ישראלית מאז ולתמיד

לפני 45 שנה, ברגע שנחתי בשדה התעופה בן-גוריון, נדרתי בליבי נדר שמהאדמה הזאת אני לא נפרדת אפילו ליממה.

ד"ר חנה קטן , ג' באייר תשע"ט

סוף סוף הגענו הביתה.
סוף סוף הגענו הביתה.
איור: עדי דוד

למי קראתם אמריקאית?

"שרשורים, צרצורים, חרחורים. תרשמי לך במחברת ותתאמני על זה כל יום במשך חצי שעה ובואי ניפגש בשבוע הבא". כך, מדי שבוע, תרגלתי עם מורה מיוחדת שהתמחתה בהפרעות בתקשורת. לא רציתי להיות שונה מחברותיי לכיתה בצייטלין. לכן, על פי בקשתי, היא ניסתה לעקור ממני את המבטא האמריקאי שדבק בי, ובמיוחד את הרי"ש. והיא הצליחה חלקית. הרי"ש הארורה התעדנה, אבל היא נשארה איתי עד היום וגוררת אחריה באופן קבוע את המשפט השנוא עליי כל כך - "לא ידעתי שאת אמריקאית".

אז זהו, שאני לא. מגיל אפס אני חולמת ארץ ישראל. בבית הספר היסודי היהודי בניו יורק עמדנו דום ושרנו את 'התקווה' בתחילת היום, וכעשר שעות שבועיות אחר הצהריים היו מוקדשות לעברית. המורים היו מארץ ישראל עם רי"ש מתגלגלת, וכל כך קינאתי בהם. בקיץ הוריי שלחו אותי לקמפ מסד בהרי פנסילבניה, שמייסדיו היו זוג ישראלים, ושם דיברנו עברית מהבוקר עד הערב במשך חודשיים. הוריי לא קנו רהיטים לבית גם כאשר המשפחה התרחבה, כי אוטוטו עולים על המטוס לארץ ישראל.

בט"ו בשבט רכשנו תלושים לנטיעת עצים בארץ ישראל. כל ילד קיבל מעטפה עם המספר הסידורי של העץ שהוא נטע ובאיזה יער הוא נמצא, ואני חיכיתי להגיע ארצה ולפגוש את העצים שלי. בסופר הענקי שליד ביתנו מכרו תפוזי ג'אפה מארץ ישראל, והיה להם טעם גן עדן. שרנו את "ארצנו הקטנטונת" של שושנה דמארי, ואני שלחתי בדואר חיבורים ושירים שכתבתי בעברית לשמשון מלצר ולש"י עגנון, והם אפילו ענו לי. הוריי הצביעו בבחירות לנשיאים מהמפלגה הדמוקרטית, כי בתקופה ההיא הדמוקרטים היו יותר פרו-ישראלים. וזה הדבר היחיד שעניין את הוריי - מה טוב לישראל.

לנשק את האספלט.

קיץ תשל"ג. הוריי, אני ושבעת אחיי הקטנים עולים על מטוס אל-על. לאחר טיסה של עשר שעות עצורות נשימה משמי ארצות הברית לשמי ישראל, ירדנו בדהירה מהמטוס מלאי התרגשות. וכשיצאנו סוף סוף ממתחם שדה התעופה, כרענו ברך והשתטחנו כולנו על האספלט הלוהט, מנשקים בעיניים דומעות את אדמת הקודש. סוף סוף הגענו הביתה.

ריבונו של עולם בוחר בפינצטה את הזוכים בפיס - אלו שזכו להיות שתולים בארץ הקודש מבטן ומלידה. ואני, שלא זכיתי להיות תוצרת כחול-לבן, לא מצליחה לשכוח ולו לרגע קט את הזכות הגדולה שנפלה בגורלי כשהוריי החליטו לעזוב קריירה, משפחה וקהילה כדי לעלות לארץ ישראל עוד בהיותי נערה. זה פלא גדול בעיניי.

עולים מתוך שפע.

יש שני סוגי עולים. יש עלייה של "באו האובדים מארץ אשור", מתוך שובע ועושר ורוחב דעת, ויש עלייה של "והנידחים מארץ מצרים", מתוך מיצר וקושי ורדיפה. הוריי היו מהסוג הראשון, ובגדלות נפש הם מצאו את עצמם בעשור החמישי לחייהם אורזים חיים שלמים ועולים ארצה עם שמונה ילדים בני חצי שנה עד 14. אנשים באמצע החיים, עם ילדים בגיל גן, בית ספר יסודי ותיכון, ולכל אחד צריך להתאים מסגרת לימודית. ואז לא היה אינטרנט, ואפילו טלפון לא היה.

והמגורים בנווה אביבים ברמת אביב, שם הרגשנו שוב כמו עופות מוזרים, בדיוק כמו בחו"ל. גרתי בפנטהאוז ממש מול ביתו של יצחק רבין ז"ל, שאותו היינו פוגשים בשבתות בדרכנו לבית הכנסת, מלווה באשתו לאה, שניהם בבגדי טניס בוהקים מלובן. שמעון פרס ז"ל היה גם הוא שכן קרוב. ביתו היה ממש בהמשך הרחוב, והוא התפלל בבית הכנסת שלנו ביום כיפור. גם המשוררת נעמי שמר התגוררה בשכונה, ואביב גפן הלך מכות עם אחי הקטן.

וכשפגשתי את האיש, התקיים בנו השיר "יש לי חבר מירושלים, יש לו חברה מרמת אביב".

לא זזה מהארץ.

אני ציונית אקסטרים. לפני 45 שנה, ברגע שנחתי בשדה התעופה בן-גוריון, נדרתי בליבי נדר שמהאדמה הזאת אני לא נפרדת אפילו ליממה. ההזמנות שאני מקבלת להשתתף בכנסים בינלאומיים לא מפתות אותי, ואפילו לא ראש השנה באומן. חברותיי מתקשות להבין איך אני לא מפנטזת על נסיעות לחו"ל ומסתפקת בנסיעות דרך האוזניים, כשהן שחות לי על פלאי התבל שזכו לפקוד.

אבל העלייה להר הבית זה סיפור אחר. כשמגיעה אליי כלה צעירה ומספרת לי על התוכנית שלה לעלות להר ביום החתונה, ליבי נצבט בתוכי. מחד, אישי הוא מתלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל והרב אברהם שפירא זצ"ל, שאסרו מכול וכול עלייה להר בימינו. ומאידך - הלב. ההר מבקש את הלב. הוא מחכה שנות דור לפסיעותיי, והוא קורא לריבונות.

קרב עקוב מדם מתנהל בתוכי בין הקול ההלכתי לקול הלאומי. אשרי מי שפסקי רבותיו השכינו שלום בין שני הקולות הללו. הרב שלי סובר שבינתיים אין לעלות.

נושמים ניסים בלי משים.

לראשונה בחיי נסעתי השבוע ברכבת הקלה בירושלים, וכמעט שבירכתי שהחיינו. העלייה המהוססת שלי הזמינה צליל נשי ביקורתי מאחורי גבי: "נו, עלי. עלי. תגידי גברת, גם כשהמשיח יבוא תחששי לעלות?" כך אישה פשוטה שחה לפי תומה, ובפיה הציפייה למשיח. עם רוקד משיח ותוף מרים בידו. עם שח משיח, קדושה הוא מבקש.

אם הייתי צריכה לבחור באיזה דור להיוולד, כמדומני שהייתי בוחרת לחיות בדיוק בדור שלנו. אנחנו נושמים ניסים, ולעיתים נדמה שאין בעל הנס מכיר בניסו. ואני מנסה לדמיין כמה היו נותנים אבותינו תמורת שהייה אף של שעה קלה במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

לתגובות: drchana2@gmail.com