בשבע מהדורה דיגיטלית

רחוק משלמות - ביקורת סרט

המפגש של מאמן כדורסל עם קבוצה של בעלי מוגבלויות מביא למסך סרט קומי שעשוי טוב, אבל חסר בו יותר עומק מחשבתי שהיה הופך אותו למושלם

הדר תאנה , ג' באייר תשע"ט | עודכן: 22:54

המבטא הספרדי דווקא מוסיף. צ'מפיונס
המבטא הספרדי דווקא מוסיף. צ'מפיונס
צילום: יח"צ

מה שהופך סרט טוב לסרט מושלם הוא המארז של "הכול כלול": תסריט טוב, הומור במידה, עומק מחשבתי ושחקנים מלוטשים שנותנים את הפייט הדרוש.

הסרט הספרדי החדש 'צ'מפיונס' יכול היה בקלות להיות הסרט הזה: הוא מצחיק, משעשע וקליל, התסריט נהדר ולא כבד מדי (חידוש בקרב הסרטים הזרים) והשחקנים טובים. אפילו מאוד. הרי"ש הספרדית המפורסמת מתגלגלת על לשונם ומשרתת היטב את הצורך בחן ובצבעוניות.

הדבר היחיד שחסר כאן הוא עומק של ממש – וכאן נקודת התורפה של התסריטאי והבמאי של 'צ'מפיונס', חאבייר פסר. הסרט מדורג גבוה בקרב קהל הצופים, אבל למי שמצפה לקצת יותר מקומדיה עם פוטנציאל נכונה אכזבה. נכון, זאת לא תהיה אכזבה צורבת, כי בכל זאת הסרט כמעט מושלם, אבל התחושה היא שאפשר היה לקחת את התסריט קדימה ולהגביה בעוד קומה את המבט וליצור את התמהיל המדויק של הכול כלול.

מרקו (חוויאר גוטיירז) הוא עוזר מאמן בכדורסל שמסתבך ערב אחד בתאונה בגלל שתייה מופרזת. התאונה מחוללת מפנה בחייו: בגללה הוא יורד אלף ליגות, והופך להיות מאמנם של שחקנים בליגה אחרת – שחקנים עם מוגבלויות שונות ועם צרכים מיוחדים. מרקו מאושר שהוא לא נכנס לכלא, אבל הוא מגלה שמידת הרחמים שגילתה כלפיו השופטת לא בהכרח מושלמת. מעכשיו ייאלץ להתמודד עם גלריה רחבה של תופעות מהתחום הטיפולי שמעולם לא הכיר. בסצנה מצחיקה במיוחד הוא עומד המום מול שני שחקנים שבמשך שעות מנהלים איתו דו-שיח הזוי רק על השמות שלהם, עוד לפני שבכלל קיבלו את הכדורסל לידיהם, שלא לדבר על לכדרר.

הצוות המיוחד של מרקו מגוון מאוד ואין מוגבלות שדומה לחברתה: אחד הוא היפוכונדר, השני מנותק לפרקים מהעולם, השלישי מדיף ניחוחות עגומים ומסרב להתקלח, והרביעית קצרת קומה אך בעלת לשון ארוכה במיוחד.

כמצופה מסרט קומי באווירה טובה, הכישלונות החוזרים ונשנים של מרקו לאמן את הקבוצה שיש לה עולם וחוקים משלה, לא בהכרח מעידים על ההמשך. הקבוצה הזאת הרי לא באה בשביל להפסיד, כך משנן להם המאמן וכך גם ברור מהתסריט המתבקש. יהיו פה גם ניצחונות, תהיו בטוחים.

למרות שהסרט הוא סביב כדורסל, הקטעים המהנים באמת קורים בדרך – כשאחד השחקנים, למשל, שר בקולי קולות באוטובוס ההומה וגורם לנהג ולשאר הנוסעים לחשב מסלול חדש. החלק הטוב ביותר הוא דווקא הסוף. לא נעשה כאן ספוילר לטובת אלו שלא ראו, אבל אפשר לגלות שמרקו מקבל מהם שיעור שלא היה מקבל בשום מקום אחר.

אלא שעם כל הצחוק וההומור, חסר כאן טיפול עומק בנושא של היחס לאנשים עם מוגבלויות ומקומם בחברה. לאורך כל הסרט לא נוצרה קרבה של אמת בין המאמן לשחקניו, וזה חבל. הייתה תחושה שמרקו, אשר בהול להשיג הישגים ורדוף על ידי ההצלחה, לא עובר בסרט שינוי משמעותי שיכול לבוא עם פתיחת הלב ברגע אמיתי וכן.

הצחוק כאן מחפה על היכולת לקשור קשר אנושי חמים ולעבור טרנספורמציה עמוקה שיש בה שחרור מהסכמות העבר ופתיחות הלב לשונה. כך שבסוף 'צ'מפיונס' מצחיק, מהנה, כתוב טוב ועם טאץ' ייחודי שלא רואים הרבה, אבל חסרה לו התוספת הקטנה כדי להיות מושלם.