוע. שנגיב במתינות, שנשתוק כשצריך. שנשתוק לפעמים גם כשאין צורך. למען השלום. שנעמוד איתנים מול הרוע, גם כשהוא חלילה מבית. שנדע מה נכון וישר. וחשוב מזה, שנלך לאורו. שנהיה אדיבים, חייכנים. שנסיר מעצמנו את הקוצים ונראה זה לזה את מתיקות הפרי.

ארץ שלי יקרה, אני מברכת אותך שתזכי לקבץ נידחי עמנו ישראל. שעוד עולים חסרי מורא יתאהבו בך ויהפכו אותך לבית, על אף חסרונותייך. ויותר מהכול, ישראל אהובה, אני מברכת אותך שייבנה בית המקדש על אדמתך ומשיח צדקנו יאיר על חומותייך.

מיונז טבעוני
צילום: איה קרמרמן

*** מיונז פלא טבעוני ***

כדי להכין מיונז צריך להשתמש בביצים חיות. האופן הזה פחות חביב עליי, בעיקר בגלל החשש לסלמונלה. אז מצאתי מתכון למיונז טבעוני שאת חלבון הביצה בו מחליף אקווה פאבה - זהו המינוח המקצועי למי בישול החומוס. כשמבשלים חומוס, הגרגירים מפרישים את החלבון שלהם לתוך המים והופכים אותם למין ג׳לטין. אפשר להקציף את האקווה פאבה, להכין ממנו קצפות ומרנג, וגם מיונז.

הפלוס הגדול של מי החומוס על פני הביצים הוא שהמיונז לא נשבר בהכנה ולא חוזר להיות שמן.

אני מחלקת את מי החומוס לשקיות ומקפיאה.

המצרכים הדרושים:

3 כפות מי חומוס / 1 כף חרדל / חצי כפית מלח / 2 כפות חומץ תפוחים אורגני / 1 כף שמן זית / 1 כוס שמן

אופן ההכנה:

מכניסים את כל המרכיבים לקערה עמוקה, מניחים מוט בלנדר בקרקעית הקערה ומקציפים היטב. טועמים ומתקנים תיבול. נשמר במקרר כמה ימים בכלי סגור היטב.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com