בשעה מקודשת זו, בה מרכינה מדינת ישראל כולה את ראשה בכבוד לנופלי מערכות ישראל, נושא כל אחד מאיתנו בלבו את תמונת אביו, בנו, אחיו, או רעהו שנפל.
עשרים ושלושה אלף, שבע מאות ארבעים ואחת נקישות, צורבות את הלב מצער על מיטב בניה של הארץ הטובה הזו, עולמות ומלואם שאבדו.
השכול הוא הקשה שבמכאובי אנוש. כוחן של המילים שנאמר עליו, דל מכדי לתאר מעט שבמעט מאשר עובר על ההורים, הבנים, האחיות והאחים, שבדלתם נקשה משלחת הקצינים.
ידעו היטב בנינו ובנותינו שנפלו בקרבות על הגנת המדינה, על הגנת מה נפלו. על הגנת זכותנו המלאה לחיות כאן, כבני חורין, בארץ אבותינו – ציון.
יום הזיכרון אינו רק יום של צער והתייחדות עם זכר הנופלים, אלא גם יום של מחשבה על המשמעות, ואפילו על ההישגים. ומחשבות כאלה מאזנות במובן מסוים את היגון והצער.
מתוך האפר והחולות, מתחתית הקיום האנושי אליה הושלכנו, ובמחיר דמים כבד מאד, כתבנו כאן ביחד, בכוחות משותפים, את אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ומעוררי ההשראה בתולדות העמים. מידי יום אנו מבססים בארצנו מדינה בטוחה ובוטחת, כלכלית, צבאית ומדינית.
אנחנו בונים את בירתנו ירושלים המאוחדת, כמופת עולמי לסובלנות, הכלה, דו קיום וחופש דת מלא למאמיני כל הדתות. אנו זוכרים את אובדננו הגדול, אבל פנינו אל השמש העולה.
למען בנינו ובנותינו שמסרו נפשם, הבה נביט על התמודדותן האמיצה, הערכית, החסונה והנחושה של משפחת השכול, ונלמד ממנה אנו את שיעורינו. הבה נחיה חיי ערך וטעם.
הבה נבנה כאן יחד, חברה ישראלית צודקת ואיתנה. הבה נקים כאן את חברת המופת שהיא יעודנו, ברוח חזון הנביאים, כדי שנהיה ראויים לגבורתם.