בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם איריס יפרח

בת 47, אמו של אייל הי"ד, מיוזמי ומקימי יום האחדות ופרס ירושלים לאחדות ישראל, מדליקה משואה ביום העצמאות ה-71 למדינת ישראל

רבקי גולדפינגר , ג' באייר תשע"ט | עודכן: 09:58

איריס יפרח
איריס יפרח
צילום: שלומי יוסף

התחלה/ לפני 47 שנים. נולדה וגדלה במושב שתולים, סמוך לאשדוד. השנייה מתוך שישה אחים ואחיות. "זכיתי לגדול במשפחה מאוד מלוכדת".

אבא/ הרב זכריה כרמי (76). עלה מתימן בגיל עשר, למד הוראה וחינוך גופני בגבעת וושינגטון ועסק בחינוך. בהמשך מונה לרב אזורי של מושב שתולים והמושבים בסביבה. "הוא היה אבא ציבורי. אוהב אדם. הדלת שלנו הייתה תמיד פתוחה לכולם. תמיד קשוב ודואג לכלל".

אמא/ מזל כרמי (71), "בגיל של המדינה". עלתה מתימן בגיל שלוש וגדלה במעברות של ראש העין, "בלי טיפת רגשי נחיתות". למדה הוראה במכללת גבעת וושינגטון, שם גם הכירה את בעלה. עסקה בחינוך והוראה במשך ארבעה עשורים. "מחנכת בנשמה. האמינה בתלמידים שלה גם כשבמבט חיצוני היה אפשר להרים ידיים. אמא אינטליגנטית, משענת ועוגן למשפחה".

שתולים/ "נוף ילדותי". מושב חקלאי שהוקם על ידי עולים מתימן. "כילדה תמיד נהניתי להיכנס למרבדי הפרחים הענקיים במושב, היה בזה משהו משכר. אני זוכרת בעיקר מרחבים עצומים והרגשת חופש והמון משפחתיות. גרנו כל החמולה יחד וחגגנו חגים ושמחות יחד".

קריית מלאכי/ בגיל 15 עברה עם משפחתה לקריית מלאכי. "ההורים שלי גרים שם עד היום. עברנו מבית פרטי ומרחב מחיה לדירה קטנטנה בעיר. אנחנו הילדים התאקלמנו מהר מאוד. אני חושבת שקיבלנו בעיר משהו אחר, כמו קצב חיים אחר, הכול קרוב, צלילים חדשים".

תיכון/ נשלחה לסמינר בית חנה לבנות בקריית מלאכי. "ההורים שלי שלחו אותי לחינוך חב"די. עד היום יש לי חברות מהתיכון שהן שליחות בכל מיני מקומות נידחים בעולם, כמו קטמנדו".

להוראה/ בסיום לימודי התיכון פנתה יחד עם רבות מחברותיה ללימודי הוראה במכללה. "מבחינתי זה היה סוג של ברירת מחדל. אחרי שנת לימודים הרגשתי שאני רוצה לעסוק בתחום אחר וחישבתי מסלול מחדש. כך הגעתי למכללת אמונה בירושלים ללימודי תואר בניהול ושיווק".

מכירים/ תוך כדי הלימודים נסעה להתארח אצל חברתה הטובה מקריית ארבע. "נסעתי אליה לשבתות. שם הכרתי עולם שלם של ציבור המתנחלים שלא הכרתי עד אז. זה היה קסום בעיניי. אהבתי את הפשטות ואת הדגש על חיים של אידיאל, עם הרבה רוח". בשבתות הללו הכירה גם את אחיה של חברתה, אורי יפרח, אז תלמיד בישיבה הגבוהה בבית אל ומי שלימים יהפוך לבעלה.

החצי השני/ אורי (אוריאל) יפרח (49), הבכור במשפחה של שמונה ילדים, מנהל פרויקטים לתשתיות וכבישים בחברת מדן קבלנות. "חבר ושותף לחיים, לשמחות, לכאב ולצחוק. אנחנו משתפים זה את זה בכול. הוא מעניק לי המון כוח נפשי, גם בהתמודדות עם האובדן של אייל, ותמיד נמצא שם בשבילי".

הנחת/ שבעה. ארבעה בנים ושלושה בנות. הבן הבכור אייל הי"ד היה בן 19 במותו. אחריו אסף (22), חייל בצנחנים, אלחנן (19), חייל בנח"ל, ויעקב (18) שלומד במכינה בעצמונה ואוטוטו מתגייס. הבת רננה (15), רעות (12) והקטנה אושרת בת השמונה. "כאמא, אני נהנית לפעמים לשבת בצד ולצפות בהם משוחחים ביניהם. הלב שלי מתמלא שמחה".

אלעד/ כזוג צעיר גרו בקריית מלאכי, "קרוב להורים ולמשפחה". לאחר כמה שנים קבעו את מושבם באלעד. "חיפשנו מקום צעיר עם קהילה דתית לאומית והגענו לכאן. הצטרפנו לקהילת משכנות נריה בראשות הרב אברהם לוי, ואנחנו מרגישים בה כמו משפחה. ובכלל, אלעד היא מכלול של מגזרים ואנחנו חיים גם לצד קהילות שונות מאיתנו, בהרמוניה ומתוך כבוד הדדי".

השיחה האחרונה/ יום חמישי, י"ד בסיוון תשע"ד. "באותו יום דיברתי עם אייל כמה פעמים. הוא היה בישיבה ותכננו יום הולדת לאורי. בשיחה האחרונה הוא סיפר שהוא קופץ לסבתא בקריית ארבע ומשם ייסע הביתה. הוא אמר לי: 'אמא אל תדאגי, אני בדרך הביתה'. אלו בעצם היו המילים האחרונות ממנו".

איפה הילד/ "בשעה עשר אני שמה לב שעדיין אין סימן מאייל. אחרי שעה אני שולחת הודעה: 'אייל, מה קורה?' וכלום. לקראת חצות התחלנו ממש לדאוג. אני מתקשרת והשיחה עוברת לתא קולי. מנסה להרגיע את עצמי שהוא אחראי ואולי נגמרה לו הסוללה או שנסע לחבר. בשלוש בלילה אני מתעוררת, קמה, רואה שהמיטה ריקה ופחד מצמית מילא את הגוף".

הסערה מתחילה/ אחרי טלפונים לחברים ולסבתא שמספרת שאייל יצא מביתה אתמול בערב הם ניגשים בדאגה לדווח על היעדרות בנם בתחנת המשטרה בראש העין. "מיד התחילו לרוץ שמועות. חזרנו הביתה וראיתי המון מכוניות ליד הבית. זה היכה בי. הבנתי שמשהו גדול ונורא קורה. בבית היו איתנו אנשי צבא, שב"כ משטרה ומתחילים לאסוף מידע, די מהר אנחנו מבינים שביחד עם אייל נחטפו גם גיל-עד ונפתלי, וכולנו באי ודאות גדולה מאוד".

ח"י ימים/ מבצע 'שובו אחים' יוצא לדרך ומושקעים מאמצים ניכרים בניסיון לאתר את הבנים. "18 ימים נוראיים של תפילות ויחד גדול ומרומם. לאורך הימים עדיין הייתה בי תקווה לסוף טוב. אולי הוא יתקשר, אולי יודיעו לנו שמצאו אותו. התמקדתי במשפחה, בתפילות ובפעילות להשבת הבנים. אלו ימים שהגוף מתפקד אבל מנותק מהראש".

הבשורה/ לאחר 18 ימים נמצאו גופות הבנים. "אנחנו בדרך לפגישה עם המשפחות ויש טלפון. מבקשים שנחזור הביתה. עשינו פרסה. מכניסים אותנו לחדר ומודיעים: נמצאו גופות. בשניות הראשונות לא הצלחתי להבין מה קורה". הגופות נמצאו על ידי מדריך בית ספר שדה כפר עציון כשהן מתחת לגל אבנים שהוסתר בשיחים.

החסד/ "כמה החיילים והמתנדבים חיפשו אותם. איזו מסירות. אז נכון, הם לא בחיים, אבל מציאת הגופות והבאתם לקבר ישראל היו בגדר נס גדול ונורא. הקב"ה החזיר לנו אותם. המחפשים כבר רצו לעבור הלאה ואיזה שיח תפס את העין ושם נמצאו הבנים. אני מאמינה שהרגע הזה של מציאת הגופות הוא אחד מאותם רגעים שנבראו לפני בריאת העולם".

הבנים/ השלושה הובאו לקבורה בבית העלמין במודיעין. בטקס הלוויה השתתפו עשרות אלפי בני אדם. "עם ישראל עטף אותנו לאורך כל התקופה באהבה אינסופית. קיבלנו החלטה לקבור את הבנים יחד. אלו שלושה מלאכים שהרימו עם שלם לכאלו גבהים. אני מדמיינת אותם גם בשמיים כשהם שלובי ידיים".

אחדות/ כבר בשבעה ראש עיריית ירושלים דאז ניר ברקת הציע לאימהות להקים מיזם סביב האחדות האדירה בעם, שבאה לידי ביטוי באותם ימים. "היה לנו ברור שזה המסר, שיח מכבד, כבוד לכל אדם ואחדות בעם". ואכן, לאחר הקמת עמותה לזכר הבנים נקבע יום האחדות, שבו עוסקים בישראל ובתפוצות בנושא האחדות בחברה הישראלית.

הפרס/ בשיאו של יום האחדות ובסמוך ליום החטיפה מתקיים בבית הנשיא טקס חלוקת פרס ירושלים לאחדות ישראל. הפרס מוענק לאישים, ארגונים או מיזמים אשר מקדמים אחדות. ועדת הפרס מורכבת מאנשים מכל גוני הקשת הישראלית, כמו ניר ברקת, בוז'י הרצוג, קובי אוז ועוד. בין הזוכים: בית חב"ד בבנגקוק, מיזם הקולולם, ארגון תגלית ועוד.

ולתפארת מדינת ישראל/ בטקס חגיגות ה-71 למדינה בהר הרצל ישיאו משואה משותפת אימהות שלושת הנערים: רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח. "זאת הייתה הפתעה מוחלטת בשבילי. ברגע שהשרה רגב התקשרה כדי להודיע, צפו בי רגשות מעורבים: מצד אחד תמונות החטיפה, הגעגוע והכאב האינסופי של האובדן, ומצד שני תחושה מרגשת שאני מחובקת ועטופה".

רגע קדוש/ "אין לי ספק שאייל, גיל-עד ונפתלי יהיו שם איתנו בהר הרצל. אולי היד שלי תישא פיזית את המשואה, אבל כל העם ידליק אותה יחד איתנו. ברור לי שאשא ביד רועדת את הלפיד אבל בלב פועם ובתחושה גדולה מאוד של ביחד".

אם זה לא היה המסלול/ אומנם היא עובדת בחברת הביטוח מגדל, אך במקביל חולמת לעלות על הבמה במופע אישי מעצים. "בשנים האחרונות עברתי תהליכים עמוקים ויש בי רגש פנימי שאני מבקשת לשתף בו את העולם".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ משכימה קום ברבע לשש בבוקר, "אני טיפוס של בוקר". בשש וחצי כבר נמצאת בשיאה של העבודה במשרד. בצהריים חוזרת הביתה, "למשרה מלאה כאמא". לישון הולכת מוקדם מאוד. "מי שמכיר אותי יודע שבסביבות עשר כבר אין עם מי לדבר".

פלייליסט/ מוזיקה והרבה. "בבית הילדים מכתיבים את המוזיקה. אני נהנית מהכול: חסידי, מזרחי וישראלי. מוזיקה חסידית עושה לי טוב בנשמה וגם ישראלית. אני שומעת הרבה ישי ריבו, אמיר דדון, עידן ריכל ועוד".

השבת שלי/ "במשך השבוע אני רצה ומתזזת בטירוף מדבר לדבר, וכבר כמהה לכוס הקפה של שבת בבוקר שאני שותה בנחת. בשבת אני מאפשרת לגוף ולנשמה הרפיה ומתכנסת פנימה".

דמות מופת/ הרב עובדיה יוסף זצ"ל. "שילוב נדיר של מלכות ופשטות. מצד אחד היה מגדולי הדור, מנהיג וגאון עצום, ומצד שני הייתה בו היכולת להתכופף בפני כל אדם ולקבל את הזולת".

מפחיד אותי/ "אי ודאות, כמו זו שחוויתי בחטיפה של אייל. הרגשה איומה שאני תלויה בן שמיים וארץ".

משאלה/ "לראות אותנו זה ליד זה, מכבדים ומנהלים שיח בריא וחיים הרמוניים גם עם אנשים ששונים מאיתנו. וכן, אני מאמינה שזה לא בשמיים".

כשאהיה גדולה/ בבוא היום מקווה לפעול בהתנדבות למען עם ישראל. "רוצה מאוד לייסד ארגון חסד, שיוסיף טוב בעולם".

לתגובות: rivki@besheva.co.il